החמישייה הטובה
1. משחק הכיסאות. אם הייתי צריך להגדיר את עונת הטריידים השנה במונחים של גלישה, הייתי אומר שהים גועש. הנהלות הקבוצות יזמו לא מעט שינויים, וקבוצות רבות היו מעורבות באחת מתקופות המסחר העמוסות בשנים האחרונות. בסופו של דבר כמעט כל הקבוצות הגדולות בליגה דאגו להתחזק, ולתת לכוכבים סיבה טובה להמשיך לשחק במוטיבציות גבוהות לקראת הפלייאוף.
המערב הפך לפרוע כפי שכמעט אי אפשר לזכור, וודאי לא בעשור האחרון, והמזרח אמנם פחות מעניין, אך גם בו יש לפחות שלוש קבוצות הרואות עצמן כלגיטימיות ללכת עד הסוף (בוסטון, דטרויט וקליבלנד). מעט מאחור, אפילו אורלנדו עדיין מאמינה שיש לה מה להציע. נראה שהמהלכים האחרונים מבטיחים לנו פלייאוף יוצא מן הכלל, שעשוי להרים את רמת העניין בליגה לאזורים שאולי לא הכרנו בדור הנוכחי. יש למה לחכות.
2. הפסקה מבורכת. סוף שבוע האולסטאר הוא חגיגה מכל טעם שהוא. עבור האוהדים זהו סוף שבוע של שואו, אשר למרות המשחקים הדי טיפשיים המשוחקים בו, הוא עדיין מהנה לצפייה והאווירה מסביבו טובה. עבור המעגל הרחב של שחקני הליגה מדובר במנוחה נדרשת מאד, אשר כמעט כולם שמחים לבואה בתוך לוח המשחקים העמוס של עונת ה-NBA.
גם מבחינת השחקנים המשתתפים יש מה להרוויח, כפי שהראו לנו דוויט הווארד, ג'ייסון קאפונו, לברון ג'יימס ודרון וויליאמס. הווארד השאיר חותם בתחרות ההטבעות וזכה להרבה כבוד והערכה על יצירתיות ויכולות אתלטיות. קאפונו זכה בתחרות השלשות בפעןם השניה ברציפות, ובדרך בקצת כבוד וכסף. לברון זכה בפעם השניה בתואר ה-MVP של המשחק המרכזי, תואר שירשם לו בספר דברי הימים של הקריירה המפוארת שעוד צפויה לו. וויליאמס זכה בתחרות המיומנויות, שהיא אמנם תחרות טפשית וחסרת משמעות, אבל ניצחון הוא ניצחון, וכבוד הוא כבוד.
3. ושוב שואו טיים. באחד עשר מתוך שלושה עשר המשחקים האחרונים, הלוס אנג'לס לייקרס קלעו 100 נקודות או יותר, ובכולם גם ניצחה. הלייקרס חמים חמים, ומאז הטרייד על גאסול, כל המערכת באקסטזה ועם רצף של 9 ניצחונות רצופים. קובי נראה מאושר כפי שלא נראה היה מזה זמן רב, והוא לא מוכן בכלל לשמוע על ניתוח אותו הוא צריך לעבור בשל פציעה בכף ידו. נכון שההחלטה להמר על העונה כולה (ועל הבריאות) ולא לעבור ניתוח נדרש שנויה במחלוקת, אבל אין ספק שהיא מצביעה על מוטיבציית על.
גאסול נראה כמי שהשתלב ממש מן היום הראשון, וההפתעה הטובה עד כה היא הפריחה של אודום, שירידת הלחץ מכתפיו עשתה לו רק טוב, והוא נראה כמו שחקן חדש. שחקניו של פיל ג'קסון רצים בכל הזדמנות, נראים פשוט בלתי ניתנים לעצירה, וכל זה עוד בלי אנדרו ביינום. איתו, כל מי שאהב את הלייקרס בשנות השמונים, יכול ממש להרשות לעצמו להסתכל על המגרש היום, ולהיזכר בעבר אפילו בלי לעצום את העיניים.
4. אלוף אמיתי. מאנו ג'ינובילי נקרא לדגל עם הפציעה של טוני פארקר, והחל לעלות במשחקים האחרונים בחמישייה הראשונה של הספרס (בניגוד להרגלו של קואץ' פופ להעלות אותו כשחקן שישי). ג'ינובילי הגיב ביכולת פנומנלית, וממש על גבו הוא סוחב את הספרס לרצף של 6 ניצחונות, ולהישרדות בקרב הקשה על הצמרת במערב הפרוע של השנה. מאנו קולע בפברואר 26.3 נקודות לערב, ורושם כמה מן הערבים המרשימים של העונה מצד שחקן כלשהו בליגה. 34 נקודות, 15 ריבאונדים, ו-6 אסיסטים בחוץ מול טורונטו, 46, 5, 8 בחוץ מול קליבלנד, 44 בחוץ מול מינסוטה, ו- 30 ,6, 12 בבית מול ניו אורלינס הן דוגמאות מייצגות לדומיננטיות של הארגנטינאי לאחרונה. פשוט בלתי עציר.
5. אליה וקוץ בה. כשיוסטון נורתה מן הקרקע לפני כמה שבועות, היא דשדשה במקום התשיעי או העשירי במערב, תוך סכנה אמיתית לא להיכנס לפלייאוף. מאז הרוקטס הפכו לטיל מונחה פלייאוף, ופשוט שורפים את הליגה. עם 13 ניצחונות רצופים, נראה שביוסטון מצאו סוף סוף את האיזונים הנכונים בין כל הכשרונות המסתובבים בקבוצה, והם חוזרים בסערה אל המעמד הראוי להם, אפילו בתוך המערב הפרוע. כל זאת עד הידיעה הקשה מהלילה על פציעתו של יאו מינג. כרגע הרוקטס במקום השביעי במערב, ולא ברור עדיין אם הסנטר הנפלא יוכל לחזור בשלב כלשהו של הפלייאוף, אם וכאשר יוסטון יגיעו אליו וישרדו בו, אבל קרדיט על התקופה האחרונה הנפלאה של הקבוצה מגיע להם, ועל כן מקומם כאן לא ייפקד.
החמישייה הרעה
1. התרסקות. אני באמת לא זוכר התרסקות כזו של קבוצה כמו מיאמי של השנה. רק לפני שנתיים הרימו שם גביע, ועכשיו נופלים שם בלי מעצורים, עמוק אל תוך המקום האחרון בליגה. שום דבר לא מצליח להאט את הקריסה, אפילו לא הטרייד לשון מריון. אולי בשנה הבאה ההיט ייראו יותר טוב, אבל השנה זה כבר מעבר למעורר רחמים, זה כבר מכעיס. 26 הפסדים מ- 28 המשחקים האחרונים, ולא נראה שיש בכלל דרך לשנות משהו בנתיב הייסורים הזה. אם זו הייתה ליגה ככל הליגות בעולם, אין ספק שמיאמי הייתה יורדת השנה. אישית, הייתי מוריד אותה שתי ליגות וקונס אותה על האופן שבו הקבוצה הזו נראית (אם עוד ניתן לקרוא להם קבוצה).
2. סימן שאתה צעיר. אחת ההנאות היותר גדולות בליגה היא היכולת ללוות קבוצות קטנות המצויות בתהליכי התפתחות, רגע לפני הפריצה. אטלנטה נמצאת בתהליך בנייה כזה כבר כמה שנים, ובחלק הראשון של העונה הזו נראה היה שהנה זה מגיע ויש כאן קבוצת פלייאוף לגיטימית. אלא שלאחרונה הצעירים של אטלנטה התעייפו, ואינם מצליחים לשחזר את היכולת המבטיחה של תחילת הדרך. עם שמונה הפסדים מתשעת המשחקים האחרונים ומקום תשיעי בלבד במזרח, כשאפילו הבולס כבר משקיפים מקרוב ומאיימים, המצב לא נראה מעודד, גם אחרי הטרייד שהביא את מייק ביבי. הרכז הוותיק מעט פצוע, ואולי יש בכך נחמה והסבר לכך שהוא עדיין אינו מצליח לשנות את המגמה השלילית, אבל לפחות כרגע אטלנטה בתקופה רעה ולא נעימה.
3. 'קראש'. לא סתם מכנים את ג'ראלד וואלאס 'קראש'. וואלאס ידוע באופן משחקו הבלתי מתפשר וחסר הפחד, ועל כן הוא סבל וסובל לכל אורך הקריירה מפציעות רבות. בין שישי לשבת ספג 'קראש' מרפק בלתי מכוון ממייקי מור היישר לפניו, ונחת אל הפרקט מחוסר הכרה. דקות ארוכות חלפו עד שוואלאס הורד על אלונקה מן המגרש ופונה לבית חולים. האבחנה היא זעזוע מוח דרגה 3 (הדרגה הקשה ביותר) ונדרשת ממנו מנוחה של שבועיים לפחות. זהו זעזוע המוח הרביעי של וואלאס בארבע שנים, וזה בהחלט מטריד ומדיר שינה מעיני משפחתו של השחקן, כמו גם מאוהדיו. הפגיעה בראשו של וואלאס בסוף השבוע האחרון הייתה מאד לא נעימה למראה, ונותר לנו רק לקוות שלא נצטרך לראות עוד מראות כאלו על מגרש הכדורסל, במשחק שאנו כל כך אוהבים.
4. דברן בלתי נלאה. בשנים האחרונות הפה של שאקיל אוניל עובד ביחס הפוך לתפוקות שהוא מייצר על המגרש. ככל שהוא הולך ומאבד מן האפקטיביות של התואר שהדביק לעצמו (MDE: Most Dominant Ever), הוא הולך ומגביר את קצב ההבטחות והאיומים המילוליים. לאחרונה, עם הטרייד של הדיזל לפיניקס, גם הפה שלו התניע מחדש וזכינו לכמה וכמה הגיגים חדשים מהענק הלוחש. בהתחלה הוא החליט לקרוא לעצמו "ביג קקטוס" כי "כל מי שיתקרב אלי ייפגע".
הוא הכריז שהוא הולך להיות קואץ' של אמארה סטודמאייר, ובכלל ללמד את שחקני פיניקס מסביבו פרק או שניים בהלכות כדורסל, שכנראה טרם למדו. אחר כך אפילו היה לו זמן להסתבך בחילופי דברים אישיים עם ביל וולטון. בינתיים, שאקיל הוא חלק אינטגרלי משני הפסדים בארבעה משחקים מאז הטרייד, ופיניקס עדיין לא הוכיחה שהיא טובה יותר אתו מאשר בלעדיו. אלא שגם עתה השאק לא עוצר והוא מבטיח ש"אנחנו נהיה בסדר". ביטחון אף פעם לא היה הצד החלש שלו, השאלה אם הוא יתחיל גם לפרוע את הצ'קים או שפיניקס תצטרך להכריז עליו עוד העונה כחדל פרעון.
5. יש תמורה לאגרה. יום ראשון האחרון, 24.2, 21:30 בערב, שעון ישראל. בשעה זו בדיוק עלו לטיפ אוף של משחק עונה סדירה ב-NBA שחקני הפיניקס סאנס והדטרויט פיסטונס, שתיים מן הקבוצות הטובות, בליגה הטובה בעולם. ערוץ הספורט, שמתפאר בשידורי ראשון בערב שלו (שלא תגידו שלא זורקים לכם פירורים) שידר בזמן המשחק שידור ישיר מן הליגה הספרדית בכדורגל, וערוץ הספורט השני, הכרוך, נזכיר, באקסטרה- דקסטרה לישס של תשלומים, שידר סיכום שבועי של ליגת האלופות, ולאחריו את מגזין ג'ילט העדכני והמרתק. רק בחצות הליל, בין אשמורת שנייה ליקיצת המחבלים המתאבדים, הואיל בטובו ערוץ הספורט, המפנק את צופיו, לשדר שידור מוקלט של משחק הכדורסל. אם אפילו משחק כמו דטרויט-פיניקס לא זוכה ליחס רציני מצד קברניטי ערוץ הספורט, איזה משחק יקבל יחס ראוי? ואולי הגיע הזמן שגם אנחנו, קורבנות הזלזול הזה, נעניק לערוצי הספורט את אותו יחס לו הם ראויים ונצביע באצבעות.