בשבוע שעבר, בפעם הראשונה מאז נס ז'לגיריס המכבי, התיישבתי בערבו של יום חמישי לראות משחק כדורסל. טוב לא צריך להסחף ולחטוא לאמת, לא באמת ראיתי את המשחק אלא רק את הטקס שקדם לו. היורוליג, ליגת הכדורסל האירופית הבינונית, חלקה כבוד לכמה מגדולי הכדורסלנים הישראלים בכל הזמנים. חיכיתי בחוסר סבלנות מול המסך הצהוב רק בכדי לשמוע את שמו של איש אחד יהושע רוזין - מר כדורסל, חתן פרס ישראל ויקיר העיר תל אביב. קרוב לשני עשורים שיחק יהושוע במכבי תל אביב, 18 שנה הוא אימן שם, בהן השיג 12 אליפויות ו-9 גביעים, אבל מכבי לא השכילו לשמור אותו במערכת. מסוף שנות השמונים ועד זמן קצר לפני פטירתו (2002) הוא שימש כמנהל מחלקת הנוער בהפועל תל אביב.
לא הייתה זו פגישתו הראשונה עם המועדון האדום. בשנת 1983/84 הוא מונה למאמן הקבוצה הבוגרת וזכה עמה כבר בעונתו הראשונה בגביע המדינה עם שחקן ג'ינג'י ועלום שם, עליו הוא קיבל ביקורות רבות בתחילת הדרך, העונה לשם מייק לארגי. בשנה שאחרי, אותו היהושע ואותו הלארגי היו שותפים בצד האדום לעוד אחת מסדרות הגמר הגדולות שידע הכדורסל הישראלי. הפועל ניצחו את מכבי ביד אליהו במשחק הראשון מתוך שלושה דרבים של סדרת גמר הפלייאוף. במקום לגמור את הסדרה במשחק בית באוסישקין, החליטה הנהלת הפועל, בצעד שמזכיר את איכות קבלת ההחלטות של ההנהלה הנוכחית, להעביר את המשחק ליד אליהו בשביל "הקופה". במהלך המשחק, התחממו היוצרות בין מוטי ארואסטי למייק לארגי, ארואסטי שלח אגרוף לפרצופו של לארגי, שלא התאפק והחזיר חופן אגרופים משלו. שני השחקנים הורחקו, הפועל בלי לארגי הפסידו את המשחק ואת האליפות.
את יהושע הכרתי במגרש הפתוח באוסישקין, למעלה מעשור שיחקתי תחת פיקוחו של האיש, התחלתי לאמן בהמלצתו ולמדתי להכיר את אחד האנשים הגדולים שידע הכדורסל הישראלי. בפעם הראשונה שראה אותי על המגרש הוא קרא לי לידו ואמר "אתה עצלן ויש לך קליעה איומה. חבל, היית יכול להיות שחקן". קצת קשה לעיכול לנער בן 16 עם חלומות לעתיד... "מוזר", הוא המשיך, "יש לך רגליים חלשות מאוד, אתה בקושי מרים אותן מהרצפה, אבל עדיין אתה רץ עם הרבה מאוד כוח... כנראה שאתה רץ עם פלג הגוף העליון ולא עם הרגליים....
הוא היה על המגרש 12 שעות כל יום עד גיל 80. כל מה שעניין אותו היה אך ורק כדורסל, לאמן כדורסל, ללמד כדורסל, לראות כדורסל ולא משנה את מי, את מה ומתי: במגרש בחוץ או באולם, בגשם ובחמסין, בנים, בנות, ותיקים, ילדים בגן או סתם ילדים שהוא אסף בספורטק. יום אחד הוא יצא לאחד משיטוטיו הרבים במגרשי הכדורסל בעיר, חזר דרך הספורטק, ראה נער בן 16 עם ידיים ארוכות משופע בכשרון ומחוסר יסודות בסיסיים, והביאו לקבוצת הנוער של הפועל תל אביב. למרות שלילד היה המון פוטנציאל אבל לא הרבה יותר, הוא הורה למאמן לתת לו לשחק לפני כולם. המאמן סירב והושיב את הילד על הספסל כל השנה. אז הילד עבר לחולון ולימים הפך ליואב ספר.
הזיכרון האחרון שלי ממנו כמאמן הוא אימון נערות במגרש החוץ באוסישקין: רץ על המגרש, מדגים כל תרגיל ומשתמש במשרוקיתו כל עשר שניות על מנת לעצור את המשחק, לגעור בנערות ולהדגים שוב, בגיל 80.... אגדה.
בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא ישב על ספסל באבן גבירול, הוא נראה כבוי, כאבו לו הרגליים והוא לא יכול היה להמשיך לאמן. עזרתי לו לסחוב שקיות מהסופר, במדרגות המובילות לדירתו הוא סיפר לי שלא שילמו לו כבר שנתיים בהפועל תל אביב, הוא סיפר לי על מאבקי האיתנים בדרבים של שנות השישים בין אבא שלי לתני כהן מינץ ובין הקומה השניה לשלישית הוא הדגים לי שוב איך אני אמור לזרוק נכון (מצטער, יהושוע, אבל זה עדיין לא עובד). הרגשתי שהוא נפרד, עמדתי בחדר המדרגות שלו כמעט שעה ושמעתי סיפורים, לא רציתי ללכת, אחרי שעה כבר כאבו לו הרגליים ונפרדנו לשלום. אחרי שבועיים הוא נפטר. השבוע שמעתי שבין כל מנהיגי התנועה הציונית ומשוררי ספרד גם הוא קיבל רחוב בתל אביב. גם את האולם שתקים העירייה לטובת הפועל אוסישיקין אני מציע לקרוא על שמו...
בדיחמין לשבת
הפועל תל אביב כדורסל גברים (מסתבר שיש דבר כזה) מארחת ביום ראשון הקרוב את מכבי באר יעקב למשחק תחתית חשוב במסגרת הליגה הארצית. אממה, מהאולם בהדר יוסף הודיעו לאימפריה הגוועת כי האולם אינו פנוי ביום ראשון. פנתה הפועל תל אביב לאורחת מבאר יעקב בבקשה להזיז את המשחק ליום אחר, אולם באר יעקב סירבה. אז יו"ר הקבוצה החליט בצעד גאוני לעשות להם דווקא ולהעביר את המשחק הביתי לטייבה. כן, כן, שמעתם נכון, טייבה.
ואני שואל, שאול, אומנם אחת ממטרות העמותה המחזיקה את קבוצתך היא קידום הספורט במגזר הערבי, אבל מה עם אותם אלפי האוהדים ורוכשי המנויים המלווים את הקבוצה לכל משחק שיאלצו לנדוד עד לטייבה הרחוקה למשחק בית? איך הם יגיעו? איך הם יספיקו לחזור לדרבי? מסתבר שיש יתרונות בלנהל קבוצה ללא אוהדים...