למה נתניה לא חולמת אליפות?

אם זכרוני האדום אינו בוגד בי, היה זה במחזור הרביעי של עונת 98' שהפועל תל אביב ניצחה בחיפה. כן, היה פעם דבר כזה. מה שיותר מוזר בסיפור הזה הוא שאחרי המשחק ההוא אמר המאמן דאז, אלי כהן, ש"הדרך לאליפות עוברת בחיפה". עשור שלם אחרי התואר האחרון ב 88' ואחרי שנים ארוכות במרתפים החשוכים של הטבלה, הספיקו אז להפועל תל אביב ארבעה מחזורים בשביל לדבר בגלוי על אליפות. פתטי? נלעג? אולי, אבל אתם זוכרים איך העונה הזאת נגמרה. מרחק שרוך אחד פתוח של איתן טייב מאליפות.. חלומות, כך לימדו אותנו החיים, מתגשמים למי שמעז לחלום אותם ואצל הפועל, כמו בית"ר, חיפה ומכבי ת"א, תמיד חולמים אליפות. לא משנה אם על המגרש מתרוצץ אבי נמני האגדי או ליאור ז'אן, רק אליפות יש בראש. ונתניה? על מה היא חולמת ממרומי המקום השני, ערב משחק עונה בטדי? יצאנו לבדוק.

עו"ד גיל לב הוא נשיא הקבוצה, והאיש החזק בהנהלה שלה. שיחה קצרה איתו, היא דרך טובה כמדומני ללמוד על הרגלי השינה של מועדון הפאר. "אליפות לא מדברים, אליפות עושים", הוא אומר ומוסיף ש"הוא לא מאמין בתוצאות אלא בהצהרות". בנתניה, אני מבין בין השורות של לב, מחכים על אש קטנה לישורת האחרונה. ואז, אולי, אם ההפרש יהיה קטן ואם בית"ר תמעד, ינסו לעקוף בסיבוב. גם דדי בן דיין אמר לי השבוע "שאליפות לא מדברים, אליפות עושים" ושהוא ממתין להתפתחויות בסיבוב השלישי. מה שמראה לנו שבנתניה עובדים באימונים יפה על הקלישאות, וגם שיש שקט תעשייתי ויש אחדות מטרה ואם להיות רגע נודניק, נדמה שזה מעיד גם קצת על הסתפקות במועט.

דורון קרמר , שחקנה של עירוני רמת גן מליגת העל בכדורסל ואוהד ותיק של נתניה, מביט בעניין על ההתפתחויות בקבוצה ומגיע למסקנה דומה. "מה שקורה במועדון מאז שיאמר תפס בעלות משמח אותי מאוד, אבל הייתי שמח מעט יותר אם היו מתמודדים ברצינות על האליפות. אם הם היו רואים עצמם כמועמדים לגיטימיים. התחושה היא שטוב להם עם המקום השני. שהם קצת נבהלו מעצמם, וזה נאמר עם הרבה הערכה לשינוי הגדול שנעשה שם". קרמר ממהר לסייג את הביקורת בכך שהוא מרוחק מאוד מהנעשה בקבוצה וודאי לא חש את הקבוצה והליגה כמו האנשים שמובילים את המועדון. "יכול להיות שהם פשוט מחוברים למציאות ומבינים שזה הכי רחוק שאפשר להגיע עם מה שיש להם העונה".

קו הגנה לגיטימי מספק קרמר לנתניה, ללא ספק. על איזה אליפות אתה מדבר? תוסיפו אתם שראיתם משחק אחד או שניים העונה ויודעים משהו על ההבדל שבין מיכאל זנדברג לשניר גואטה. בית"ר הרי גדולה על נתניה בשתי דרגות. אתם יודעים מה, קניתי. אבל גם יאמר קנה. קנה קבוצה. ושפך מיליונים. בשביל מה? לא אליפות? זאת אומרת בסדר, לא השנה, השנה אי אפשר, אבל מה הלאה?

"מאז שיאמר נכנס אנחנו מחויבים להתברג בצמרת וכך יהיה גם בעונות הבאות", מתעקש הנשיא לב לברור מילים ואני מתעקש להוציא ממנו יומרה של קבוצה גדולה ושואל: "אם יעברו שנתיים נוספות ועדיין לא לקחתם אליפות האם תהיו מאוכזבים?". "אכזבה נובעת מציפייה", מסביר לב. "בבית"ר מצפים ולכן יכולים להתאכזב. אצלנו לא". הוא שאמרתי. מסתפקים במועט.

תכירו את רועי כהן, אוהד שרוף של הקבוצה. ההתעסקות האובססיבית שלי בשאיפות האליפות של נתניה מעלה אצלו בעיקר גיחוך. בכל מקרה, אם דבר כזה יקרה בטעות, המלצתו החמה לאבי לוזון היא לסגור את הליגה לאלתר. "אוי ואבוי לנו", הוא אומר בחרדה על תרחיש אימים שכזה. כהן, רומנטיקן נאיבי שכמותו, לא מסוגל להפריד בין היותו אוהד נתניה לבין היותו אוהד כדורגל וממקום מושבו בקופסא לא רואים מקום שני וניצחונות אלא סתם "גועל נפש", "תת רמה". הוא מדבר על חווית הצפייה בקבוצה, כעל שירות מילואים בעזה. משהו שחייבים לעשות, מתוך ציונות, אבל קשה מאוד לעמוד בו. ואכן, לעיתים הוא נשבר ודופק נפקדות. נגד כפ"ס הוא פספס את שער הניצחון כי הלך הביתה בדקה ה-80. גם בבית נגד קרית שמונה הוא נטש כבר במחצית. קשה לו.

כהן כבר נושק לגיל 40, מה שאומר שראה במו עיניו כדורגל אחר. אתם יודעים, עודד מכנס מסתובב ברחבה ומשכיב שני מגנים וכאלה, אבל הוא דוחה בתוקף שזה הסיפור. שמקור התסכול הוא הזיכרון הנפלא מימי העבר. בכלל, כל מי שדיברתי איתו השבוע בסביבתה של הקבוצה, ביקש שניתן כבר לסרטים האלה בשחור- לבן לנוח על משכבם בארכיון של הערוץ הראשון. זה לא רלוונטי, זה כל כך רחוק והכל השתנה מאז. ובכל זאת, עובדה, היציעים בקופסא מפולגים בסוגיית איכות הכדורגל, לפי הגילאים. בין אלו ששומרים במגירה מדבקות של "בזוקה גול" עם תמונה של חיים בר, לבין אלו שבטוחים שביום הראשון ברא אלוהים את ג'ורג' בה. לפני זה רק תוהו ובוהו. כך אומר רועי כהן. הוותיקים, קשים עם הקבוצה ועם השיממון שהיא מפילה על אוהדיה. הצעירים, הגרעין הקשה שקם בעשור האחרון, מביט על הטבלה וזה עושה לו טוב.

גם את הנהלת נתניה רמת הכדורגל לא ממש מטרידה. מה שאוכל אותם מבפנים זו העובדה שההצלחה הגדולה בשנתיים האחרונות לא מתורגמת לגידול משמעותי בכמות הקהל. את הקישור המובן אליו בין השניים הם מסרבים לקבל, לפחות לא כהסבר יחיד.

הסברים אחרים הם מתקשים לנפק ולפחות בינתיים, מיעוט הקהל הוא חידה בעיניהם. "אני לא מבין איך זה שנתניה מנצחת בגדול בחיפה ואחר כך חוזרת הביתה למשחק עם קרית שמונה והיציעים לא מלאים", אומר לנו גיל לב. "אפילו בהופעה ההיסטורית באופ"א", הוא מזכיר בכנות, "לא היו יותר מ-7,000 איש". לב מנסה להישאר אופטימי בעניין הזה ומדבר גם על הקהל כעל חלק מתהליך חיובי כולל שהקבוצה עוברת. "הצמחת קהל חדש לוקחת זמן וזה יבוא עם ההישגים ועם מתקן ראוי יותר".

לב מדבר על הצורך לבנות קהל כמעט מאפס ואם דורון קרמר הוא אינדיקציה, אז כנראה שלפחות בעניין הזה הוא צודק. בגיל 34, מטופל בשני ילדים קטנים, קרמר לא הריח מקרוב דשא נתנייתי כבר הרבה מאוד זמן. הלו"ז צפוף, הוא מסביר, הכדורגל לא משהו, הקהל הרע, לא רק בנתניה, השתלט על הכדורגל שלנו. הכל אלים ומכוער. כשהוא מסכם לעצמו את הנתונים, הוא מגיע למסקנה שהיחס בין ההשקעה לתמורה לא מצדיק את זה. "אין באזז סביב הקבוצה", הוא מוסיף, "אין התרגשות, למרות המקום השני המרשים. זה לא קריית שמונה שמספקת משהו רענן, חדש, או סכנין. לנתניה, בזכות המסורת המפוארת, יש הרבה אוהדים מרחוק כמוני, אבל כנראה שצריך לקרות משהו באמת גדול בשביל שנטריח את עצמנו לאצטדיון".

יום ראשון בטדי. בית"ר מול נתניה, מקום ראשון מול מקום שני. במקומותינו נהוג לכנות אירוע שכזה משחק עונה. ציניקנים ממורמרים ככל שנהיה, מוטב שנפנים שיותר משחק עונה מזה לא נקבל העונה. ועדיין, זה לא הדבר הגדול שיגרום לקרמר להביא בייביסיטר לקטנים ולנסוע ירושליימה. ובכלל, אומרים שמקסימום 1,500 אוהדים יעשו את הדרך מהשרון. אומרים גם שאפילו אם עטר יעקוץ שוב ויחזור מנצח, אין מצב לאליפות. אז מה יש שם בנתניה, אם אין כדורגל ואין קהל ואין אליפות? את מה בדיוק הם חוגגים שם כל הזמן? בואו נעצור לרגע את הסרקזם, בואו ניכנס לרגע לפרופורציות ונענה לשאלה הזאת בכובד ראש: הם חוגגים את המקצוענות, המשרדים החדשים, ההשקעה בנוער, המשכורת שמגיעות בזמן, התרומה של יאמר לקהילה, ואת ההבנה שגם אם האמוציות הבלתי מרוסנות של המיליונר יביאו אותו יום אחד לקום וללכת, הוא הניח בנתניה תשתית ייסודית לשגשוג ארוך טווח.

אז אפשר ואולי הכרחי לדרוש, בטח משחקן מלהיב כמו ראובן עטר, כדורגל אחר, אבל צריך גם לתת קצת ריספקט למה שנעשה שם. אם הזיכרון האדום שלי לא בוגד בי, המצב של הפועל בימים אלו קצת פחות טוב. למרות שגם היום בלילה, נמשיך כמו תמיד, בניגוד לנתניה, לחלום אליפות.