מכורים לאדרנלין

בשבועיים האחרונים דומה הפועל ירושלים לאותו ילד בן שנתיים שלא הוציא מלה מימיו, ואז, בהתכנס המשפחה בערב החג, פתח את פיו ואמר לפתע "אנציקלופדיה". חגיגה בבית. אחר כך, אצל הדודים מחולון, הוא היה עייף ממאורעות החג, ונרדם לקראת סוף הערב ללא אומר; כשהדוד שמעון בא לבקר בירושלים, הילדון לא פצה פה, ולמרות הדריכות בקרב המשפחה, הורגשה אכזבה כללית בשל שתיקתו העיקשת. אתמול הגיעו לביקור אורחים חשובים מטורקיה. או אז הושיבו את הילד במרכז הסלון, כולם סביבו, ובמעמד המכובדים פקדו עליו: "דבר". והוא דיבר.

כי ככה זה עם ירושלים של העונה. היא צריכה להרגיש את הקיר בגבה, את לחץ המעמד וגודל השעה. השגרה לא עושה לה טוב, היא הופכת משועממת וכבויה. אבל כשהיא חייבת לנצח, או כשגביע ממתין על הפודיום, מגיע הניצוץ שמדליק את הקבוצה ומסתיר את כל הפגמים.

ירושלים הפכה לקבוצה שמכורה לאדרנלין. היא חייבת את הריגוש שמספק המעמד, אחרת לא שווה להתאמץ. ארבעה ימים אחרי הגביע היא הציגה משחק אנמי בחולון, אבל הטענה כאילו היתה עייפה אינה עומדת בקנה אחד עם האנרגיות שהתפרצו ממנה אמש מול בשיקטאש, רק יומיים אחרי שחטפה בראש ממכבי. בקיצור, תעזבו אותה מגלים של שני מטר, תנו לה לגלוש על צונאמי.

דן שמיר יודע את זה, ועם מה שיש לו עכשיו, הוא יצטרך להפיק את המקסימום. כשכולם חמים, פתאום השלשות נכנסות, הריבאונדים נופלים לידיים הנכונות והמסירות של חג'ג' הופכות לנקודות. כשחוזרים לשגרה, כולם קרים וזה נראה רע. לפחות בזירה האירופית יכול שמיר להתנחם שגביע יול"ב עבר למתכונת של נוק-אאוט, ושחקניו יקבלו את מנת העניין לה הם זקוקים.

בשלב זה של העונה לא ינחתו במלחה זרים שהם מציאות, אלא יותר אבידות שאיש אינו חפץ בהם, כך שדי פאתטי לבנות על חיזוק נוסף שיחולל ניסים. לכן, עד תום העונה, ירושלים תחיה על הביטחון העצמי והאנרגיות שצברה מניצחונותיה החשובים. ספק אם ההפרש יספיק בגומלין, אך אם כן, השאלה היא מה יקרה לירושלים כשתפגוש בהמשך קבוצה איכותית יותר, שתדע לנצל את יתרונותיה ולצנן את התלהבות שחקניו של שמיר. יש לקוות עבורם שזה לא יסתיים בדום שתיקה.