צביקה, תירגע

מצב השיער של צביקה שרף בסיום המשחק בין מכבי תל אביב להפועל חולון השבוע מספר הכל. בשלב מסוים, כששתי הקבוצות התקוטטו על הפארקט ועשו כל מאמץ להפסיד, שלח שרף יד לשיערו ופרע אותו. אחרי שהניצחון הובטח ודריק שארפ רץ לקהל לחגוג, מאמנו נראה כמי שסיים זה עתה 40 דקות של ריצה על הפארקט והשתטחות על כדורים, ולא כמי שניווט את קבוצתו בביטחון מהקווים. פניו מלאות הרגש ובגדיו ספוגי הזיעה הסגירו כל מה שהתרחש אצלו בפנים. וזו הסיבה העיקרית לקריסה הסדרתית של מכבי ברבעים האחרונים, עוד לפני שעוסקים בהיעדר מנהיג או בחולשת הקו האחורי.

אף מאמן לא שולט ברגשותיו באופן מוחלט. פיל ג'קסון, ששיווק עצמו כזן מאסטר, נכנע ללחץ ונכנס לניתוח מעקפים במהלך הפלייאוף ב-2003. גרג פופוביץ' כמעט חבט בשופט במהלך משחק זניח מול אינדיאנה לפני שבוע וז'לימיר אובראדוביץ' לא באמת מכניס את קבוצותיו למשבר בכוונה ובקור רוח מדי שנה, בניגוד לאגדה הישראלית; לפעמים הוא באמת טועה, בלי כוונה מוקדמת.

אבל מאמן ברמות הגבוהות אמור לשאוף לשלוט בעצמו, לווסת את תחושותיו ולא להחצין את כעסו או לבטא את שמחתו מול שחקניו בכל הזדמנות. שרף לא מסוגל לעמוד בדרישה הזאת. אחרי הניצחון הגדול על ריאל מדריד במשחק הקודם הוא היה מאושר, והקבוצה נכנסה לאופוריה. אחרי ההפסד לבני השרון הוא נלחץ ושחקניו איבדו את הביטחון. כשמכבי נכנסת לרבע האחרון במשחקים שהיא חייבת לנצח, שפת הגוף של שרף משדרת לחץ, והשחקנים אינם עיוורים לכך. על חולון שרף דווקא גבר, אבל לא בכל שבוע הוא יפגוש יריב כמיקי דורסמן, שעבורו אימון כדורסל הוא תחביב.

הלחץ הכריע את שרף במעמדים גדולים רבים לאורך השנים. הוא היה שותף לאיירבול של דורון ג'מצ'י בגמר גביע האלופות ב-1987 מול מילאנו, להפסד של מכבי כעבור שנתיים באותו מעמד מול ספליט, להחלקה של אותו ג'מצ'י על הפארקט בשמינית הגמר מול אסטודיאנטס ב-1992, לשני ההפסדים בגמרי הגביע לירושלים ב-1996 וב-1997 ולהדחה על ידי אפס פילזן בשמינית גמר היורוליג ב-1997. ייתכן שגם המשחק מול אולימפיאקוס בשבוע שעבר היה מכריע באותה מידה; המפלה בו עלולה להיות ההבדל בין יתרון ביתיות אפשרי ברבע הגמר מול ברצלונה, לבין מפגשים חסרי סיכוי מול צסק"א. מול ריאל, לעומת זאת, מגיעה מכבי כאנדרדוג מובהק. אולי דווקא במדריד, בלי לחץ, שרף יוכל לקחת נשימה, לסדר את השיער ולהשאיר את מכבי בחיים.