האינדיבידואל חי וקיים

הכדורגל משתנה. אולי מתפתח, אולי נסוג – בגדול זה לא משנה. התנועות הפכו לחדות יותר, המהירויות עלו והטענה המקובלת היום היא שתפקידו של השחקן הבודד הוא לא כה משמעותי כמו בעבר. בטח שהוא לא משמעותי כמו פקטור התיאום בקבוצה וחידושיו של המאמן.

אין ספק שהמשחק הפך מהיר וחד יותר וגם רואים היום יותר כדורגל. חטאפה האלמונית משתתפת עכשיו בשלושה טורנירים שונים.באירופה, וכבר לא ממש זוכרים את "משחקים משבת לשבת", כיוון שנהוג לשחק פעמיים בשבוע. ההכנה הפיזית, הפסיכולוגית ופונקציונלית של הקבוצה הפכה להיות אחד מהבסיסים להצלחה.

אבל מה עושים כשקבוצה מזייפת? מודחת במפתיע מטורניר בו היא הייתה מועמדת לניצחון, עדיין לא מבטיחה השתתפות בגביעי אירופה בעונה הבאה אחרי שהשקיעה סכומים אדירים בקיץ ובאופן כללי היא גם הפסיקה להיות קבוצה במלוא מובן המילה, כשיש שמועות על גל עזיבות רציני בקיץ. במצבים כאלה אותו אחד מתגלה (או צריך להתגלות). אותו אחד שלא מושפע ע"י המצב הנפשי הכללי, לא מחפש תירוצים, לא חושב על כסף, תארים או מקומו בקבוצה, אלא פשוט משחק כדורגל. משחק עם ראש צלול ומצפון נקי. בדרך כלל זה מספיק בשביל להוציא קבוצה ממשבר. אלה הן אותן הברקות שלא תמיד מביאות תוצאות, אבל מעוררות את הקבוצה. אשתקד עשו את התפקיד הזה בקהאם ומסי. העונה עושים את זה סרחיו אגוארו ולואיס פביאנו.

בקרב שלשום בין ברצלונה לאתלטיקו, האחרונה הייתה להוטה לנקום ב-0:6 המשפיל מהעונה שעברה ולמרות זאת לא ממש נראתה כצוות מאוחד שיודע מה הוא רוצה. בהגנה הקולצ'ונרוס נכשלו פעם אחר פעם בלקיחת ריבאונדים, אם נשתמש בטרמינולוגיה מהכדורסל. אנטוניו לופס, פראה ופאבלו הרחיקו לכל כיוון, מה שאפשר לאורחים לקבל הזדמנויות נוספות בכל התקפה. במרכז השדה, ראול גארסיה וקאמאצ'ו עשו עבודה הגנתית טובה, אבל לא הצליחו לנפק ולו מסירה פרודוקטיבית אחת. בהתקפה פורלאן איבד את עצמו, כמו גם המאמן שלו חאבייר אגירה על הספסל.

וכאן נכנס לתמונה אגוארו, ולא בפעם הראשונה העונה. הארגנטיני הצעיר היה מעורב בכל ארבעת השערים שספג ויקטור ואלדס, כמו גם בשתי ההזדמנויות המצוינות הנוספות שלא הובילו לכיבוש. חסר רק כרטיס אדום ל"פול האוס", וגם אותם אגוארו צובר לא רע לאחרונה. בבארסה לא נמצא אחד כזה, למרות שדווקא שם יש כמה וכמה מועמדים פוטנציאליים. הנרי נראה כמו מישהו מתפרץ אבל באיחור: הוא הופיע ברגעים שבהם כבר לא ניתן היה לשנות דבר. שתי ההיתקלויות שלו באביאטי היו כנראה תוצאה של תסכול עצמי על חוסר יכולת להשתלט על כדורים. מסי לא ממש נכנס לקצב והתעורר רק בסיום כשכל האתלטיקוס הגנו ממש בגופם על שערם. אטו הפך למסוכן רק כאשר תופקד במרכז ההתקפה. רונאלדיניו היה דווקא לא רע, כבש שער נהדר ומסר מצוין לחבריו. אין ספק שלרונאלדיניו יש סגנון וזה מצטלם נהדר, אבל בשלב זה נראה שזה לא מספיק. רונאלדיניו לא הצליח לסחוף את הקבוצה. מצד שני, איש לא ממש מצפה ממנו לזה כיום. מבקשים שרק ימצא את עצמו שוב.

אגוארו כבר לא צריך את החיפושים האלה, כיוון שברור שהוא מנהיג ההתקפה של אתלטיקו והשחקן הטוב ביותר בה. שמו נישא למרחוק מיציעי ה"ויסנטה קלדרון". הוא יכל לשחק בשביל עצמו ולא בשביל תוצאה, אוהדים או תקשורת. אבל כנראה שהוא עדיין לא הגיע למצב בו הוא יעדיף תארים, גביעים והצלחה קבוצתית על-פני תהילה מקומית ואהבה. ההכרה הזו הכתה בפרננדו טורס רק בקיץ האחרון. אגוארו ימשיך לקבוצה הבאה שלו וגם שם ינסה להבקיע לברצלונה, הפעם בשביל לזכות בתואר. ואילו אתלטיקו תמשיך לחפש את "האחד" הבא שלה.