ניחוס הפוך

"ביום ראשון תשתולל סערה", זעקו כותרות העיתונים. מצויין, עוד סיבה נהדרת לא ללכת לדרבי. “אני בחוץ, תמכור את הכרטיס שלי", הודעתי לאבשלום, מנהל השיווק של הפועל אוסישקין. איך בכלל חשבתי ללכת? איך התפתיתי להצעתו של מנהל השיווק הערמומי? מספרים שהכרטיסים נחטפים ואני נענה ללחץ ומזמין כרטיס.

אני בכלל לא אוהב דרבים, לקום בבוקר ביום של דרבי זה כמו לקום ביום ראשון לצבא לאחר סופ"ש בבית, איזה דיכאון... ומיד מתחילים התירוצים: אני לא נהנה בדרבים וכדורגל זו הנאה ואין מקום ללחצים, יהיו יותר מדי אנשים צהובים, הפועל ממש גרועים, יש בטלויזיה הפועל ירושלים נגד מכבי ושאני אוציא כסף מכיסי לטובת המועדון המתחרה? וכאילו שאין מספיק תירוצים, פיטר, מנהיג הקומץ מגבעתיים וכסא לידי בבלומפילד, שולח לי חמש הודעות ביום שאוסרות עליי ללכת למשחק בגלל הנאחס. "אתה רוצה ללכת, תלך", הוא רטן, "אני את שלי אמרתי. אסור לנו ללכת למשחק ואסור שמכבי יפסידו לירושלים בכדורסל אחרת..."

“אחרת מה?” בחנתי את התיאוריה.

“אני לא יכול להגיד, זה יביא נאחס".

בכלל, דרבי צריך לראות במקום בטוח, לבד, בשקט, עדיף במקלט, על כל צרה שלא תבוא. ככה זה עם אוהדי הפועל לפני דרבי: לא תראה, לא תשמע, לא תקרא עליהם ולא תפגוש אותם בבארים התל אביביים – שומרים על דממת אלחוט, מתרכזים במשחק, מורידים ציפיות ומתפללים לנצחון. אם חס וחלילה הפועל יפסידו אנחנו כבר מוכנים, אנחנו כבר במקלט.

הדרבי מזכיר לי את הפעם הראשונה שביקרתי בלונה פארק שאוטוטו הופך למוזיאון. עמדתי בתור לרכבת ההרים, נכנסתי לקרונית, חגרתי חגורות והתחלתי לצרוח כמו תינוק רעב בן יומו שכרגע צפה בהרחקה השלומיאלית של אניימה. "מה אתה צורח כמו משוגע", שאל מבוהל חברי לקרונית, "עוד לא התחלנו לנסוע". “תקשיב", הפסקתי לצרוח לרגע והסברתי: “ אני צורח עכשיו כי זה מה שאני שומע שכולם עושים שמגיעים לירידות המפחידות, כשיגיע הקטע המפחיד אני כבר אהיה מוכן”. הוא הסתכל עליי ואמר בגיחוך, "הירידות המפחידות הן בדיחה, סע לאמריקה תראה מה זה רכבת הרים".

בירידה מהנסיעה ראיתי אותו מקיא בצד. חטא היוהרה. מזכיר לי את אחד מעורכי אתר נכבד זה שהתרברב בפני תיבת האימייל שלי על כל הדברים הנוראיים שהם, מכבי, יעשו לנו, הפועל. הסברתי לו על מהות המושג צניעות, הזכרתי לו שהמשחק עוד לא הסתיים ולכן אני לא יודע איך לענות להצהרתו: " שיהיה ברור, היום אתם מקבלים בראש" (דווקא היום? היום יש דרבי, אי אפשר ביום אחר?).

האנשים הצהובים חושבים אחרת, הם מאכילים את עצמם אגדות על כמה הם גדולים. הגיע כסף מקנדה, בלם מאורוגואי, כמה יהודים מצרפת והם חושבים שהם רצים לאליפות. דווקא נראה סימפטי העולה החדש מצרפת, לכותל כבר לקחו אותו? איך אמר איציק זוהר בשידור: "גם על הספסל יש כמה יהודים".

"חביבי", פנה אליי העורך הצהוב, "אצלנו הולכים על כל הקופה לפני המשחק, אחר כך אוכלים את הכובע. אם אתה יודע שתיכנס לדיכאון אחר כך, למה שלא תהיה לך אופוריה קטנה לפני כן?”. האמת? צודק.

התחיל המשחק, ראיתי את נמני, נבהלתי, הבנתי שהוא לא משחק ובמקומו יש אחד עם קוקו שמוסר לנו, נרגעתי. בגול השני צרחתי, רציתי ללבוש את המעיל ולרוץ למגרש, פחדתי, בגלל הנאחס. בהחלטה אמיצה ואולי לא חכמה החלטתי לבחון את כל עניין הנאחס וללבוש מעיל למרות הכל. איך שסגרתי את הריצ'רץ', פאביו שם את השלישי,

400 מטר בדקה ואני בבלומפילד חוגג עם ההמון. “מתי אנחנו ננצח דרבי?", שאל אותי נער אדום, אוהד הפועל אוסישקין. אז לשאלתו... בהנחה שבניגוד לקבוצת הכדורגל, קבוצת הכדורסל של מכבי ככל הנראה לא תרד ליגה, בעוד 4 שנים תזכה הפועל אוסישקין בהזדמנות לנצח דרבי, בינתיים נצטרך להסתפק בדרבי הקרב ובא נגד הפועל תל אביב בליגה א' בשנה הבאה.

"איך הקשבתי לך? בגללך לא הלכתי", האשמתי את מנהיג הקומץ, "אתה והנאחס שלך".

“אם היית הולך לא היינו מנצחים", הוא השיב בביטחון.

לך תתווכח...