פרידה מתחת לסאפ

במסגרת חגיגות הפרישה המרגשות של ברט פארב, ידיעה אחת, חשובה קצת פחות אבל מאוד משמעותית, נאלצה להסתפק ברייטינג נמוך. מצד שני, אין סמליות גדולה יותר מהעובדה ששני השחקנים האלה פורשים באותו היום. כל משחק ביניהם היה חוויה, הם היו יריבים גדולים על המגרש (לא היה דיפנסיב ליינמן שהעימות בינו לפארב זכה לסקירה רחבה יותר) וחברים מחוץ לו.

הגיע הזמן לדבר קצת על עוד שחקן שיילך, קרוב לוודאי, להיכל התהילה, אחד שגם באמתחתו טבעת אליפות אחת ושבשיאו היה אימת הקוורטרבקים של הליגה. לא סתם אתר האינטרנט הרשמי של וורן סאפ נקרא: "QB KILLA", ומי שנכנס לטיול בתוכו יכול למצוא שם רק שתי מילים – באותיות לבנות על רקע שחור: "I'M DONE".

וורן סאפ הלך לאוניברסיטת מיאמי, אחרי חיזורים רבים ממכללות שונות. מי שמכיר פוטבול מכללות לא יכול להיות מופתע מהמידע הזה – רוב הפושטקים, המופרעים, הברברים והפושעים בליגה המקצוענית הגיעו ממיאמי, קבוצת פוטבול עם מסורת ארוכה של בעיות. סאפ לא עונה לפונקציות הפשע, אבל לכל יתר הקטגוריות הוא מתאים יופי – פה מלוכלך, תיקולים אגרסיביים והרבה עצבים. אבל לכל זה נחזור מאוחר יותר.

סאפ הגיע אל ההוריקאנס כטייט אנד, אבל מהר מאוד הפך למרכז ההגנה של המכללה. בשנת 1994 הוא זכה כמעט בכל תואר אפשרי ששחקן הגנה יכול לקבל במכללות: אול אמריקן, פרס לומברדי (לא להתבלבל עם פרס וינס לומברדי, סיפור אחר לגמרי – תואר שחקן קו ההגנה או הליינבקר הטוב במכללות), פרס נאגורסקי (שחקן ההגנה הטוב ביותר של FWAA – ארגון עיתונאי הפוטבול של אמריקה) ופרס בדנריק (שחקן ההגנה של מועדון מקסוול – תואר אותו בוחרים מאמני המכללות).

ל-NFL הוא הגיע בבחירה ה-12 של דראפט 1995, על ידי טמפה ביי. מי עוד נבחר באותו הדראפט, אתם ודאי שואלים, על מנת לקבל קצת פרופורציות: במקום הראשון נבחר הרץ האחורי האלמותי קי-ג'אנה קארטר על ידי הבנגאלס, אבל עזבו את זה. טוני בוסלי – התאקל ההתקפי הנפלא של ג'קסונוויל, נבחר שני, סטיב מקנייר היה הבחירה השלישית. סאפ גם לא היה הליינבקר הראשון באותו הדראפט – קווין קארטר נבחר שישי בידי הראמס, דריק אלכסנדר נבחר בידי מינסוטה, במקום ה-11. עוד שחקנים יוצאי דופן שנבחרו באותו הדראפט: טיי לואו (קורנרבק, ניו אינגלנד), דריק ברוקס (ליינבקר וחבר לקבוצה) קרטיס מרטין (רץ אחורי, ניו אינגלנד) וטרל דייוויס (רץ אחורי, דנבר). בסופו של דבר, משישה סיבובי דראפט ומאות שחקנים סאפ הפך לשחקן ההגנה המפלצתי ביותר, ואלמלא בדיקת דם בקומביין שגילתה שאריות מריחואנה בדם שלו (החטא הקדמון הנורא מכולם), סאפ היה נבחר גבוה יותר, דבר ששימח את טמפה ביי ויעזור לה, 7 שנים אחר כך, לקחת את האליפות היחידה בהיסטוריה שלה.

סאפ פתח כמעט מהרגע הראשון שלבש את מדי הפיראט האדומים. אם אפשר להתייחס לעונת הבכורה שלו כאל בינונית (3 הפלות ו-27 תאקלים), כדאי לתת לו קרדיט על הבקעת טאצ'דאון החטיפה היחידי בקריירה שלו. בין 1996-1998 הוא התקדם באופן עקבי והפך לתאקל ההתקפי הטוב ביותר ב-NFL עם מספרים מאוד מרשימים - 26.5 הפלות, 154 טאקלים ו-5 הפלות כפויות. והוא רק התחיל. בשנת 1999 הוא נבחר לשחקן ההגנה של השנה, עם 12.5 הפלות ושליטה מושלמת בקו ההתנגשות. בשנת 2000 הוא הפיל קוורטרבקים 16.5 פעמים, מספר חסר תקדים לטאקל הגנתי ובשנת 2002 היה שותף להגנת הטמפה 2 שהשתלטה על הליגה וניצחה, אחרי פלייאוף מאוד משכנע, את הריידרס – הקבוצה שבעתיד תעניק לסאפ כמה מהרגעים היותר עצובים של הקריירה שלו. אבל באותו יום, מול ריץ' גאנון וחבורת אל דייוויס, סאפ עזר לבאקס להביא לג'ון גרודן את האליפות היחידה שלו. את משחק הסופרבול סאפ סיים עם 2 הפלות ו-5 תיקולים, ההגנה של טמפה, שהובלה בידי שלושה שחקנים דומיננטיים במיוחד – סאפ בקו הקדמי, דריק ברוקס במרכז וג'ון לינץ' בהגנה האחורית, נחשבת עד היום לאחת ההגנות הגדולות אי פעם. באותה שנה סאפ הפך גם לרסיבר מצליח וככזה תפס שני טאצ'דאונים במהלך העונה, ועל הדרך ביצע את מה שייקרא לימים "ריקוד הביונסה". סרטון מצורף אבל קחו בחשבון שהצפייה מומלצת לבעלי לב חזק בלבד ובשום אופן לא לנשים בהריון (או כאלה שאפילו חושבות על זה).

אחרי שנה נוספת בטמפה, שכללה מאזן שלילי ותחילה של התדרדרות שרק בשנה האחרונה נראתה כאילו מתחילה להיעצר, סאפ החליט שהזמן לשינוי הגיע ואחרי שיחות ארוכות ואימפוטנטיות מול הבנגאלס, החליט לחתום דווקא באוקלנד – החור השחור תרתי משמע, קבוצה שמאז אותה הופעה מקרית בסופרבול לא יצא ממנה שום דבר טוב באמת (אולי חוץ מדריק בורג'ס) על חוזה של 36.6 מיליון דולר בשבע עונות.

כמו הרבה שחקנים (ופרשנים) אחרים שעשו את אותה הטעות, גם סאפ האמין שמשהו טוב מתחיל לצמוח במפרץ, אבל חמש שנים חלפו והכל נראה שחור ומפורק. וכך גם הקריירה של סאפ, שלפני ההגעה לריידרס נראתה כמשהו שהולך בוודאות לקאנטון, החלה דועכת, עד להודעת הפרישה לפני שבוע. למעשה, פרט לעונה אחת טובה (2006) סאפ לא הצליח להביא תוצרת באוקלנד. הוא איבד את עצמו לחלוטין בסביבה הלא ספורטיבית של עיר המפרץ. הוא השמין, והאיטיות שהזקנה הביאה עימה נתנה אותותיה. ולא שסאפ לא היה צנום פעם: בשיא הקריירה הוא שקל 136 קילו, שנישאו על 1.87 מטרים, אבל אם בשנים מסוימות הוא עדיין נראה אתלטי ומהיר, באוקלנד גם הצבע השחור לא עזר לו להיראות רזה. מאותו בחור אימתני שאיים על התקפות מהלך אחר מהלך, הוא הפך לאחד שנח הרבה על המגרש ומנסה לתפוס רגעי חולשה פה ושם כדי לתקוף – וכמוהו נראתה כל הקבוצה. גם מנהיג כריזמטי כסאפ לא הצליח לעמוד מול אל דייוויס, מול ההחתמה השטותית של ליין קיפין, מול השביתות של ג'מרקוס ראסל ובכלל מול ארגון שמתנהל כמו בדיחה.

אבל אי אפשר לדבר על הקריירה המקצועית של סאפ בלי להזכיר גם את השטויות ואת ניסיונות הרצח. אחד התחביבים היותר משעשעים של סאפ היו דילוגי איילה קלילים בין שחקני הקבוצה היריבה בחימומי טרום משחקים, וכך לחמם את האווירה עוד לפני הטלת המטבע. הוא עשה את זה בדצמבר 2003 במשחק מאנדיי נייט מסקרן נגד פיטסבורג, ועל הדרך קיבל דחיפה מג'רום בטיס שהרימה את שתי הקבוצות להתחממות יצרים כוללת. הוא עשה את זה שנה אחר כך, במשחק מאנדיי נייט נוסף, הפעם נגד הקולטס באוקטובר 2003. שבוע מאוחר יותר הוא נכנס בשופט בדילוגי טרום המשחק שלו, קיבל קנס של 50 אלף דולרים והגיב במשפט מעורר ההשראה המפורסם: "זו מערכת של עבדות. אל תטעו בקשר לזה. אם המאסטר של העבדים אומר שאתה לא יכול לעשות את זה, אל תעשה את זה. הם יהפכו אותך לדוגמא".

אבל המקרה המפורסם ביותר היה "הניסיון לרצח" של שחקנה של גרין ביי צ'אד קליפטון, במהלך החזרת חטיפה של טמפה בנובמבר 2002. קליפטון רץ בצד המגרש, לא מאיים על המהלך וסאפ הגיח מצידו העיוור ושיטח אותו על הדשא, מוציא אותו מהכרה וכמעט משתק אותו. סאפ חגג עם החברים את החבטה המוצלחת בשעה שקליפטון הובהל לבית החולים וסיים את העונה. מאמן הפאקרס, מייק שרמן, אמר לסאפ, בעימות חם ביניהם: "אתה פחדן". סאפ הגיב: "אם אתה חושב שאתה כל כך קשוח למה אתה לא שם על עצמך מדים?". מאוחר יותר הוסיף: "כלב שקרן ואוכל חרא. אם הייתי בן 25 ולא היו לי ילד או מצפון, הייתי בועט בתחת שלו בדיוק שם על קו 30 היארד." שרמן סיכם את הפרשה מספר ימים מאוחר יותר כשאמר: "העליצות שהוא הפגין אחרי שנכנס בשחקן השוכב על הרצפה עם אצבעות רגליים וידיים משותקות לא הולמת שחקן פוטבול". סאפ לא קיבל עונש הרחקה אחרי אותו תיקול, שהיה, אגב, חוקי לחלוטין.

למרבה הפלא, הפעם היחידה שסאפ הועף או הושעה ממשחק היתה בשנה שעברה, במדי אוקלנד, אחרי ויכוחים קשים וצעקניים עם השופטים, שכללו מספק מילים קשות ביותר עקב החלטה שיפוטית שלא היתה לרוחו. אחד השופטים טען שסאפ התנגש בו בגופו, סאפ טען שהוא לא נגע בו כלל אבל השופטים סילקו אותו מהמגרש.

ואם תרצו קצת פיקנטריה - בשנה שעברה סאפ יצא בהכרזות קולינריות נועזות, כשהודיע שהוא לא אוכל שום דבר בדרך אם לא בושל בידי טבח הקבוצה. סאפ טוען שלא מעט פעמים ניסו להרעיל אותו במסעדות למיניהן ובאחת מאותם אירועים, כשהוא וחבר נסעו לניו יורק והחליפו ביניהם מנות במסעדה, החבר הקיא את נשמתו כל הדרך ובמזל יצא מההרעלה בחיים.

ואחרי שכל זה נאמר, וההשוואה לפארב, השחקן המושלם והג'נטלמן הגדול ביותר, היא בלתי נמנעת, חייבים להודות שלא ראינו, וכנראה שגם לא נראה, הרבה שחקני קו הגנה פנימיים דומיננטיים כמו סאפ. 95 וחצי ההפלות שלו הן מספר מופרע, כשהוא מגיע משחקן בעמדה שלו. סאפ שיחק את רוב הקריירה, ודאי בטמפה, בעמדת תאקל "טכניקה שלוש", שהציבה אותו בין הגארד והתאקל ההתקפי וסייעה לו לפצח את הדרך משם אל הקוורטרבק. מדהים לחשוב ששחקן כה גדול הצליח לייצר פרצות רבות כל כך בין שחקני הקו ההתקפי, וכל זה בלי תרגילים מורכבים וסיבסובים נועזים, אותם אנחנו רואים כל כך הרבה אצל הליינבקרים החיצוניים, אלא בעזרת מאסה כבירה ואינטליגנציית משחק.

סאפ סיים את הקריירה שלו בסוג של התבוננות רוחנית על עברו והשלמה עם כל הצדדים שבנו את השחקן שהוא היה. באמרתו האחרונה חבויה לא מעט התנצלות על ההתנהגויות הפרועות שלו על ומחוץ למגרש: "כל שחקן הגנה שנבחר בחמישייה הראשונה בדראפט אמור להיות ה'אני' הבא. כל אחד מהם מסומן. שיחקתי את המשחק לא רע בכלל, ככה שאני המדד על פיו הם יימדדו. זה קשה, כי הייתי גם רוצה לתת לבחור הזה לפרוש. הוא ילד רע. הוא מת עכשיו. הייתי רוצה לראות קטעים שלו מפה לשם, אבל – עזבו, הבחור הזה היה חולה".