איזה צ'יז סטייק יעשו בפילי?

ברוכים השבים, אוהדי פילדלפיה איגלס המתוסכלים, אנחנו ממשיכים לנתח את ביצועי הקבוצה במטרה אחת והיחידה - לנסות ולגרום להנהלה ולמאמנים לאמץ את הניתוח הנוכחי, מה שיוביל אותנו סוף-סוף לזכייה המיוחלת בגביע לומברדי.

אפשר לגרום ליריבות קצת איבודי כדור? כשמסתכלים על הנתונים המתייחסים לספיגה של יארדים פר משחק, ההגנה של האיגלס לא נופלת כמעט מאף הגנה בליגה: במקום עשירי בהפרש של עשרה יארדים בלבד אחרי המקום השישי. בנוסף, אין להתעלם מכך שהאיגלס שיחקו לאורך העונה שישה (!) משחקים מול קבוצות, שהתקפתן ממוקמת בעשיריה הראשונה (ניו אינגלנד, גרין ביי, דאלאס פעמיים, ניו אורלינס וסיאטל), כך שניתן בהחלט להגדיר את הגנת הקבוצה כסיפור הצלחה יחסי.

אולם, בין ההצלחה היחסית לבין ההישגים בפועל עדיין יש פער, אותו חייבים לסגור כמה שיותר מהר. הנתון המדאיג הוא שהגנת הקבוצה השיגה 19 כדורים בלבד מהיריב לאורך העונה (מקום אחרון בליגה). לנתון הזה יש השפעה שלילית ישירה ומרחיקת לכת על ביצועי ההתקפה, עליהם דיברנו לפני כן. ראשית, כאשר הגנה לא משיגה איבודים – להתקפה יש פחות פוזשנים, כלומר, פחות הזדמנויות להשיג נקודות, שהיו כל כך חסרות לאיגלס לאורך העונה האחרונה. שנית, מדובר על אפקט של שינוי מומנטום. במילים אחרות, לחטיפה ולפאמבל יש השפעה פסיכולוגית אדירה על שתי היריבות, שמתבטאת לעתים בשינוי מהלך המשחק כולו, לא לחינם אומרים שאיבודי כדור מכריעים משחקים. לכן לא יהיה מוגזם לומר, כי מדובר על אחת מהסיבות, שבגללן הפסדנו שני שליש מהמשחקים הצמודים, בהם השתתפנו העונה: חטיפה קטנה במשחקים נגד סיאטל, ניו אינגלנד, גרין ביי או שיקגו – והיינו יכולים להיות עם מאזן טוב הרבה יותר.

עומק, עומק ועוד פעם עומק. אולם, אין זו הסיבה היחידה להפסדים אלו. באופן כללי ניתן לומר, כי בזמן שהשחקנים הצעירים עמדו בציפיות, היו אלה הוותיקים שאיכזבו קשות. לכן, בעקבות העונה הנוכחית, אנדי ריד ושות' חייבים להעריך מחדש את מידת החשיבות של עומק בכל העמדות בהגנה, בייחוד בקו הקדמי ובסקנדרי. אחרי שהג'איינטס הראו לעולם מה מסוגל לחולל קו קדמי איכותי, הטעויות של הנהלת האיגלס בפגרה הקודמת נראות חמורות עוד יותר. לפני העונה הנוכחית היה ברור, כי טרנט קול נמצא בדרכו לפרובול, בזמן שברודריק באנקלי ומייק פטרסון יעשו את המוטל עליהם בעמדות התאקל. השאלות הגדולות היו מי יתפקד בעמדת ה-DE השמאלי, ומי ישתתף ברוטציה. אנדי ריד וג'ים ג'ונסון הימרו על ג'בון קירס, שחזר אחרי פציעה בברך, ופישלו בגדול. קירס, אשר לא דאג לשמור על כושר מתאים ומעולם לא התקרב לביצועים שהיו מצדיקים את השכר שהוא מרוויח, השיג 12 תאקלים ו-3.5 סאקס בלבד, והיה כישלון לאורך כל העונה. דארן הוורד עם 8 תאקלים וסאק אחד, התברר כעוד כישלון יקר ערך של הסקאוטים של הקבוצה. המחדל המדובר הותיר את ג'קווי תומאס, פאס ראשר קטן מימדים בעמדת ה-DE השמאלי, אשר דורשת דווקא כוח ופיזיות, המאפשרים להתמודד ביעילות עם משחק הריצה. תומאס נתן עונה הרואית עם 39 תאקלים ו-5 סאקס, אך עדיין זה לא היה מספיק בכדי להוות גורם משמעותי בהגנת הקבוצה, במיוחד כשמדובר על שחיקתו עקב היעדר מחליפים ראויים.

לא ברור, בנוסף לכך, מי היה פותח בעמדת ה-DT, אם פטרסון או באנקלי היו, חלילה, נפצעים. כל התאקלים המחליפים של האיגלס תרמו בסך הכול 5 תאקלים וסאק אחד. מעניין על מה חשבו טום הקרט (המנג'ר של הקבוצה) ואנדי ריד, בזמן שהביאו את קימו ואן אולהופן, מונטה ריאגור ואיין סקוט בפגרה האחרונה? מתי הם כבר יבינו, כי החתמה של שחקן קו שנמצא באזור גיל שלושים מהווה הימור גבוה מדי? כמה החתמות כאלה הצליחו בליגה כולה, למעט פטריק קרני בסיאטל? כתוצאה מהפקרות זו, ההגנה הקדמית נותרה עם ארבעה שחקנים פותחים בלבד, אשר נאלצו במשך כל העונה להילחם מול שחקני קו ההתקפה של היריבות במשך 40-50 סנאפס בכל משחק, מה שהביא באופן בלתי נמנע לשחיקתם המוחלטת.

אותו דבר אפשר לומר על הקו האחורי. אחרי שליטו "עשוי מזכוכית" שפרד נפצע וכבר לא חזר העונה לכושר מלא, לא היה מי שיגבה אותו ברוטציה. צוות האימון בנה על וויליאם ג'יימס (לשעבר וויל פטרסון) בתפקיד ניקל-באק, אולם ג'יימס נכשל כישלון חרוץ: מסתבר, שאחרי כל הפציעות שעבר, איננו חזק מספיק בכדי לשמור על התופס שמירה פיזית, ואיננו מהיר מספיק בכדי להגיע לכדור מוקדם ממנו. לכן גם בורס וגם סנטנה מוס עשו ממנו צחוק, כל אחד בדרך שלו.

הסיטואציה בעמדת הסייפטי מדאיגה גם היא. לכל אורך העונה בעמדות הללו ההגנה שחקה עם מחליפים, בדמותם של קוונטין מייקל וג'יי. אר. ריד, אחרי שבריאן דוקינס נפצע ובדומה לשפרד כבר לא חזר לעצמו לאחר מכן. 37 תאקלים, 6 בלימות מסירה וחטיפה אחת בלבד, זו לא התפוקה שהקבוצה מצפה לקבל משחקן כמו דוקינס. אולם, לא ניתן להתעלם מהגיל, שמה לעשות, עושה את שלו: בריאן כבר בן 34, אך מחליפו העתידי עדיין לא נראה באופק. מה שבטוח, שון קוסידין, שגם עליו בנו המאמנים לקראת העונה הנוכחית, לא הולך להיות אחד כזה.

בסופו של דבר, היעדר עומק בעמדות החשובות בהגנה הווה את הגורם המרכזי שפגע פגיעה חמורה במאזן הקבוצה: בחלק גדול מהמשחקים, ובמיוחד בצמודים שבהם, ההגנה לא הצליחה להתעלות על עצמה ברגעים המכריעים: השחקנים פשוט לא יכלו לעמוד על הרגליים. הדוגמה המובהקת לכך היא הדרייב המנצח של בריאן גריסי (מי?) והתקפת שיקגו, שצעדה 97 יארד לטאצ'דאון 15 שניות לפני סיום המשחק.

הייתכן שלא אמרתי אף מילה על הליינבקרים? מעניין, שאחרי הצרות שחווינו בעמדות הללו בעונות הקודמות, דווקא העונה כל שלושת שחקני ההרכב הפותח, עומאר גייטר, טקיאו ספייקס וקריס גוקונג, בנוסף למחליפים סטיוארט ברדלי ואקים ג'ורדן, בהחלט ספקו את הסחורה. הם לא ביצעו מהלכים גדולים, אך הם היו אלה שסייעו לקו הקדמי השחוק לעצור את משחק הריצה של היריבות (מקום שביעי בליגה); והם היו אלה שבזכות יכולת הכיסוי שלהם מנעו מקוורטרבקים כמו טוני רומו (במשחק השני), ברט פארב, דריו בריס וטום בריידי לפרק את ההגנה במסירות קצרות. להתחשב בעובדה, שחוץ מספייקס, כל הליינבקרים שלנו נמצאים מקסימום בעונתם השנייה ב-NFL, יש בהחלט מקום לאופטימיות בכל מה שקשור למצבנו בעמדות אלו.

הקו הממוצע, אשר ממנו האיגלס התחילו את דרייבים שלהם במהלך העונה, הוא קו ה-29.08 יארד (מקום 25 בליגה). באופן ישיר, הנתון הנ"ל משפיע על נתוני התקפת הקבוצה – כאשר היא נאלצת לעבור יותר יארדים מהיריבה, היא אוטומטית הופכת לפחות אפקטיבית. כיצד אפשר להסביר נתונים כה עגומים? נורא פשוט, העומק – כבר אמרנו? מי שמשחק בספיישל טימס, הם בעיקר שחקני ספסל, לרוב ליינבקרים, קיצוניים הגנתיים ושחקני קו אחורי. ברגע ששחקני הרכב מסיבות כאלה ואחרות, לא עומדים בציפיות, מי שמחליף אותם בהרכב הפותח הם שחקני הקבוצות המיוחדות. ואז מה, מצפים שקירס, הוורד וויליאם ג'יימס ישחקו ב-ST? קוונטין מייקל וג'קוואי תומאס הם שחקני קבוצות מיוחדות נהדרים, אולם אחרי שהם נכנסו להרכב הפותח, המאמנים היו צריכים למצוא להם מחליפים ראוים בתפקידם הקודם, ולא היו לנו כאלה העונה. לכן, היעדר עומק בעמדות ההגנה משליך בצורה ישירה על ביצועי הקבוצות המיוחדות – אם אין לקבוצה כמות מספקת של מחליפים ראויים, כך נפגעת גם התפוקה של הספיישל טימס.

שלא לדבר על ענייני מחזיר הבעיטות. אין ולא יכול להיות שום תירוץ לכך שהקבוצה מתחילה את העונה כלל ללא מחזיר בעיטות. המאמנים בנו על ג'רמי בלום, שאיכזב קשות בטרום עונה ונופה מהקבוצה, וכשהתפזר העשן התברר שאין לנו אף אחד בעמדה המדוברת. התוצאות הגיעו במהירות: כבר במשחק הראשון נגד גרין ביי, שתי השמטות של גרג לואיס וג'יי. אר. ריד הכריעו את המשחק לטובת הפאקרס. ואז קרה דבר, שאף אחד כבר לא האמין שיקרה – רינו מאהה, השחקן האיטי ביותר בליגה, חזר לתפקיד מחזיר הבעיטות. נו, אז מי עוד מופתע מהמיקום הגרוע שלנו בתחילתו של כל דרייב?

והנה, כמו בכל עונה, הגענו לשלב שבו צריך לנקות כדי להכין את הקבוצה לקראת העונה הבאה. מיותר להזכיר, כי בביתנו היקר, לצדה של דאלאס קאובויס מופיע מספר חמש, ליד הג'איינטס והרדסקינס – שלוש, ולידנו – אפס (למי שלא הבין, מדובר על מספר הזכיות בסופרבול). כפי שהזכרתי בפרק הקודם, אחרי תרגיל ההתגנבות של הג'איינטס העונה, התסכול בקרב אוהדי האיגלס גבר בצורה שלא מאפשרת לרבים מאיתנו לראות את מציאות באופן פרופורציונאלי. לכן מי ששמע על רעיונות, כגון ביצוע טרייד על מקנאב תמורת לא משנה מה, רכישתו של צ'אד ג'ונסון בתמורה לבחירה בסיבוב ראשון בדראפט, פיטוריו המיידים של אנדי ריד והחתמתו של ביל קווהר, החרמה של הקבוצה מידיו של ג'פרי לוריה וכדומה – לא צריך להיות מופתע. אני מודה, שבחלק משלבי העונה גם אני חטאתי במחשבות מהסוג הזה. בכל אופן, כרגע אני מנסה להעריך את המצב באופן רציונאלי, כלומר במידת האפשר בלי לצאת מפרופורציות.

אקדים ואתחיל בשאלה של אנדי ריד. עונת 2004 הייתה "שירת הברבור" של ההרכב אותו בנה ריד החל מעונת 1999. ריד ידע זאת היטב, ולכן הלך (בדומה לבליצ'יק בעונה הנוכחית) על החתמות של השחקנים הטובים ביותר על הנייר שהיו בשוק לקראת 2004, מה שהביא לקבוצה את ג'אבון קירס וטרל אואנס. בעונת 2005 החלה בנייה מחודשת של הקבוצה, שנמשכת עד היום. חמישה שחקני התקפה ושלושה שחקני הגנה בלבד שרדו מההרכב שפתח בסופרבול XXXIX. כל התופסים, כל שחקני הפנים של קו ההתקפה, כל שחקני קו ההגנה הקדמי והליינבקרים הוחלפו ע"י שחקנים צעירים, עליהם עוד מוקדם לתת את הדין.

אוהדי האיגלס התרגלו לאורך שנות האלפיים לזכות בהליכה ב-NFC מזרח ולהגיע לפליי-אוף באופן קבוע, לכן לפי הציפיות שלהם, הקבוצה חייבת להגיע לאותם השגים גם בעונות הבנייה. הציפיות הללו אינן בהכרח מוצדקות, במיוחד שבשלוש העונות האחרונות האיגלס קרסו רק ב-2005 (בגלל סיבות שאין צורך לחזור עליהן). בעונה שלאחר מכן הם הצליחו לעלות לפליי אוף, ובעונה הנוכחית היו מאוד קרובים לכך, ואף סיימו אותה בצורה חזקה, מה שאמור לתת תקווה ולסמן משהו בנוגע לתוצאות המשוערות של תהליך הבנייה.הנוכחי. לאור הנתונים האלו, כפי שכבר אמרתי לעיל, אין בשום פנים ואופן צורך לעשות מהפכה בהרכב, אלא יש לדאוג להשלים את הסגל, שמיועד להגיע לשיאו תוך שנה – שנתיים.

העובדה שאנדי ריד עושה טעויות רבות בניהול המשחק היא עובדה ידועה, אם כי אין להתעלם מיכולת הניהול שלו, ומיכולת בנייה של סגל שחקנים, אותה הוכיח בתחילת שנות האלפיים. עקב כך ובהתאם לזאת, לאנדי ריד מגיעה הזדמנות להראות את תוצאות הבנייה המחודשת מעמדת המאמן הראשי. מצד שני, אין לו יותר משתיים-שלוש עונות להצגת תוצאות אלו. יש לו את הגרעין הבסיסי, אשר הוכיח בעונה האחרונה שהוא מסוגל להתמודד שווה בשווה מול הקבוצות הטובות בליגה. מה שנדרש מריד, הוא לא להיכנע לפאניקה של אזרחי העיר, אלא לעשות את ההתאמות הנדרשות, להשלים את הרכיבים החסרים בפאזל השחקנים, והכי חשוב, לדאוג לעומק. יש לו קרוב ל-15 מיליון דולר זמינים מתחת לתקרת השכר, אין לו שחקנים משמעותיים שמיועדים לעזיבה, ו-יש לו 12 בחירות דראפט. כיצד הוא צריך לפעול?

כל מי שחושב שטרייד כלשהו של דונובן מקנאב אפשרי, יכול לשכוח מהרעיון, חוץ מלמשל, מקרה הזוי שבו, נניח, ג'ון הארבו, המאמן החדש של בולטימור, יהיה מוכן לוותר תמורת מקנאב על אד ריד ובחירה בסיבוב ראשון. כלומר, תשעים אחוז שדונובן יקבל הזדמנות נוספת להוביל את האיגלס לזכייה בסופרבול. לשם כך יידרש מקנאב לעבור שינוי, אותו עבר ברט פארב לקראת העונה הנוכחית, כלומר, לשנות את הרגלי המשחק. כפי שכבר ציינתי בעבר, בעונות 2005-6, פארב הצטיין בעיקר במסירת חטיפות בכמויות אסטרונומיות (47 במספר), מה שנבע מרצונו המתמיד לחפש אחרי מהלך גדול בכול מחיר, ולכן להתעלם מתופסים התווכים הקצרים. העונה חל שינוי קיצוני במשחקו, הוא התחיל לנהל התקפה סבלנית, המתבססת על מסירות קצרות ודרייבים ארוכים. התוצאה הייתה ירידה קיצונית בכמות החטיפות – 15 בלבד, הרבה מסירות לטאצ'דאון (28) ומקום בפליי אוף.

מקנאב, אומנם, לא מסר חטיפות רבות העונה, הוא העדיף לחטוף סאק, אך הרעיון הוא זהה לחלוטין. דונובן חייב לחזור לנהל WCO מבוקרת ושמרנית, בדיוק כפי שעשה בעונת 2003, עם תופסים פחות טובים ווסטברוק שהיה אז רק בתחילת דרכו. הוא חייב להכיר בעובדה, כי היריבות למדו אותו היטב, ולכן סוגרות לו את המסירות הארוכות, ומשאירות לו אפשרות של מסירה קצרה, אותה הוא לא מנצל. במידה ובעונה הבאה הוא יחזור להיות קוורטרבק סבלני, שמקבל החלטות מהירות – המושכות הן שלו. במידה ולא, יגיע הזמן לראות מה שווה קווין קולב.

קו ההתקפה. לפתע, הקו שהיה כל כך דומיננטי בעונת 2006, הפך לנקודת חולשה. בכדי להחזירו לתלם, יש לנקוט בשתי דרכים: להחמיר בגישה כלפי השחקנים ולבצע שינויים בהרכב שחקני הקו. הסנטר ג'מאל ג'קסון, אשר נתן עונה מבישה, חייב לקבל אולטימטום, שאם הנ"ל לא יוריד במהלך הפגרה כ-30 פאונד ממשקלו בכדי להפוך ושחקן זריז יותר, ולא יעביר שעות על גבי שעות בחדר ווידאו על מנת לשפר את יכולתו בזיהוי הבליץ, הוא יאבד את מקומו בהרכב. במקביל, יש לבחור סנטר בדראפט, שיהווה מתחרה לג'קסון במאבק על המקום בהרכב. יחד עם זאת, ספק גדול אם טוד הרמאנס בנוי לעמדת הגארד (הוא גבוה מדי, מה שמאפשר לתאקל הגנתי להוציא אותו במהירות משיווי משקל). טוד מתאים הרבה יותר לעמדת התאקל, ועשוי, לטעמי, להפוך למחליפו העתידי של וויליאם תומאס ב-LT. מחליפו בגארד השמאלי צריך להיות מקס ג'אן-ג'יל, בתנאי שגם הוא יעשה דיאטה דחופה ויצמצם את מימדי הכרס, אשר מפריעה לו לנוע לחסימות מחוץ לקו.

והדבר האחרון בנוגע לקו ההתקפה: הגיע הזמן לחפש מחליף לג'ון ראניין. הוא מעולם לא היה חוסם גדול במצבי המסירה, אבל היה מעולה במצבי ריצה. העונה האיגלס ממוקמים בתחתית הליגה בממוצע של יארדים בריצה לצד ימין. אין מה לעשות, הגיל עושה את שלו, ג'ון עשה קריירה נהדרת, אך כנראה הגיע זמנו לפנות את הדרך. מי יחליף אותו? מי ששם עין על ג'ורדן גרוס, התאקל המעולה של הפנתרס, הולך להתאכזב כשבימים הקרובים יראה תג זיכיון בצמוד לשמו. לכן הייתי ממליץ על סטייסי אנדריוס, התאקל של הבנגלס, שלא נחשב בינתיים לשחקן גדול, אך עושה התקדמות אדירה השנים האחרונות (העונה הוא החליף בהצלחה את ווילי אנדרסון ב-RT, והיה אחד הגורמים לכמות המזערית של הפלות קווטרבק, 17 במספר). אם להתחשב בעובדה, שסטייסי לא היה כלל שחקן פוטבול עד עונתו האחרונה במכללת מיסיסיפי, אלא עסק בהדיפת כדור ברזל, הוא עשוי להפוך לתגלית ברגע שיקבל הזדמנות לפתוח באופן קבוע בהרכב. וכמובן שהוא מאוד ישמח לשתף פעולה עם אחיו הצעיר שון בצד ימין של הקו של פילי.

עמדת הטייט אנד. אני שמח לבשר, כי המהלך המתבקש נעשה, ואל. ג'יי. סמית' קיבל את תג הזיכיון, ומה שלא פחות חשוב, הסכים לחלוטין עם קבלתו. אחרי העונה הנוכחית, בה סבל מפציעות והיה רחוק מלהפגין ביצועים, שהיו מבטיחים לו חוזה גדול, הוא מקבל הזדמנות להוכיח את עצמו בהיותו בריא, במקביל למשכורת ששווה לממוצע של שכר חמשת ה-TE הרווחיים ביותר בליגה (4.5 מיליון דולר – לא רע). המהלך מבטיח לנו יציבות בעמדה המדוברת, בה השילוב של סמית' עם ברנט סלק ישפר, בתקווה, את ביצועי ההתקפה ברד זון.

ההגנה. במילה אחת – עומק (כבר אמרנו, נכון?). במשפט אחד – שמונים אחוז מהדראפט צריך להיות מושקע בהגנה. כפי שציינתי לעיל, יש לנו הגנה לא רעה בכלל כבר עכשיו, אך במידה וכמה שחקנים נכונים ישלימו את ההרכב הנוכחי – יש לה סיכוי להפוך לאחת מחמש הטובות בליגה כבר בעונה הקרובה, וההגנות, כידוע, הן אלה שמביאות תארים. אומר מראש, שחקנים כמו טרל סאגס וג'ארד אלן, שהופכים לשחקנים חופשיים במרץ הקרוב, לא יהיו זמינים בפגרה הקרובה, אלא בתמורה לשתי בחירות דראפט ראשונות, וזה במקרה הטוב. עם העלייה המתמדת של תקרת השכר, הקבוצות מקבלות יותר ויותר מרחב שמאפשר להן לשמור על השחקנים הבולטים שלה ולהחתים אותם על הארכת חוזה, עוד לפני שהם הופכים ל-UFA, לכן אנחנו הולכים לראות פחות ופחות כוכבים זמינים בפגרה.

העומק בהגנה מתחיל בקו הקדמי, בו יש לנו חור בולט בעמדת הקיצוני השמאלי. בעצם, אולי לא. השאלה הגדולה היא האם וויקטור אביאמירי, בחירתנו בסיבוב השני של הדראפט האחרון יהיה מוכן לפתוח בהרכב. לילד (בן 22 בלבד) יש פוטנציאל נהדר, אך ספק אם הוא יוכל להביא אותו לידי ביטוי כבר בעונתו השנייה: הוא לא נראה בשל וחייב להמשיך ולעבוד על הטכניקה שלו בכדי להיות מתאים לרמה של ה-NFL. אבל גם אם הוא כן יהיה מוכן, האיגלס חייבים שיהיה להם עומק מספיק גדול בעמדה הזאת, בכדי להוציא לפועל את שיטת ההגנה האגרסיבית של ג'ים ג'ונסון.

לכן, הייתי מציע לבחור בסיבובים המוקדמים של הדראפט קיצוני הגנתי שיהיה מסוגל לשחק בשתי העמדות ולגבות, במידת הצורך, גם את טרנט קול. בנוסף, מבין 12 בחירות הדראפט שיש לנו, 3-4 בחירות מאוחרות צריכות ללכת גם הן על שחקני קו ההגנה, בתוספת שחקני רחוב רבים, בתקווה שאחד מהם לפחות יהפוך לשחקן הרכב שמסוגל לתרום מהספסל תרומה ניכרת, כדוגמת גרג ווייט וג'ון האיה (14 סאקס ביחד העונה בהרכב טמפה ביי). לאור העובדה, שאפילו ברמה של השחקנים המחליפים קשה לאתר שחקן חופשי ראוי בעמדת התאקל ההגנתי (אף אחד לא בונה, אני מקווה, על החתמתו של היינסוורת'), גם התאקל השלישי, שלא היה לנו בעונה הנוכחית, צריך לבוא מהדראפט. לכן בחירה של DT בסיבוב שני – שלישי של הדראפט הקרוב לא תפתיע אותי כלל, והיא אף מתבקשת בנסיבות הקיימות.

הקו האחורי. תוספת עומק בקו הקדמי יקל, באופן טבעי על שחקני הכיסוי, אך עדיין יש הרבה מקום לחיזוק גם בעמדות הקו האחורי. אסנטה סמואל אינו מהווה מבחינתי אטרקציה גדולה, היות ונהנה לאורך כל הקריירה מהשיטה של בליצ'יק, שאפשרה לו יותר להמר מאשר לשמור, לכן ספק גדול אם יצליח בשיטה שונה. תוסיפו לזה את דרישותיו הכספיות, ותראו שהחתמתו תהיה כרוכה בסיכון בלתי סביר. קבוצות רבות היו שמחות לשים את ידיהן על מרקוס טרופאנט (סיאטל), או על נמדי אסומוגה (אוקלנד ריידרס), אך הסבירות שהם יכנסו לשוק אינה גבוהה. לכן גם במקרה המדובר אין מנוס מלהשתמש בדראפט על מנת לבחור מגן פינה. בתור האופציה האטרקטיבית והמעשית ביותר עבור האיגלס במקום ה-19 סיבוב הראשון, רבים רואים את אקיב טאליב, ואני מסכים איתם. בהיותו מגן פינה גבוה (1.86 מטר), הוא יכול להיות אופציה מושלמת בשמירה על תופסים כמו פלקסיקו בורס וטרל אואנס, בזמן שליטו שפרד יוכל לנצל את מהירותו בשמירה על תופס בעמדת הסלוט, ויגרום אפילו לאחד כמו ווס וולקר להרגיש הרבה פחות נוח.

בעמדת הסייפטי יש מבחר יחסית גדול ב-FA (ומאוד קטן בדראפט), כשהבולטים מבין השחקנים הם ג'יבריל ווילסון (הג'איינטס) וקן המלין (הקאובויס). אף אחד מהם איננו סופרסטאר, גם אם ג'יבריל ווילסון, אשר הרוויח את ארבעת החטיפות שלו בעיקר בזכות הפאס ראש של קבוצתו, חושב כך. התקווה היא לנסות ולהחתים את אחד משני השחקנים הללו במחיר לא גבוהה במיוחד, מה שיבטיח לנו שחקן הרכב בעמדת הסייפטי החזק, ויחזיר את קוונטין מייקל להיות שחקן מחליף, שתורם רבות בקבוצות המיוחדות.

הקבוצות המיוחדות. בבקשה, לא עוד עונה עם רינו מאהה! די, כמה אפשר? לא כזה מסובך למצוא מחזיר בעיטות: אפשר לבחור בסיבוב שלישי-רביעי של הדראפט שחקן קו אחורי כמו טום זביקובסקי, או להחתים רץ אחורי פנוי, כמו מוולדה מור (מינסוטה), שמסוגל להחזיר בעיטות משני הסוגים וגם להוריד נטל מבריאן ווסטברוק במשחק הריצה. הדבר החשוב ביותר הוא, שתוספת עומק בעמדות ההגנה עשויה לשפר באופן אוטומטי גם את ביצועי הקבוצות המיוחדות, בזכות הצטרפותם של שחקנים מחליפים איכותיים להרכב. לכן סביר להניח, שההתקפה של האיגלס לא תצטרך ללכת כל כך הרבה בדרייבים של העונה הבאה.

ולסיכום. ברור, כי אם וכאשר אנדי ריד ושות' יאמצו את הניתוח הנוכחי, ביחד עם ההמלצות המצורפות אליו, העונה הבאה תסתיים במאזן, אותו הפטריוטס לא הצליחו להשיג העונה, והוא 0:19. אך מכיוון שבדומה לשנים הקודמות, גם במקרה הנוכחי הם הולכים להתעלם מתשעים אחוז מהן, אני חושש, באופן אישי, מכשלונות נוספים. מה שבטוח, שתמיד יש עונה הבאה, את המשפט הזה, הרי, מי כמונו מכיר. לאן היא תוביל אותנו? כפי שמראה הסרטון המצורף – אף אחד לא באמת יודע...