"ריח הפרקט מכניס אותי לאטרף"

טל בורשטיין לא אוהב דרמות. גם כשבמהלך הקיץ האחרון הכאבים בעקביו לא הפסיקו להטריד ובורשטיין נאלץ לעבור ניתוח כפול, דווקא לאחר עונה בה התאושש מפציעה קשה בגיד אכילס, שחקנה של מכבי תל אביב נשך שפתיים ונכנס לחמישה חודשי שיקום נוספים. בלי תלונות ונפנופי ידיים. אולם היום, מספר בורשטיין, ימי הפיזיותרפיה והביקורים התכופים אצל רופאיו נמצאים הרחק מאחור. בימים הקרובים הוא צפוי לשוב לאימוני הקבוצה, ואפשר שבעוד מספר שבועות כבר יעמוד לרשותו של המאמן צביקה שרף. "אני כבר מריח את הפרקט, זה מכניס אותי לאטרף", אומר בורשטיין בשיחה עם וואלה! ספורט. "אני מחכה לזה כבר הרבה זמן, אבל עכשיו אני סוף סוף מרגיש שזה קרוב".

בחודשים האחרונים ישב בורשטיין בקצה הספסל, בבגדים אזרחיים, והיה עד לתמורות ולשינויים שחלו בקבוצתו: הוא צפה בעודד קטש חותם ועוזב, בוויצ'יץ' ובפייזר נפצעים, בגביע המדינה שהלך לאיבוד ובמאבקי היורוליג הקשים, "וכשאפשר רק להסתכל ולא לעשות כלום, זו הרגשה מאוד לא כייפית", הוא אומר באנדרסטייטמנט טיפוסי. "הגעתי לכל המשחקים, ובכל סיטואציה שנוצרת על המגרש אתה כל הזמן עושה סימולציות עם עצמך: מה הייתה עושה במצב הזה, איך הייתי מוסר שם, איך הייתי זורק וקולע. אבל הכל טוב בתיאוריה, כי עד שלא עולים למגרש ועושים את כל הדברים הללו, זה לא שווה כלום".

מן הסתם, בטח יש תחושה של חוסר אונים.

"כן, לגמרי. על הפציעה כאילו יש לך שליטה, אבל זה לוקח הרבה זמן. וזה מפחיד. אבל יש לי אופי חזק, וכל הזמן האמנתי שאני כן אעבור את זה וכן אצא מזה. אני שמח לראות שזה מה שקורה. לצערי, או אולי לשמחתי, יש לי ניסיון בפציעות וידעתי הפעם איך להתמודד. רגעים של שבירה או מחשבות על המשך הקריירה כמעט ולא היו. אולי גיחות קטנות. אני זוכר שחזרתי באחד הערבים מחו"ל, הרגשתי כאבים ואמרתי לעצמי 'בואנ'ה, כואב לי ואין לי מושג למה זה לא מתקדם'. באותו ערב היו קצת מחשבות על הקריירה, אבל למחרת בבוקר קמתי ואמר 'יאללה, ממשיכים'. לפעמים הייתה עולה תחושה של תסכול, לפעמים לא היה לי כוח ללכת לאימונים, והיו רגעים בודדים שראיתי שכל הסיפור לא מתקדם. הייתי חושב אז – 'מה זה, אני לא אצא מזה אף פעם'. אבל זה לא קרה יותר מדי".

שאלת את עצמך 'למה זה קורה דווקא לי'?

"לא חיפשתי תשובות באוויר, אבל חיפשתי תשובות אצל הרופאים לבעיות האלה. לכן חלק גדול מהטיפול שלי הוא מניעתי. אני עובד קשה לא רק כדי לחזור למגרשים כמה שיותר מהר, אלא כדי שאוכל לחזור ולשחק ושזה לא יקרה שוב".

עד הפציעה ההיא בגיד אכילס, ביוני 2006, בורשטיין נחשב לשחקן מתמיד במיוחד – הן ברמת הקבוצות והן ברמת הנבחרות. כאשר הוא נשאל האם איתרע מזלו בפציעה הנוכחית או שמא הייתה זו נגזרת בלתי נמנעת של שחיקה פיזית רבת שנים, בורשטיין משיב מיד כי "בטוח ששחיקה היא חלק מהעניין. מגיל 6 אני משחק כדורסל ומגיל 15 אני בנבחרות. כל החיים שלי אני משחק ומשחק. בגיל צעיר אתה משחק בהרבה מסגרות, ובקיץ יש לך את הנבחרת, וזה עומס בלתי רגיל. אין ספק שעבורי, כשחקן מוביל, זה היה בעייתי. שלא תבין לא נכון, אני מאוד אוהב את הנבחרת והיא חלק חשוב מאוד בקריירה שלי, אבל אין לי ספק שהעובדה שלא נחתי בכל הקיצים האלו ולא עבדתי על הגוף – שלא היה לי אף פעם זמן לתחזק אותו, לשמר אותו – אין לי ספק שזה חלק מהעניין".

אמרת בראיון קודם שלפעמים הרגשת כאילו יוצא לך האוויר מהמפרשים. למה הכוונה?

"זה בא בתקופות. בסך הכל, אנחנו היום כמעט חמישה חודשים מאז הניתוח. מיד אחרי הניתוח לא יכולתי להתאמן, אבל כבר אחרי שבועיים-שלושה חזרתי להתאמן די בטירוף, אם בחדר כושר, בבריכה או אירובי. הייתי גם עושה טיפולים, ובסך הכל היו זמנים שהייתי עורך שלושה-ארבעה אימונים ביום. הייתי בטירוף. ובערבים עוד הייתי מגיע לאימונים של הקבוצה. הקטע המצחיק הוא שאנשים היו באים ואומרים לי 'אה, בטח עכשיו יש לך זמן למשפחה', אבל האמת היא שבתקופה הזו כמעט ולא ראיתי את המשפחה שלי. בתקופה שהייתי משחק היה לי הרבה יותר זמן. ואתה לא רואה את המשפחה, וכל הזמן באימונים, ועובר עוד שבוע, עוד שבועיים, הגוף מתחזק ובהרגשה שלי כל מה שחסר זה שהרגל תבריא ויאללה, חוזרים כאילו לא קרה כלום. אבל הזמן עובר ואני לא מתעסק במה שאני אוהב, שזה כדורסל, אלא בכל הדברים מסביב, וזה קשה. אז לפעמים הייתה לוקח כמה ימים של הפסקה, מחדש מאגרים וחוזר לעצמי".

היו רגעים משמחים?

"היו כמה רגעים מרגשים וכמה רגעים קשים. אחרי כל רגע מרגש, נתקלתי בבעיה וחזרתי אחורה. ככה שלא היה שום רגע שבו אמרתי לעצמי 'וואו, הנה אני יוצא מזה'. רק לפני שלושה שבועות באמת הרגשתי התפתחות, ומאז יש עלייה מאוד חדה".

למדת על עצמך משהו חדש בתקופה הזו?

"למדתי על חברים טובים ושוב למדתי על המשפחה הנפלאה שלי, שזה מה שהכי חשוב מבחינתי. לעצמי שוב הוכחתי שיש לי אופי חזק. זו הייתה פציעה בעייתית יותר מהפציעה הקודמת: אז, נקודות הזמן מבחינת החזרה למגרש היו יותר ברורות. אבל הפעם לא היה תאריך ברור שבו הייתי אמור לחזור לעצמי. מבחינת הפציעה עצמה וההתמודדות, הפציעה הראשונה הייתה הרבה יותר ברורה, ולכן במקום מסוים גם פחות קשה".

אתה חושב שהיום מעריכים אותך יותר, שאולי פעם לקחו אותך כמובן מאליו?

"תמיד מי שלא נמצא הוא הכי חסר. למדתי כבר לא להתרגש מזה. ברור שזה משמח שרוצים שאחזור, זה אחלה וזה כיף, אבל בשנייה שאתה חוזר, זהו. שוב מצפים ממך להרבה, שוב אתה צריך להוכיח את עצמך ושוב אין הנחות".

צפית בהתפתחות של מכבי – מתקופתו של קטש ועד למכבי של צביקה. מה ההבדל העיקרי בין שתי הקבוצות, לדעתך?

"אני חושב שהקבוצה הנוכחית בעיקר יותר אגרסיבית בהגנה. אני לא נמצא ביותר מדי אימונים לאחרונה ואפילו לא מכיר את כל התרגילים, אבל אני רואה שעכשיו נלחמים יותר על כל כדור".

מאז שהגעת למכבי, אתה זוכר כזאת עונה משוגעת?

"לא, לא, לא. אני לא זוכר עונה שבה קיבלנו כל כך הרבה מכות וסבלנו מכזה חוסר מזל כמו השנה. על הנייר, שלושה שחקנים שצריכים להיות בחמישייה – אני, ניקולה ופייזר, היינו פצועים חלק או רוב הזמן. זו מכה קשה מאוד לכל קבוצת כדורסל. אבל אני מקווה שכשאחזור, אוכל לתרום ולתת מהניסיון שלי, בהתחלה לפחות דקה פה ושם. זה יכול להיות בתרגיל אאוט או במסירה כזו או אחרת. אבל יש בקבוצה הזאת מספיק שחקנים טובים, ואני מאמין בהם".

העונה, באמת נראה כאילו האליפות בסכנה מוחשית.

"אני מאוד מקווה שלא, אבל אני מסכים איתך. יש קבוצות שיכולות לנצח אותנו, גם בהיכל. ירושלים יכולה, בני השרון, חולון. במשחק אחד הכל יכול לקרות, כבר ראינו את זה העונה ובעונה שעברה".

אתה יודע, יש הרבה אנשים סקפטיים שאומרים שגם אם תחזור, לעולם כבר לא תהיה אותו שחקן. מה יש לך לומר להם?

"את כל מה שיש לי להגיד, אומר על המגרש".

ohadgreenwald@walla.co.il

הערב (ראשון) יגיע לתכנית בטריבונה בערוץ 1 (22.50) יותם הלפרין, ממכבי תל אביב, לראיון מיוחד בעקבות יכולתו המצוינת מול ריאל מדריד. כמו כן, יגיעו לתכנית אנשי בני יהודה, ובראשם הבעלים חזי מגן, לדיון על מצבה האנוש של הקבוצה.