לא רק רוני לוי אשם

כולם עסוקים בבוקר הניצחון של בית"ר על נתניה בכתיבת ההיסטוריה של המנצחים, מבלי לקחת בחשבון מי היו המפסידים העונה ובאיזו דרך הוכרע הקרב. זה לגיטימי לשכוח יכולת של עונה שלמה על רקע חגיגות, זה די שכיח, אבל לא תמיד נכון. בטח במקרה של בית"ר ירושלים, שמטרתה העונה היתה להשיג משהו יוצא דופן מסגל יוצא דופן, עם תקציב יוצא דופן, ושקט תעשייתי יוצא דופן. שזה אומר אחד מהשניים: או הצלחה תקדימית באירופה - צעד היסטורי למועדון שכבר זכה כבר בכמה אליפויות, או זכייה בדאבל - סיומת מתוקה, שתשאיר חותם כפול ומכופל מעוד אליפות קלה. האופציה הראשונה כבר הוחמצה, האופציה השנייה היא הדרך היחידה של בית"ר להוכיח לעולם שתאריה אינם רק פונקציה של כסף ושמות, אלא חלק מתהליך מקצועי נכון וחכם.

בית"ר מעולם לא זכתה בדאבל, תואר ששמור רק לקבוצות בלתי נשכחות, שהיתה להן את היכולת המנטלית לנצח בשתי המסגרות. בשנים האחרונות, ככל שהעונה נעשית יותר לחוצה ועמוסה, זה נעשה יותר ויותר קשה. גם בארץ וגם באירופה. בית"ר מעולם לא עשתה זאת, בעיקר בגלל שיציבות מנטלית אף פעם לא היתה הצד החזק שלה: ניצוץ, תשוקה, תחושת קיפוח, כן, התמדה קצת פחות. לבית"ר יש השנה הזדמנות היסטורית לשנות את העניין הזה, ולזכות בדאבל שיישר קו עם מכבי תל אביב ומכבי חיפה. גם לסגל בעל יתרון ברור כל כך כמו זה שיש לבית"ר, זה יהיה אתגר אמיתי לזכות בגביע - התואר היחיד בו אף יריבה לא מרגישה נחותה והכל פתוח. כך ניתן באמת לסיים עונה שתוכל להתחרות באליפויות או בגביעים הבלתי נשכחים בתולדות המועדון. זאת הדרך לשנות את הטעם הקצת החמצמץ של העונה הזאת, ולא באמצעות חגיגות מאולצות על חשבונה של קבוצה בינונית כמו מכבי נתניה.

לפעמים הצבת יעדים כנה ונבונה לטווח הקרוב והרחוק חשובה לא פחות ממסע רכש להצלחה של קבוצה. קחו לדוגמה את הפועל באר שבע. בתחילת השנה, כשאלונה ברקת רק רכשה את המועדון, היעד המוצהר היה בנייה יסודית של מערכת בריאה, תוך ויתור על הסיפוק המיידי שבעליית ליגה מהירה. לא עברו כמה שבועות, מספר שחקני רכש במחיר מופקע הגיעו והציתו את הדמיון של הרחוב, והנה האסטרטגיה השתנתה בהתאם לדרישת הקהל והתקשורת. פתאום הם כן רוצים לעלות ליגה. עדיין, ידעו בקבוצה, שחסרים להם יסודות, תלכיד, אופי, אבל קשה היה להם לומר לא למכתיבי דעת הקהל בתקשורת המקומית והארצית. התוצאה לפניכם, שבוע שבוע, יום יום: מועדון שנקרע בין היומרה למציאות, וממשיך לנסות לרדוף אחרי הזנב שלו ולא מבין למה הוא לא מצליח.

במידה מסוימת, מכבי חיפה של העונה מזכירה קצת את הפועל באר שבע. כשהקבוצה פתאום מנצחת, כולם מתחילים לקשקש על אליפות ומחזקים את הסגל על חשבון הצעירים שהיו אמורים להיבנות העונה. אבל כשהקבוצה מפסידה, שוב חוזרים במכבי חיפה לדבר על בניית קבוצה וחילוף משמרות מסודר, תוך נתינת צ'אנס אמיתי לצעירים. הכל בהתאם לדעת הקהל, הרוח בתקשורת ורוחב החיוך של גאידמק, שכנראה מוציא את ראשי המועדון משלוותם וגורם ליעקב שחר לסטות בצורה מאוד לא אופיינית מדרכו המקצועית.

ככה צריך להסתכל על העונה של מכבי חיפה. בקיץ התכנון היה אמור להתבסס על השלד מהעונה שעברה, אחר-כך משום מה החליטו לעשות מהפכה ולבנות משהו אחר מתוך מחשבה שאפשר לעקוץ את בית"ר. בהמשך, כשנראה היה שהדברים לא הולכים, שוב חזרו לקונספציית הבנייה והתחילו להריץ את רפאלוב וכיאל (לא מעט על רקע ההצלחה של מאור בוזגלו), עד שבאה סדרת ניצחונות נאה שהשכיחה מראשי המועדון את המציאות והכניסה דרישות בלתי אפשריות ודיכאון קיומי, כשהתברר שלא עומדים בהן. לכן זה גם היה נורא משעשע לשמוע את אנשי מכבי חיפה שוב חוזרים לדבר על בניית קבוצה אחרי ההפסד בטדי, שמשך את המסלול מתחת לרכבת ההרים הזאת, עד להתרסקות מול הפועל תל אביב. המשך, תהיו בטוחים, יבוא.

וכמו בהפועל באר שבע, כשאף אחד לא ממש יודע למה רוצים להגיע העונה ומה המטרות הנכונות – אף מאמן לא יכול להצליח.

לאחרונה יצא יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, במספר הודעות חשובות לעתיד הכדורגל הישראלי בשנים הקרובות. תחילה הצהיר על שינוי מבורך במעמדן ומקצוענותן של הליגות הנמוכות, דרכן, יש לקוות, לוזון רוצה להחדיר את הכדורגל לאזורים חדשים, מהם יצמחו אולי כוחות רעננים ומעניינים לענף הגוסס ופחות יתעסקו שם במכירות משחקים. הרעיונות שלוזון העלה – רכישת ציוד, מימון הבדיקות והטיפולים הרפואיים, מענקי מיקום ושינוי במבנה הליגות – לא אמורים לתת דגים לקבוצות משלוש הליגות הנמוכות, אלא חכות, תקווה, אופק.

הרעיון השני שלוזון זרק עסק שוב בצמצום מספר הזרים, במטרה לתת אפליה מתקנת לכדורגלנים הישראלים, למרות שרובם הגדול לא הוכיח שזה מגיע לו. מספיק להביט בטבלת מלך השערים כדי להבין כיצד הזרים הטובים שכן באים לכאן מצילים את הליגה מהאפרוריות של הכדורגלן הישראלי הממוצע: יבואה 11 שערים, רומולו 10, קאמנאן 8. אם המטרה של לוזון היא לגוון את הטבלה הזאת ולשפר את רמת הליגה – ולא, חלילה, לדאוג למכבי פתח תקווה - עליו להכין את השחקנים הצעירים לתחרות המטורפת שיש היום בכדורגל המודרני. מצד אחד, לתת לקבוצות כלים למצוא עוד זרים ברמה הזאת ולא להניח על רגליהן שלשלאות, ומצד שני, לבנות כדורגלן ישראלי עם אופי יותר חזק, שמוכן לתחרות ספורטיבית על המקום שלו. הדבר האחרון שהליגה הזאת צריכה זה להשריש עוד יותר בקרב הכדורגלנים הצעירים את תרבות המגיע לי, שזאת סכנה ברורה ומיידית שעולה מתוך הרעיון. במקרה הזאת, לוזון לא ייתן לשחקנים אופק, אלא הנחת חבר, ובטח לא ישפר את רמת הזרים הכללית. הליגה, מר לוזון, צריכה להתאים את עצמה לקאמאנן, ולא לליאור רפאלוב.

ועוד הערה קטנה על אבי לוזון. דווקא מיו"ר ההתאחדות של כל הקבוצות, היינו מצפים שינקוט עמדה ברורה כנגד ההחלטה של ערוץ הספורט לשדר את משחקי הגביע בסיבוב ט' בערוץ בתשלום. במיוחד על רקע מלחמתו באוהדי בית"ר, לוזון צריך להראות עד כמה הקהל חשוב לו. אותו קהל שהולך וזונח את הכדורגל הישראלי, לטובת החיקוי האיכותי שיש ביבשת אירופה. הגביע הוא המקום היחיד שעדיין פתוח לכולם, ולא רק למי שיכול לשלם על המשחקים. על יו"ר ההתאחדות להביע לפחות דעה פומבית בנושא, אולי לנסות לשכנע את ערוץ הספורט להזיז משחק או שניים לערוצים פתוחים, ובטח לנסות להעיר את הרגולטור כדי שזה יקבע גבולות בפרצות עליהן מבוססים הטיעונים של ערוץ הספורט, ולא רק למכור לכל המרבה המחיר. גאידמק בטח היה עושה הרבה יותר למען הקהל שלו.

"אשדוד יצאה לדרך חדשה"

על פניו, המחזור האחרון רק העמיק את המשבר באשדוד ובני יהודה. הרביעיה של כפר סבא והתיקו העלוב בבית מול קרית שמונה, הוסיפו על חוסר הביטחון הכללי של שתי הקבוצות והגדילו את הפער מהקו האדום. אלא שבמקביל התרחש דבר חיובי, שבטווח הארוך יוכל לתת לשני המועדונים את התקווה שהם חיפשו. שתי התל אביביות יצאו בסופ"ש סופית מהמרוץ לליגה הלאומית. המאבק עם שתי הקבוצות החזקות והעשירות היה קצת מייאש עבור קבוצות התחתית, סוג של משימה כמעט בלתי אפשרית. להתחרות עם שתי קבוצות כאלו על הזכות לשרוד לא נותן לך הרבה סיכוי מראש, לא משנה מה הפער ומיהם השחקנים. יעידו על כך ודאי האמירות של מאמני קבוצות התחתית, שלאורך כל העונה לא האמינו שהתל אביביות יירדו וצדקו. השבוע זה נגמר, ואשדוד ובני יהודה הבינו שהמאבק ביניהן יהיה מול מכבי הרצליה, מה שעשוי לפתוח מחדש את תיבת הפנדורה בתחתית. אם קרב רציני לא צפוי לנו בסיבוב השלישי בצמרת (למישהו יש כוח למאבק על המקום השני?), לפחות יישארו לנו כמה פירורים בתחתית.