הטאבו האחרון בכדורגל

במאי 1998, חודשים ספורים לאחר שנער אמריקאי הגיש נגדו תלונה בעוון הטרדה מינית, פרץ ג'סטין פשאנו למוסך נטוש בלונדון ושם קץ לחייו בתלייה. 17 שנים מוקדם יותר הפך חלוץ נוריץ' דאז לשחקן שחום העור הראשון באנגליה שעובר קבוצה תמורת מיליון ליש"ט. נוטינגהאם פורסט הגדולה של בריאן קלאף שלפה את פנקס הצ'קים, אבל למרות ההבטחה הגדולה בדמות הרכש הנוצץ, אל המאמן החלו להגיע שמועות שפשאנו נוהג לצאת למועדונים של הומוסקסואלים.

קלאף, שהסיפורים אודות מעלליו השונים לאורך הקריירה כבר הפכו לקאלט בריטי במיטבו, החליט לייבש את שחקנו וכשגילה שהשמועות מבוססות, גם מנע ממנו מלהתאמן עם הקבוצה. פשאנו החל לנדוד בין קבוצות. בחלקן הצליח יותר, בחלקן פחות ובאוקטובר 1990 הטיל את הפצצה כשיצא מהארון בראיון מיוחד לצהובון "הסאן". בין היתר הצהיר כי "חשבתי שאם אצא מהארון בעיתונים החריפים ביותר ואראה שאני חיובי לגבי העובדה שאני הומו, לאנשים כבר לא יהיה מה להגיד לי".

אלא שלצערו של פשאנו, הדברים רק הפכו לרעים יותר בעקבות הראיון. שבוע לאחר מכן התראיין אחיו הכדורגלן, ג'ון פשאנו, והתכחש לאחיו הגדול. ג'ון התנצל מאוחר יותר, אבל מלבד העלבון בתגובתו של האח הצעיר, ג'סטין נפגע עמוקות גם מתגובת הקהילה השחורה באנגליה, כשמעל כולם התעלה טוני סיוול, שבטור נזעם נגד יציאתו של פשאנו מהארון הצהיר שהוא "בייש את הגזע שלנו". אחרי הראיון החושפני בצהובון, הקריירה של החלוץ הלכה והפכה להיסטוריה, כשבכל אצטדיון הוא מתקבל בברכות מיוחדות לרגל הגילוי על נטיותיו המיניות. כשהיה בן 37, כאמור, תמו חייו הסבוכים.

היחס של הכדורגל להומוסקסואליות לא השתנה יותר מדי מאז. לפני מספר שבועות פירסמו צהובוני אנגליה שאשלי קול בגד בזוגתו עם הספרית הלונדונית איימי וולטון. על אף שהסיפור עורר הדים באנגליה, הוא בקושי סוקר בישראל. לעומת זאת, התמונות של שחקן ריאל מדריד, גוטי, שלכאורה צולם כשהוא מנשק גבר, המריאו אל על בכותרות כלי התקשורת בארץ הקודש ובכל העולם. היכן טמון ההבדל? דייויד ג'יימס, שמלבד היותו שוער פורטסמות ונבחרת אנגליה חוטא לעתים בטורים ל'גרדיאן', הסביר זאת היטב לפני מספר חודשים: "ההומוסקסואליות היא הטאבו האהוב על התקשורת. העיתונאים מתנהגים כמו כלבים צמאי דם - הם רוצים לנעוץ את השיניים שלהם במשהו והאפשרות שיש כדורגלן הומו מהווה עצם גדולה עבורם".

בעוד כוכבי רוק, אנשי טלוויזיה ועוד סלבריטאים למיניהם יכולים להרשות לעצמם להצהיר בגלוי שהם הומוסקסואלים, לספורטאים שעוסקים בענפים פיזיים כמו כדורגל, הדבר הוא לא קרוב לבלתי אפשרי, אלא ממש אסור. בענפי הספורט הקבוצתיים בכלל ובספורט הפופולארי בעולם בפרט, תמיד היה קיים חשש מהומוסקסואליות. המקלחות המשותפות, החיבוקים אחרי כיבוש שערים, ההערצה העיוורת של האוהדים. הכדורגל אף פעם לא היה ערוך לקבל שוני כל כך גדול ולמרות המודרניות שפושטת (ופושעת) בו, כרגע לא נראה היום בו הוא גם יהיה מוכן.

ב-1991 הוקמה FC סטונוול, קבוצת כדורגל חובבנית שחרטה את ההומוסקסואליות על דגלה ושמשחקת בליגות המקומיות באזור לונדון. במהלך המשחקים שחקני הקבוצה נתקלו לא פעם בעלבונות הן מצד יריביהם והן מצד הקהל ואחד מהם, אנדי וולמסלי, נידב את הניתוח שלו לדברים: "הכדורגל מגיע מרקע של מעמד הפועלים, היכן שגבר הוא גבר. אני מליברפול ולפני 15 שנה הומוסקסואליות הייתה דבר נורא בעיני אנשים. החברה מתקדמת כל הזמן, אבל ההומוסקסואליות נשארה הטאבו האחרון של הכדורגל". מאמן קריסטל פאלאס ו-וויקומב וונדררס לשעבר, אלן סמית, ניסה להסביר ל-BBC את פשר העניין: "כדורגל הוא מקצוע שלא מתיר לאף אחד להיות שונה. אני חושב שאם כדורגלן היה יוצא מהארון, היה לו קשה מאוד להמשיך לשחק".

גם מאמן נבחרת ישראל לשעבר ואחד מקולותיה הדומיננטיים ביותר של תקשורת הספורט בישראל כיום, שלמה שרף, התייחס לתופעה הלא קיימת, כשהתראיין לכתבה בוואלה! ספורט לפני כשלוש וחצי שנים: "לא מכיר הומואים, לא מאמין שיש הומואים בכדורגל. אני שמח שלא נתקלתי בשחקנים כאלו במהלך שנות האימון שלי, כך שלא היתה לי את הדילמה איך לנהוג איתם ולא להיתקל בזה בכלל. אני מקווה שגם לא תהיה בעתיד תופעה כזו בין השחקנים, כי אם היא תתחיל היא רק תלך ותגדל".

סיפור הבגידה באישתו הזמרת עשה לאשלי קול שירות לא רע במובן מסויים - לפחות כך ביסס את העובדה שהוא נמשך לנשים. במרץ 2006 הגיש המגן הבינלאומי תביעת ענק נגד "הסאן" ו"ניוז אוף דה וורלד", שדיווחו כחודש לפני כן על שני שחקנים ביסקסואלים מנבחרת אנגליה שערכו מסיבת חשק עם גבר נוסף והשתמשו בטלפון סלולארי כצעצוע מין. שני העיתונים הקפידו לא לנקוט בשמות ועירפלו את התמונות המצורפות כך שלא ניתן יהיה לזהות את הדמויות, אך לכולם באנגליה היה ברור שמדובר בקול ובסול קמפבל. אם מישהו עוד התלבט לפני כן, קול לא השאיר לו ספק באמצעות התביעה, שהיוותה מופת ודוגמה לפיתגם "על ראש הגנב בוער הכובע". רומנים של שחקני כדורגל נחשפו וייחשפו, אבל על פרשיה הומוסקסואלית המגן פשוט לא יכול היה לשתוק.

מקרה דומה אירע בברזיל כמה חודשים מאוחר יותר. ביוני 2007 טען עיתון ברזילאי שכדורגלן מקבוצה מקומית גדולה צפוי לצאת מהארון במהדורה של מגזין אחר. יום לאחר מכן התראיין נשיא פאלמייראס ז'וזה קירילו, לתכנית טלוויזיה והמנחה הסקרן שאל האם הכדורגלן שעתיד לצאת מהארון הוא אחד משחקני קבוצתו. קירילו ענה תשובה חדה ושלח הרבה יותר מרמז על זהות הכדורגלן: "לא. למרות שריצ'ליסון כבר חתם אצלנו, אבל עבר בסוף לסאו פאולו".

הקשר הנדהם תבע את נשיא פלמייראס, אבל להפתעתו השופט, מנואל פיליו, לא קיבל את תביעת הדיבה והגדיל לעשות כשטען שאם ריצ'רליסון לא הומוסקסואל, עליו להגן על עצמו באותה תכנית טלוויזיה: "זה לא שהומוסקסואלים לא יכולים לשחק כדורגל, אבל עליהם להודיע לחבריהם לקבוצה ולהתאחדות". פיליו, שנתקל בביקורות חריפות מצד ארגונים הומו-לסביים בברזיל בעקבות הפסיקה שלו, פירט שהכדורגל הוא משחק גברי והסביר שהוא לא מוכן לקחת על עצמו את האחריות לנתינת לגיטימציה להומוסקסואליות בכדורגל הברזילאי. ריצ'רליסון סירב לשפוך אור על זהותו המינית במשך תקופה ארוכה לאחר הפרשה, אבל מספר חודשים לאחר מכן הצהיר שהוא הטרוסקסואל.

ברזיל ידעה סיפורים דומים ושלושה שחקני כדורגל, ביניהם קשר הנבחרת לשעבר, ואמפטה, הצטלמו בעבר למגזינים של הומוסקסואלים, בעירום חלקי. עם זאת, אף אחד מהם לא יצא מהארון. אחד מהשלושה, שוער ויטוריה, רפאל קורדובה, הצהיר שהוא הטרוסקסואל, אבל זה לא מנע מאוהדי קבוצתו לעשות לו את המוות. "האוהדים רוצים שאני אזרק מהקבוצה", סיפר זמן קצר לאחר שתמונותיו פורסמו,"הפסדנו שלושה משחקים ברציפות ואת מי אתם חושבים שמאשימים?"

ביחס לאחוזים באוכלוסיה, קשה להאמין שאין שחקני כדורגל הומוסקסואלים. יכול להיות שלחלק מהשחקנים לא היה מפריע לשחק באותה קבוצה עם הומוסקסואלים, אבל לא רק כאן טמונה הבעיה של הספורטאים לצאת מהארון, אלא בעיקר בתקשורת ובדעת קהל האוהדים. גם בישראל כבר נפוצו שמועות רבות על אי אילו שחקנים ומאמנים שנמשכים לבני מינם, אבל הפחד שהאמת שלהם תצא לאור הביאה אותם לא פעם לתת קונטרה לשמועות באמצעות דייטים מתוקשרים עם בחורות, כשבדרך כלל מדובר בכאלו בעלות מראה זוהר שגורם קנאה ללא מעט גברים. הן בוודאי לא יודעות שהן בסך הכל מהוות סיפור כיסוי למה שעשוי לסיים לשחקן כדורגל את הקריירה כהרף עין.

מי שבוודאי התאכזב יותר מכל, כשהתברר שגוטי בסך הכל נשק לדוגמנית בעלת מראה מעט מטעה, היו אוהדי ברצלונה ואתלטיקו מדריד. אופ"א הגבירה את מלחמתה בגזענות במגרשים בשנים האחרונות ובישיבות שלה כבר דנו באפשרות להתייחס לקריאות אנטי הומוסקסואליות באותה המטבע, בעוד צעד טיפוסי בסירוס האוהדים שמנהיג מישל פלאטיני.

אלא שאת המנגינה הזו גם לראשי ההתאחדויות מבקשי הסינטטיות יהיה קשה להפסיק והשחקנים מבינים זאת טוב מכולם. גם ראשון ההומוסקסואלים יודע שברגע שהוא ייצא מהארון, שום עונש הרחקה מהמגרש לא ימנע מאוהדי הקבוצות היריבות למצוץ לו את הדם, בצוותא עם כלי התקשורת. הרי אם נהיה כנים, מי מאיתנו לא היה רוצה לשמוע ששחקן היריבה השנואה יצא מהארון?