שמעון מזרחי מביט אל על, דיוויד פדרמן משעין את ראשו ביאוש על המעקה ומוני פנאן נזעק אל הקווים להמריץ ולהאיץ בצביקה שרף. אין כאן מקום לספק במכבי תל אביב מריחים את הסכנה. וכמו שקורה פעמים רבות כל כך בטבע, כאשר השליט במצוקה מתאספים סביבו אלו החפצים להחליפו. אלא שבינתיים, לא כולם יודעים איך בדיוק לנעוץ את השיניים.
מכבי תל אביב נראית העונה כמי שאיבדה את רוב נכסי שלטונה, אולי אף יותר מבעונת אובדן האליפות של 92/3. האופי הוא נחלתה של הפועל ירושלים, שנחלצה לא פעם ממצבים בהם נראה כאילו היא בדרך לקריסה; הכישרון והאפשרויות הבלתי מוגבלות נמצאים במנות גדולות בהפועל חולון; ואפילו האחדות והמשמעת הקבוצתית, אלו שעושים אוסף שחקנים לקבוצה מגובשת, עושים דווקא את עירוני רמת גן הצנועה ל"קבוצה" הטובה בליגה. ומכבי תל אביב? היא נשארה עם השם והסמל הצהוב, שמצליחים להשאיר אותה עם הראש מעל המים. בינתיים.
שם המשחק הוא מכביזם, ואת זה הבין גם צביקה שרף שהחליט לצאת לקרב מול האינטנסיביות החולונית עם השחקנים שיש להם יותר שיניים וציפורניים מכישרון וקלאסה. ניקולה וויצ'יץ' ואסטבאן באטיסטה, הרך והמגושם בהתאמה, הושארו מחוץ לקרבות הצבע מול האתלטיות החולונית, וונטיגו קאמינגס שילם לראשונה על נפקדות של עונה שלמה ואפילו יותם הלפרין, שמזכיר החודש את הילד המפוחד של העונה שעברה, הורד בדרגה.
אחרי שני הפסדי בית, שכללו קריסה של הרבע האחרון, שלח צביקה שרף לפרקט את עומרי כספי, שהחדות, האתלטיות ובעיקר הנחישות שלו ליד שני הסלים הפכה את הספסול שלו מול אולימפיאקוס להזוי עוד יותר; דרק שארפ, עוד מסופסל יורוליג, שהעביר עוד הרצאה על ווינריות ברגעי הקלאץ'; וויל ביינום ואלכס גרסיה, צמד סילונים שקמו הפעם בבוקר על הצד הנכון, ומעל כולם, כרגיל, טרנס מוריס, שבחמש הדקות בהן טופל מחוץ לקווים ברבע השני נראתה מכבי חסרת אונים יותר מאי פעם.
אלא שבממלכת חוסר היציבות, הרוטציה שהסתדרה הפעם עשויה שלא להספיק בפעם הבאה. ולראייה, הפלירטוט המתמשך של מכבי עם האפשרות להחתים שני זרים נוספים עמוק בתוך חודש מרץ, כאילו חוסר הביטחון השיטתי שאופף את כוכביה המסופסלים צריך קטליזטור נוסף. אלא שאת צלחת האליפות יביאו רק הישראלים, ואת זה הבין גם שרף שהקפיד הפעם לשמור לדקות ההכרעה את אלו שניחנו בתכונות המתאימות. כל עוד יש מכביסטים כמו כספי ושארפ במכבי, שרף יוכל לנשום לרווחה.
תכנית דיקסון
והרי הודעה: צלחת האליפות תונח על השולחן בסוף מאי, ותוגש לחבורה שתרצה אותה באמת. לראשונה מאז ארוחת הדובדבנים בגליל עומדת מכבי על סף תהום, ואת זה יודע גם מיקי דורסמן שמיהר להחתים השבוע שחקן גדל גוף נוסף, שאולי יהיה זה שיצליח לדחוף אותה לשם. אלא שבינתיים, עבר על חולוניה עוד לילה ללא שינה, תוצאה של עוד הזדמנות פז שחמקה לקבוצה המבטיחה הזו מבין האצבעות.
חולון לא הפסידה למכבי ברבע האחרון, גם לא בגלל שהחטיאה לא פחות מ-11 זריקות עונשין. הבסיס לפספוס הגדול ביד אליהו, כמו גם זה מול הפועל ירושלים בחצי גמר הגביע, הוא חלק מדפוס שחוזר על עצמו בנבחרת הכישרונית הזו: עודף באבק כוכבים וחוסר יכולת להתמודד עם החוק הרוסי.
למיקי דורסמן, שאמר בסיום שהוא לא לוקח איתו שום דבר מהפסדים, מומלץ להציץ שוב בשלוש הדקות האחרונות של הרבע השני. הוא יראה כיצד עם יתרון 13 ושליטה מוחלטת במשחק, עברה הקבוצה שלו להפגזות תורניות חסרות הגיון מחוץ לקשת, שהחזירו את מכבי ההמומה למשחק דרך רצף הטבעות בפאסט ברייקים קלילים. חולון הקפידה לנצל את כל יתרונותיה כשהלכה שוב ושוב פנימה בדקות הפתיחה, אבל את היתרון שצברה בזכות טקטיקה נכונה היא איבדה עם 7 זריקות מיותרות מחוץ לקשת ברבע השני. כך ממלא ארסנל הזרים הטוב בארץ את הדלי, ומיד בועט בו.
אלא שהחוק הרוסי, שהפך את מורן רוט למנהיג החבורה הזו, הוא הבסיס המרכזי לכישלונות החוזרים שלה. כשאויר בריאותיו, מנהל רוט נהדר את ריצת השליחים העוצמתית והאטרקטיבית כל כך של הסגולים-צהובים. כשהרכז הישראלי מתעייף, מביא הצורך בתחליף ישראלי בחמישייה לצרות: גוני יזרעאלי לוקה בקבלת ההחלטות ועדיין לא חזר לעצמו מאז הפציעה, אבישי גורדון לא נספר, גם כשהוא כשיר, ועמית תמיר כבר לעולם לא יהיה שחקן בכיר.
אלא שהפיתרון נמצא ממש מתחת לאף של המאמן דורסמן. מאליק דיקסון כבר הוכיח את עצמו פעם או פעמיים בעבר, ומשימוש מושכל יותר בו כמוביל כדור, חולון היתה רק מרוויחה. גם את שמונה השניות האחרונות אמש יכלה חולון לסיים עם חיוך גדול, אם היתה הולכת עם הגארד האמריקאי שלה במקום לחפש בכוח את טרה סימונס, שכל עם ישראל כולל חמישה צהובים ידעו שיהיה מה שיהיה, הוא זה שיקח את הזריקה האחרונה.
הפועל חולון היא הדבר הטוב ביותר שקרה לליגת העל בעשור האחרון, והיוותה חלק מרכזי בלא מעט הצגות כדורסל שהיו כאן העונה. בזכותה. אלא שדווקא הקבוצה עם הבוס העשיר מוצאת את עצמה מחפשת על הפרקט את הגרוש החסר לליגה. למזלו של דורסמן, בפיינל פור הוא יקבל את ההזדמנות האחרונה לתקן, ברגע החשוב באמת.