לאן נעלם הגארד הישראלי?

שלוש עשרה דמויות אגדיות, לכולן חלק מפואר בהיסטוריה של מועדון הכדורסל מכבי תל אביב, יעמדו הערב על הפרקט בהיכל ויזכו למגן הוקרה ממזכ"ל היורוליג על תרומתם לקבוצה בפרט ולכדורסל האירופאי בכלל. חמישה מתוכם נולדו וגדלו בישראל: נדב הנפלד, מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, מוטי ארואסטי וטל בורשטיין. ארבעת האחרונים – במקרה, או שלא במקרה – היו גארדים.

בעבר, הטריידמארק המובהק של הכדורסל הישראלי היה בשחקני החוץ המשובחים שנהג לייצר: מימי ברודי, מיקי ומוטי, דרך זלוטיקמן ופרישמן, עבור בג'מצ'י, גודס וגורדון, ועד ימי קטש ושפר. אמרו שאנחנו עם קטן והכל בגנים, ולכן אין זה פלא שכוכבי הכדורסל המקומיים הגדולים ביותר שקמו לנו היו ברובם הגדול רכזים או קלעים. היום, וחלילה מלפגוע, יש לנו את יותם הלפרין, רביב לימונד ודרור חג'ג'.

לאן נעלמו הרכזים הישראלים של פעם? היכן הקלעים האוטומאטיים הגדולים? שאלות חשובות, במיוחד בימים בהם מכבי משוועת לגארד שייקח אחריות וייתן ברק ועוצמה, עם מכת הפציעות שחיסלה לה חצי מהקו הקדמי. לפאנל המכובד שכינסו הפתרונים.

מנעד התשובות לשאלה רחב. חנן קרן, כדורסלן עבר ומאמן בהווה, יודע היטב מי האחראי למחדל המתמשך. "לאיגוד הכדורסל ולאגודות אין אינטרס לגדל שחקנים", הוא אומר בנחרצות. "היום שחקן יכול לעבור בגיל 18 לאן שהוא רוצה, אז למה שקבוצות ישקיעו בילד שלא בטוח אם יוכלו ליהנות אחר כך מפירותיו? הרבה יותר קל להשקיע את הכסף בשחקנים זרים. גם לאיגוד הכדורסל אין סיבה להשקיע בגידול שחקנים, כי הוא לא משיג מזה רווח, אלא אם השחקן מגיע לנבחרת בסופו של דבר. אין שם תוכנית אב לגידול שחקנים. לאיגוד אין אינטרס, לאגודות אין אינטרס, והם הגופים שמחזיקים את כל הכסף".

אפי בירנבוים, מאמן בני השרון, מסכים בהחלט. "ברגע שיש לילד את הכרטיס ביד, הוא לוקח את ההחלטות ואז למועדון אין רצון להשקיע בו. בשביל להיות גארד בכיר, אתה צריך להוביל את המועדון שלך לאורך שנים. תראה את עדי גורדון בחיפה, פפי תורג'מן בירושלים, דורון שפר שקיבל צ'אנס בגליל". כפועל יוצא מאי-ההשקעה הכספית, מסביר קרן, מתקשות האגודות לגייס לשורותיהן מאמני כדורסל מהשורה הראשונה, ונאלצות להסתפק במאמנים צעירים וחסרי ניסיון. "הידע של המאמן הישראלי בגידול שחקנים שואף לאפס. יש כאן מאמנים שיודעים טקטיקה, רואים הרבה קלטות, אבל לא יודעים לגדל שחקן. מערך האימון, הן באגודות והן בנבחרות, לוקה בחסר. תראה מי אנשי המקצוע שעובדים בנבחרות – כל מיני מאמנים זוטרים שלא מבינים את מהות המשחק, את מהות הקליעה, איך מייצרים שחקן. אלו חבר'ה שלא שיחקו כדורסל ומאמנים בקושי כמה שנים".

סיבה נוספת, אומר קרן, נעוצה בחוק הרוסי – "החוק הכי מטומטם שיצא אי-פעם", לדבריו. "קבוצות צריכות ישראלים ומשלמות להם יותר, אבל לא גורמות לשחקנים להשתפר באמת, כי הישראלים יודעים שבכל מקרה צריכים אותם. עיין ערך ליאור אליהו, שבמקום להבין שהוא חייב להתאמן ולעבוד על עצמו, הוא חושב שישלמו לו את אותו הסכום, בין אם יתאמן ובין אם לאו. לכן, גם האינטרס של השחקנים להשתפר הוא מועט. מי שנשארים הם ההורים, שלחלקם כן אכפת ואם יש להם כסף גם לוקחים מאמנים אישיים. שיעור פרטי בכדורסל, כמו במתמטיקה או באנגלית. מי שאין לו את הכסף, פשוט לא יתקדם".

ראוי להסביר את התהליך האבולוציוני שעבר על שחקני החוץ בכדורסל האירופאי. החל משנות ה-60' ועד שנות ה-80' הייתה קיימת חלוקת תפקידים ברורה – הפוינט גארד היה שחקן אפור, שבתחום אחריותו הייתה הפעלת החברים. לצידו שיחק השוטינג גארד – הקלעי והמוציא לפועל, שהחזיק ביד קטלנית או ביכולת סיום נהדרת ונחשב לכוכב הנוצץ. במהלך שנות ה-80', עם הקדמה המקצועית והפיזיולוגית, החלו הגבולות להיטשטש. הרף הוצב גבוה הרבה יותר: הדור הבא של שחקני החוץ כלל בעיקר קומבו גארדים, שחקנים שדרשו מהם מגוון של יכולות - טיפול נכון בכדור, שליטה ברזי המסירה ויכולת קליעה סולידית.

אחת הסיבות העיקריות להפסקת ייצור הגארדים היא ריבוי המסגרות בגילאי הנוער, שאינה מאפשרת את ההתפתחות המקצועית הנדרשת מכדורסלן צעיר. השחקן הממוצע נע בין ליגת הנוער, ליגת התיכונים ולעיתים גם אימוני הנבחרת, "והוא מתרכז כל הזמן בלנצח משחקים, במקום לעבוד על הטכניקה שלו", לדברי יורם חרוש, מאמן העל של הנבחרות הצעירות באיגוד הכדורסל. אחת הנגזרות מריבוי המסגרות, טוען חרוש, היא פגיעה אנושה ביכולת הקליעה של הכדורסלן הישראלי. "כדי להפוך לקלעי טוב צריך כל הזמן להתאמן, לשפר את הזריקה. במסגרות הללו לא עובדים על זה, אלא על טקטיקה – האם לעבוד מעל חסימה או מתחת לחסימה, לעשות תרגיל כזה או אחר, במטרה לנצח את המשחק הבא". התוצאה היא שהשחקן אולי מגיע לגיל 18 עם כמה גביעים ומדליות, אבל ללא יכולת אמיתית להתמודד מבחינה מקצועית ברמות הגבוהות.

"עוד דבר שפוגע בקלעים זו מודה שהתפתחה כאן בגילאים הצעירים, לפיה לא זורקים כמעט משלוש וכל הזמן מכניסים כדורים פנימה, כדי לנצח משחקים כמובן. השחקן לא זורק, ולא משפר את הקליעה", ממשיך חרוש. מי ששימשה מודל לחיקוי הייתה מכבי של ימי גרשון ובלאט, שנהגה לנתב את מרבית הכדורים לכיוונם של שחקני הפנים (האפמן, גורי, באסטון, וויצ'יץ') ומיעטה לזרוק מבחוץ. "העניין הוא שבקבוצות הנוער אין האפמן או באסטון, ומעבר לכך, כדי לפתח שחקן צריך לעודד אותו לקלוע. בכל מפגש עם הנבחרות אנחנו עושים לשחקנים שטיפת מוח בנושא הקליעה, בלהכריח אותם לזרוק. הבעיה היא שאנחנו רואים את הילדים רק פעם בשבוע. בלי שיתוף פעולה מערכתי של האגודות, זה לא יעזור".

"לדאבוני, בארץ תופסים את המשחקים בגילאי נוער כמטרה ולא כאמצעי", מאשר חנן קרן. "האגודות הפכו את המשחק למטרה, ולכן בקט-סל מלמדים את הילדים איך לנצח ולא איך לשחק כדורסל. כולם כאן מפספסים את המטרה העיקרית של התחרויות בגילאי הנוער, שהיא להפוך את הילד לשחקן כדורסל טוב. לנצח זה חשוב, בהחלט כן, אבל לא על חשבון הידע הטכני. בראשל"צ, לדוגמא, אימנתי נוער ובוגרים. בבוקר הילדים התאמנו בתיכון, אח"כ בבוגרים ובשמונה בערב הגיעו לאימון של הנוער. אתה מבין איזה עומס זה? תשאל את אלון שטיין, שהלך בגיל 18 לניתוח. למה? כי הם משחקים, לא לומדים כדורסל".

נראה כי גם הקבוצות הישראליות איבדו את אמונן בגארד המקומי. פרט לבני השרון, לה שני גארדים ישראלים בכירים (מאיר טפירו וארז כץ), יתר הקבוצות הישראליות מעדיפות להפקיד את הכדור בידיהם של השחקנים הזרים, או עקב מצוקה כלכלית, בידיהם של שחקנים צעירים (יובל נעימי באשקלון, יוגב אוחיון בגליל).

מיקי ברקוביץ' וחיים זלוטיקמן, גארדים משובחים במיוחד בעברם ומהסמלים הגדולים ביותר של מכבי והפועל תל אביב, נדרשים גם הם לסוגיה. "הכדורסל המודרני הוא משחק של גארדים", פותח זלוטיקמן. "פעם הגבוהים היו מאוד דומיננטיים, היום הכוכבים הגדולים הם שחקני חוץ. כשהקבוצות בארץ הגיעו למסקנה הזו, הן התחילו להביא שחקנים זרים. זה פגע באפשרויות של הישראלים להתפתח והיום אין מי שידחוף אותם קדימה. רוב הקבוצות בונות קווים אחוריים שמתבססים כמעט לחלוטין על זרים. אפילו הפועל ירושלים, לדוגמא, מעדיפה להביא גבוה ישראלי מוגבל כמו ארז מרקוביץ', אבל על חשבון זה מביאה גארדים זרים ואתלטים".

ברקוביץ' ממשיך את הקו. "היכולת האתלטית של הגארדים הזרים גבוהה יותר מהגארדים הישראלים", הוא אומר. "חוץ מטל בורשטיין, שלצערי כרגע פצוע, ויותם הלפרין ורביב לימונד, שיש להם את הכישרון אבל צריכים לעבור עוד דרך ארוכה, אני לא רואה גארד ישראלי ברמה גבוהה באמת. פעם היו כל כך הרבה גארדים טובים, שאפילו שחקנים כמו זלוטיקמן לא תמיד שיחקו בנבחרת. זה גם עניין של עבודה וכוח רצון. באירופה פתחו עלינו פער בגארדים, ומאוד קשה להדביק את הפער הזה. אני דווקא חושב שיש כאן מאמנים טובים שעובדים עם הצעירים, אבל הבעיה היא הבוסים שלהם: הם רוצים תוצאות, אליפויות, ואז למאמן הנוער אין זמן לבנות שחקן מאפס. הוא חייב לנצח, כי אם לא, הוא משלם במשרה שלו. זה חבל, כי במערכת בריאה חושבים על ניצחונות בבוגרים. בגיל הנוער השחקנים צריכים לקבל כלים להתפתח, ואת זה אין כאן".

"אנשי המקצוע צריכים להכניס דבר אחד לראש – עד גיל 18 המשחק הוא אמצעי, לא מטרה", מסכם חנן קרן. "גם בגילאי 18-21, שזה הזמן הכי טוב ללמוד כדורסל, אין כאן מסגרות מסודרות שעוזרות לשחקנים להתפתח, כמו המכללות בארה"ב. לצערי, הרמה של נוער לאומית היא בקושי ברמת ליגה ארצית של בוגרים. זאת אומרת שילד בגיל 18 שמסיים נוער, לא יכול לשחק אפילו בליגה הלאומית. אני אומר את זה כמי שאימן בלאומית במשך עשר שנים ורואה מה קורה סביבי.

"תראה את שנתוני הנוער האחרונים: חוץ מכספי, אין כמעט צעירים ברמה הגבוהה. איפה נמצא היום שון דניאל, שהיה כוכב בנוער? לאן נעלמו עוד 60 ילדים שסיימו גיל נוער? הם בליגה הארצית, אולי, כי הם בקושי מתאימים. וזו לא אשמתם. ביקרתי פעם בקונטיקט וראיתי איך עובדים עם השחקנים. בכל אימון היה תרגיל שכלל 400 זריקות רצופות משלוש, ולא היה חשוב כמה באמת קלעת. המטרה הייתה להגיע ל-400 שלשות, בלי להתעייף. והם עשו את זה בקלות. ניסיתי את התרגיל הזה עם כמה שחקנים ישראלים. כשהם הגיעו ל-200, אולי 250 זריקות, הם התחילו להשתנק. במקומות אחרים בעולם, שיטת אימון הנוער היא ללונג-ראן. כאן הצעירים לא מסוגלים לייצר 400 שלשות, כי נגמר להם הדלק של השריר. והם לא פחות מוכשרים, אני אומר באחריות. זה הכל עניין של צורת עבודה".