שבוע ימים עבר מאז המבזק ההוא, זה שאתה חושש ממנו ויודע שיגיע: הוא פורש. שבוע ימים שעובר בין זיפזופים בטלוויזיה, דרך בדלי מידע עדכני וגלישה אובססיבית באתרי הספורט (תודה לאל על הפס הרחב). שבוע ימים של הלם. כולנו ידענו שזה יגיע, אבל אנחנו עוד לא מוכנים לזה.
לרוב הציבור זה יישמע טיפשי וילדותי להגיב כך לידיעה ספורטיבית, ועוד על ספורט מוזר וזניח מארצות הברית. אבל אני בטוח שרוב הקוראים, לפחות במדור הזה, יבינו אותי. בעצם, אולי לא, אני לא בטוח.
ברט ואני, כך נוצר הקשר
השנה 1995. אני בדירת שותפים מושכרת בתל אביב, והראשונה שיש לה כבלים. הוא, QB צעיר, פוחז ואקדוחן לא קטן. אמצע דצמבר, ערב יום ראשון, הטלוויזיה מכוונת לערוץ הנוצרי הזה, נו... METV. השידור מאמריקה מלווה בשני שדרנים דוברי עברית. אין לי עדיין קבוצה משלי, אבל איך שסן-פרנסיסקו של מונטנה משחקים במשחקים שראיתי עושה לי רושם טוב. הערב יש שתי קבוצות אחרות, סתם משחק, ניו אורלינס מול קבוצה מעיר קטנה ולא מוכרת גרין ביי .
וואו, איזה משחק, איזו יד! ארבעה טאצ'דאונים במחצית אחת, ואיזה אנרגיות. מי זה, הברנש הזה?
למפגש השני שלנו הגעתי כבר יותר מוכן. אנחנו נפגשים בפליאוף, שבוע הוויילד קארד, וגם פה הוא מרשים עם דרייבים ארוכים ונקודות. This looks like the beginning of a beautiful friendship. שבוע אחרי, ואני כבר "בודק" אותו במשחק מול סן-פרנסיסקו, לא שיש לו פה סיכוי מול האלופים, אבל כנראה שאני לא מבין הרבה, כי יש לו פה משחק מדהים. בשבוע שאחריו, במשחק ההפסד לדאלאס בגמר ה-NFC, אני כבר שלו. יכולתי גם לספר לכם על עונת האליפות, הלחץ, ההתרגשות, השמחה ושידור הסופרבול בחברותא ב"שיקגו פיצה פאי פקטורי" עליה השלום. אבל לא, אוהד אמיתי נמדד בעונות האחרות, האפורות, ועליהן כרגע אני לא רוצה לדבר.
הוא היה כמו כולנו, תמיד עממי ונגיש לא פחות משהיה סופרסטאר. ומעל לכל - אנושי. היו לו חסרונות, אבל למי לא? לא נשכח את התכונות הטובות שלו, הטובות באמת:
- אנחנו שוגים בעבודה - גם הוא.
- ההתמכרות שלו והגמילה לא מכתימים את הזיכרון.
- נזכור לו את ההופעה המדהימה במאנדיי נייט ימים ספורים לאחר מות אביו, כאילו המגרש מאפשר לו ולנו לשכוח מתלאות היומיום.
- ובהמשך, ההתמודדות שלו עם הסרטן של אישתו, כמו הגיס שלנו מרחובות.
- נעריץ את העובדה, שלמרות כל ההצלחה שלו הוא עדיין צנוע, החיים שלו ושלנו מתחברים בכל כך הרבה צמתים. אבל בכל זאת, יש הבדל אחד קטן, והוא נעוץ בכך שהחיים הפרטיים שלו חשופים לעיני כל ושלנו לא. איזה איש.
מה תרצה להיות כשתהיה גדול?
עונת 2007, 12 שנה מאוחר יותר. אני בבית עם גינה, כלבה ותינוקת במזכרת בתיה. והוא QB מפורסם, פוחז, ועדיין אקדוחן לא קטן. הקבוצה מתחדשת ופותחת עוד עונה בלי הרבה שאיפות. יש לי הסכם חצי רשמי, שעלה לי בדם, עם האישה אם יש משחקים של גרין ביי בשידור חי - הטלוויזיה שלי. ויש המון שידורים חיים. זה לא היה קל, עכשיו גם אתם מבינים את המלחמה הפרטית שלי על ברט.
אנחנו האוהדים לא אוהבים להודות, אבל בשבוע שבו יש שידור של הקבוצה שלנו אנחנו שם ב-150 אחוז, ובשבועות שחונים אנחנו שם רק כדי לוודא שהקבוצות המתחרות או השנואות לא יצליחו, כשגם אז אנחנו לא ממש במשחק כי יש את האינטרנט, להתעדכן עם הקבוצה שלנו.
הפלייאוף באופק, והלב כבד. האם עדיף להפסיד כמה שיותר מהר לדעת שהוא חוזר לעוד עונה, או אולי לקחת סופרבול ולהיפרד, כמו באגדות, בשיא? למרות הפלירטוט עם האופציה הראשונה, אין לה סיכוי אמיתי מול השנייה. וכשניקח את הסופרבול, כבר נשכנע אותו להישאר.
סוף המשחק מול ניו יורק . אמצע הלילה, אולי כבר בוקר, לא יודע. לגרין ביי ולפארב הייתה עונה מדהימה. פתאום, האופציה הראשונה רלוונטית מתמיד - לפחות הוא יחזור לעונה ה-18 שלו. ואז הגיעו ההודעה, ההלם, היגון. הייתה כתבת אמריקאית שטענה שמסיבת העיתונאים היתה רגשנית מדי ולא גברית. הערה טפשית, ולא כי את אישה, אלא כי את לא אוהדת ספורט. כי אוהד ספורט אמיתי לא יחשוב כמוך.
כן, אני יודע שגרין ביי ישרדו את הפרישה, אולי אפילו עם תפוקת ניצחונות טובה יותר. וכן, אני אשאר אוהד של גרין ביי. אבל כרגע אני לא יכול לדמיין את הפוטבול בלי ברט פארב, כי מבחינתי ברט פארב הוא מר פוטבול. מאותה סיבה, משעשעים אותי הדיונים על האם הוא אחד הגדולים ביותר או לא. מקום ראשון, רביעי או תשיעי? האמת, כל מה שצריך לעשות זה לצאת לגינה הציבורית הקרובה (בארצות הברית) ולראות מי הילדים רוצים להיות. בואו נקבע פגישה לעוד 5 שנים, עדיף אולי עוד 10 שנים. אם עדיין ידברו עליו ועדיין ישוו קוורטרבקים פעילים אליו, כנראה שהוא באמת אחד הגדולים.