ערב משחק רבע גמר הגביע בנתניה, יצאה ממכבי חיפה ידיעה שכדרכן של ידיעות מהז'אנר היא גם דבילית להפליא, וגם אומרת משהו גדול ועמוק על הקיום האנושי. טוב, אולי לא להגזים. בכל מקרה: יעקב שחר, כך דווח, מעדיף מאמן בעל מראה ולבוש "ייצוגי" לעונה הבאה. משהו בסגנון רוני לוי. הוא התרשם מאוד מרן בן שמעון. הוא מטיל ספק ביכולת של רובן עטר לענות על דרישות התפקיד.
הידיעה הזו מצחיקה, כי היא מלמדת על שיקולים אזוטריים וחובבניים - סליחה, מפגרים - בעסק שמחשיב עצמו לעלית הענף. הצחוק הוא כמובן על חשבונו של הסטייליסט - יענק'לה, המוכר כאיש שהוציא מהבוידעם את כובעי הקסקט הגלותיים, המזרח-אירופיים, והחזיר אותם לאופנה. סביר להניח שהידיעה לא העלתה חיוך על פניו של אדם אחד, שתוהה מה הוא עשה כל כך רע שמועדון הבית שלו ממשיך לעלוב בו, שנים אחרי שהראה לו את הדלת החוצה.
אבל בואו לא נערב מוסר, אנחנו הרי עוסקים כאן באופנה. או לפחות שחר. פעם בחיפה רצו אירופה. היום, כשהאשליה התפוגגה, מסתפק קובע הטרנדים שלה בלוק אירופאי. ואם לא לוק אירופאי, לפחות לוק אשכנזי. ואם לא לוק אשכנזי, לפחות לוק של משתכנז. רובן עטר יכול להיות השחקן הכי מרגש שהיה למכבי חיפה, לפחות בשנות התשעים, האליל המוכתר של האוהדים, טיפוס שאין חולקים על הלויאליות שלו, צנוע, כן. אחד ממאמני הכדורגל המצליחים והיחידים שמעניינים בליגה המעאפנה הזאת. אבל בסופו של יום, הוא טיפה יותר מדי טירת הכרמל, לא ככה?
אל תפספס
בוק או הבחור מהבלוק?
לך תסמוך על אחד כזה. ומילא אם זה היה רק שחר. שניידר ובושינסקי מחפשים מאמן, הם חייבים מאמן כי הם הולכים לשים המון כסף, אין כלב בשוק, אבל על פי הקשקשת בעיתונים הם לא מסתכלים לכיוון של עטר. גם יאמר עוד לא בטוח: אמנם עטר עובד אצלו, כלומר היית מצפה שהבעלים ישים לב לכך שהוא מצעיד קבוצה שכשלה 20 שנה רצוף למקום השני בליגה עונה שנייה רצוף, אך לא. יאמר צריך מאמן איכותי באמת בשביל לעשות את "קפיצת המדרגה הנוספת", ולכך עטר בטח לא מתאים. רובן נחמד אבל לא להגזים, לא לאליפות או משהו כזה.
ומילא אם זה היה רק עטר. יוסי מזרחי ולופא קדוש הם גם תמיד סקנד בסט. אנשים פשוטים סך הכל, מורים להתעמלות משופרים, כאלה שנותנים לחבר'ה כדור ואומרים להם אודרוב. שווים הזעקה להציל קבוצה באמצע עונה, או לאמן מהמחזור הראשון אבל בקבוצה מהדרום. לעומתם, גוטמן, "הגרמני": מהכושלים שבמאמני קפריסין בשנים האחרונות, אבל בטח יש בו משהו כי הוא נראה מעמיק כשהוא יושב לסגור דילים עם אייל ברקוביץ' על סושי. בטח הוא למד משהו משפיגל וגרנט, ויש לו פרצוף בונקר חמור סבר כמו של קשטן, אלוהי הז'אנר.
גיא לוי הוא מאוד ייצוגי. אימן ארבע שנים בליגת העל, הוריד שתי קבוצות ליגה, מאזן ראוי. יש לו עקרונות ברזל: הוא מעולם לא קיבל עבודה שלא על סמך פרוטקציה, הוא מתלכלך בכל מה שרק ניתן- אבל עובר מסך יפה כשהמסך שלך נראה כמו צ'רלטון. מניה בטוחה. יש לו מראה מנצח: נקי, מחביא את השדים בארון.
גיא לוי עדיין לא בטופ של המשחק, כי הוא עדיין לא נייטרלי כמו רוני לוי. רוני לוי הופיע למשחק הגביע בקופסא עם אפודה שחורה מכופתרת, ושביל באמצע הפרצוף הסובל שלו. הוא חזה שם בעטר החינני מנפנף אותו, כשהוא מצידו עומד דום במראה הבוק המושלם. שחר היה בטח מרוצה, הוא הרי לא רוצה שרוני לוי יילך. אז מה אם עטר, השכונה, ניצח את רוני לוי העונה שלוש פעמים בזכות ניהול משחק אחראי יותר, הבנה טקטית ברמה גבוהה יותר, שלא לדבר על שליטה בשחקנים?
עולם של 12 ניר לוינים
למרות שהכדורגל הישראלי הוא ענף מזרחי-לוזוני, מצפים מהעוסקים בו לסגל לעצמם דרכי התנהגות והתנהלות מערביות-אשכנזיות. ובתרגום מעוות לכדורגל: להיות נטולי אפיון עד כמה שניתן, רק עם טיפה אפטרשייב ממלכתי. אפילו אלי אוחנה, זה מתספורת אוחנה, הולך והופך עם השנים לספרנית. הבוסים מתייחסים לקבוצה שלהם כאל מקום עבודה משרדי, והעובד המבוקש הוא הממושמע, המסודר, עם הקלסרים במקום. גם אם לא רשום בהם כלום.
משטרת האופנה של הכדורגל ייצרה אפילו פטנט משלה: ניר לוין. אף אחד מבעלי המועדונים בליגה לא חושב שהוא שווה משהו ברצינות, אבל כולם שמחים להעסיק אותו. כוחו - בחוסר הכריזמה המוחלט שלו. מתת אל בכדורגל הישראלי של היום. מר מרגרינה מעולם לא העיז לומר דבר מה מעניין, וזה בהנחה שיש לו דבר כזה בארסנל. הפרשנות של קובעי הדבר: מדובר באדם מתוחכם. החזון של בעלי הקבוצות הוא ליגה של 12 ניר לוינים. הטרגדיה של עטר היא שהוא שיש בו משהו אמיתי: גם אם הוא נורא ינסה הוא לא יוכל להיות כזאת פצצת שיעמום אנושית.
