בגודל טבעי

הפועל ירושלים נשתלה עקום בתחילת העונה, ולכן צמחה עקום בהמשכה. היא נבנתה רק לליגה הישראלית, והיה זה טבעי שתסולק מגביע יול"ב בבושת פנים, כפי שקרה לה אתמול. לאורך כל העונה האירופית הקפידה ירושלים לנצח בבית ולקבל בראש בחוץ, ואם חוסר היציבות שלה בין ובתוך משחקים יצר לה הילה של קבוצה מפתיעה, לטוב או לרע, הרי שבכל הקשור למשחקי חוץ ביול"ב, היא היתה המניה הכי יציבה ביבשת וקרסה כל אימת שהמריאה מנתב"ג. לקבוצה שתלויה לחלוטין בשלושה ישראלים - חג'ג', פניני וארנולד - ואין לה דבר מלבדם, אסור לטפח ציפיות מעבר לים.

דן שמיר שילם בזירה האירופית על חוסר יכולתו לבנות סגל ראוי ומאוזן בתחילת העונה. ירושלים היא קבוצה נטולת זרים, ולכן מוגבלת מבחינת הכלים העומדים לרשותה. היא נהנית לעתים מהברקות אקראיות של באוורס או קארי, בעיקר מול קבוצות ליגת העל, והטורקים ידעו זאת. הם סימנו את ארנולד למן הפתיחה, וכשהציג יכולת כה חלשה משני צדי המגרש, היה ברור שזה יגמר רע. בליגה המקומית החוק הרוסי מהווה יתרון ברור לירושלמים, אך התלות בישראלים היתה לרועץ באירופה.

לאורך כל העונה שמיר לא ממש סומך על שחקני ה"חיזוק" שהחתים, ואפשר היה לראות מדוע. במשחק אתמול תרמו באוורס, קארי ופיליקס 10 נקודות ו-8 איבודים. השניים הראשונים לא תפקדו, הזיקו בהגנה, נעלמו בהתקפה ולא הפגינו אחריות ומנהיגות המצופים מהם במשחק כה חשוב. לעומתם, נואל פיליקס ניסה לעשות משהו, אך כישרונו מוגבל והוא אינו השחקן שיעמיס קבוצה על גבו. אה, נכון, ישנו גם ג'ייסון וולס. רגע, הוא עדיין ישנו? סגל מאוזן וזרים איכותיים היו יכולים לעשות את ההבדל, בוודאי מול קבוצה מגושמת וחסרת תחכום כמו בשיקטאש.

העדרם של הזרים בא לידי ביטוי בעיקר ברבע הרביעי, בו ירושלים התפרקה לחלוטין. כמה שונה היה מאותו רבע רביעי ביד אליהו, בו החוק הרוסי וחוסר האונים של מכבי סייעו לירושלמים. באיסטנבול, מול המומנטום הטורקי והקהל המאיים, ירושלים התכווצה למידותיה האמיתיות: קבוצה ישראלית מהדרג הגבוה, קבוצה אירופית מהדרג הנמוך.