נביא בעירו

"יש מלחמה", הכריזו שלטי חוצות באשדוד בשבת האחרונה, "אתה בא?". ומרבית אוהדי אשדוד באו, על אף הטאקט המפוקפק שהפגינו אנשי השיווק המקומיים וחרף הטקטיקה הכושלת שנוקטת קבוצתם, שלא הניבה ניצחון זה 12 משחקים רצופים. אבל לא כולם: חלק מהמקומיים העדיפו להישאר בבתיהם המשקיפים על המגרש, ורובם הקפידו גם להגיף את התריסים, כמו אוטמים את בתיהם מפני מראות הזוועות המתרחשות מחוצה להם. הם פספסו הזדמנות לחזות בישו – גירסת המאה ה-21 – בפעולה: סכנין לא רק מעוררת מודעות לחוסר צדק חברתי, היא במו ידיה גם מרפאת את החולים. סכנין היא פרסומת לדיאטה שעובדת – רוצה להשיל מעמסה של 10 משחקים ויותר בלי ניצחון תוך 90 דקות? – בו בזמן שהיא מגלה שהיא שוקעת במשבר משלה. לפני חודש סייעה לבני יהודה לקטוע רצף של עשרה הפסדים, וכעת היא באה לעזרתה של אשדוד.

ככל שנקפו הדקות נפערו חרכים בין התריסים, ואט אט הגיחו השכנים למרפסותיהם. הם זכו לראות משחק מהנה שנגמר בתוצאה 1:3, ניצחון נדיר של אשדוד והפסד טיפוסי של סכנין. לא רק את שער אשדוד לא הצליחו שחקני סכנין לכבוש, כי אם גם את תסכולם. הוא שוב התפרץ, והם שוב התפרקו כשספגו שער מאוחר יחד עם כרטיס אדום ומבחר צהובים. בזמן שאלישע לוי הודה שהקבוצה חייבת להתבגר, ההנהלה הודיעה שהיא לא מוכנה לחכות ומיד קנסה ארבעה מהשחקנים.

גם לאוהדים נמאס. נמאס להם מכך ששוב נמנע מהם לצפות במשחק בטלוויזיה, ומי שהדרים עד אשדוד קופח שנית כשנאלץ לשלם בעד הכניסה 30 שקלים יותר מהמקומיים, בניגוד לתקנון ההתאחדות המחייב שוויון מחירים. יותר מכל הם כעסו על טעויותיו של עוד שופט שהגיע למשחקם כשהוא כבר מעורב בפרשיות למיניהן – רק שהם מוכנים להישבע שהן אינן טעויות. וכמו ההנהלה, גם להם מתחיל להימאס מהשחקנים. חלפו רק שניות מאז כבשה אשדוד את שערה השלישי, ולפתע מצאתי את עצמי בודד ביציע. ביציע האחר שבו ישבו אוהדי סכנין, קיפלו לואי ושאר חברי הגרעין הקשה של האוהדים את הדגלים, השלטים והתופים. הזיק שבדרך כלל מצית את עיניהם כבה, שמחת החיים הרועשת שלהם נדמה. בזמן שהתקדמו אל עבר היציאה שקטים ושפופים, הם חלפו על פני שני אוהדים מתעמתים, כשאחד מהם מחווה באיבר מינו לעבר המגרש. מבטו של לואי היה מושפל, אבל גם כשמסך של כאב מכסה את עיניו החזון שלו נותר בהיר וברור. אחרי שנואש מלנסות לדבר על לבו של שלמה, הוא תפס בעורפו וגרר אותו הצידה.

לואי גדל בסכנין יחד עם ח'אלד ח'לאילה, מנהיג הקבוצה על המגרש, והם למדו באותה כיתה. אבל שם דרכיהם נפרדו: הקריירה של ח'אלד המריאה כשזכה בתואר השחקן המצטיין בגמר אליפות התיכונים, כשבאותו זמן לואי כבר עבד בנגריה הסמוכה לביתו, אצל נגר ששכנע אותו לעזוב את הלימודים שנתיים קודם. כיום, בזמן שח'אלד נלחם על הדשא לואי נלחם ביציעים. המלחמה שלו היא במלחמה, בשנאה, בגזענות שהוא חושב שאין גרועה ממנה בעולם, והוא לוחם את מלחמתו בכך שאינו נלחם.

לפני חודשיים, בחצי גמר גביע הטוטו, לואי עמד על יד המעקה, הגרעין של הגרעין הקשה. כולם מסביבו שרו בגנות בית"ר בגרון ניחר, "אוהד בית"ר יא מחבל, אותך אנחנו נחסל", אבל הוא לא פצה פה, רק נותר שקט ושלו ואצילי, ידיו שלובות מאחורי גבו בעין סערת השנאה המתלהמת. כשישב במסעדת ה"צ'יקן" מספר שבועות לאחר מכן והבחין בחבורת ילדים מתקוטטים מחוצה לה, הוא ביקש את סליחת בן-שיחו, חצה את המסעדה ההומה וניגש לבדו להפריד ביניהם. זמן קצר לאחר מכן נכנס בחור אחר, עוין למראה. לואי כבר הזהיר את דודו של הבחור כי הוא לא אוהב את הדרך שבה הוא מתייחס אליו, אבל כשלואי ראה שהבחור לא מתכוון לעזוב בקרוב הוא קם לצאת. "בוא, נעשה סיבוב", הוא אמר.

לא חשבתי שהוא התכוון לזה באופן מילולי. אנחנו נוסעים עד סוף העיר, יד אחת על ההגה – בקושי – ומסתובבים. וחוזר חלילה. אין משהו אחר לעשות בסכנין בשעת לילה מוקדמת. מה הוא בדרך כלל עושה בלילות? משחק קלפים עם חברים. "משעמם לך? אין לך איפה ללכת", הוא מלין, "אפשר להשתגע". וגם למות, נראה שהוא חושב לעצמו, כשהוא חולף על פני עמוד מעוך השתול במרכז הכביש הראשי. בתמרור הזה התנגש אחיו לפני שנתיים ומצא את מותו. הוא נהג ללא רשיון וללא ביטוח, והמשטרה טוענת שהתנגש בעמוד במהלך מירוץ, והנוסע שעל ידו רק בקושי נשרט, ושבוע לאחר מכן מישהו שהתנגש בעמוד עקר אותו ממקומו כליל אבל לא קרה לו דבר... אמו עדיין לא עיכלה את מותו, והוא נושא עליו את תמונת אחיו כל הזמן. אם לא היה כדורגל, הוא אומר, הוא לא היה שמח – הכדורגל נותן לו לשכוח כל כך הרבה.

לואי הקים שם אנדרטה לזכר אחיו. היא כבר אינה שם, אבל הוא מגלגל בראשו רעיון למפעל אחר, שישרוד יותר זמן וישפיע על יותר אנשים. הוא חולם למצוא משכן קבוע עבור מועדון האוהדים של הקבוצה, שכיום מתכנס באופן בלתי רשמי ב"צ'יקן". בעיני רוחו הוא רואה כורסאות, שולחנות, מסכי פלזמה, אבל יותר מכל – מקום עבור ילדים תועים. בינתיים הוא עסוק בשלל יוזמות אחרות. הוא הוציא סווטשרט עבור מועדון האוהדים והציע אותו כחלק מההסעות שרצה לארגן למשחק נגד בית"ר בירושלים, שבו רצה לחשוף כרזות גדולות נגד אלימות. הוא מחפש מישהו שיקים אתר אינטרנט עבור הקבוצה. הוא בקשר מתמיד עם מנהיגי מועדוני אוהדים בישראל ובאירופה, במטרה ללמוד מהם כיצד לפתח את פעילות מועדון האוהדים שלו.

הוא מתפרנס כרגע כצב?ע, אבל הקבוצה היא כל חייו. ביום המשחק הוא חוגר חגורה ועליה משובץ סמל הקבוצה. בכיסו שיר שכתב אוהד, שאותו הם מתכוונים ללמד את שאר הקהל. אבל אין נביא בעירו, והחזון של כדורגל ככלי חברתי, שבעיני לואי נראה כל כך בהיר ובוהק, נותר מעורפל ורחוק עבור אנשים אחרים. אנשים ממהרים לזקוף לעצמם קרדיט, הוא מאשים, אבל את הארנק הם שולפים באיטיות גדולה, הרבה יותר מאשר בהפועל תל אביב, לדוגמא, שם מגייסים בקרב האוהדים כסף רב בקלות. לפחות שני אנשים בהנהלת הקבוצה טוענים לתואר 'ראש חוג האוהדים', אבל אף אחד מהם לא עוזר לו; להיפך, הם נעזרים בו כשהם צריכים ציוד.

יום אחד, אחרי עוד משחק קלפים, הוא נכנס למכונית ונאנח, "הכדורגל הורס אותי". הוא מונע ממנו להתפתח, הוא מקונן, מונע ממנו להשקיע בעבודה, בבנות. אבל הוא לא לחוץ. ברדיו מתנגן שיר אמריקאי ולואי, שמשתוקק לדעת אנגלית, שואל מה שר הזמר. אני מאמץ את אוזניי – משהו על כך שיאהב אותה לעד.

"אני צעיר", הוא אומר, עוד מעט בן 26, "אי אפשר לטפס על הסולם מלמעלה". יום אחד, הוא מבטיח, הוא ישלים את הבגרויות שלו, יום אחד הוא יקים עסק, יום אחד הוא יסיים לבנות את הבית שהוא בונה בצמוד לבית הוריו. בינתיים הוא נוסע למשחקים, מגייס אוהדים, טווה תוכניות וחלומות. בהיעדר מקום משלו לשכן בו את מועדון האוהדים, הוא עושה זאת ב"צ'יקן".

בדרך לשם, ביום אחר, הוא חולף על פני הפגנה קטנה שמבעירה מדורות בכיכר המרכזית של העיר במחאה על המצב בעזה. לואי עוצר את המכונית וקורא לאחד הילדים שמנופפים דגלים אדומים באוויר. הם דואגים לעזה, והוא דואג לסכנין: הוא מחייב את הנער להבטיח לו שבתום ההפגנה יביא לו את הדגלים, על מנת שישמשו במשחקי הקבוצה. הוא טוען שעזה ופלסטין לא קשורות אליו, אבל אי אפשר להגיד שאין לו מודעות פוליטית, לא כשהוא עדיין רותח מזעם על השיפוט באשדוד ורעד עובר בגופו כשהוא נדרש לגזענות שפושה בחברה ומנחה את שריקות השופטים, לדעתו. גם לא כשרואים שהביטחון שלו בגזענות השופטים עמוק כמו משבר האמון בינו לבין הממסד שהם מייצגים. מילא אני, אני ערבי, הוא מצטדק, אבל יש יהודים בקבוצה, שישפטו בהגינות עבורם, לפחות.

בכניסה ל"צ'יקן" הוא מבחין בילד קטן עם צעיף של סכנין כרוך סביב צווארו. הוא קורא לו, תופס את קצה הצעיף ומנשק את הסמל המוטבע עליו, ואז משלח את הילד לדרכו.