שניידר תלוי במאמן הבא

מרכיב הניסיון בקריירה נלקח הרבה פעמים בחשבון בנוגע לשחקנים, אבל נשכח בהקשר של מאמנים. ידוע כי שחקן מגיע לשיאו בגיל 27, 28, אחרי שהסיר מעליו את כל העכבות שמנעו מהכשרון שלו לפרוץ במלואו קודם לכן, אבל אלו דברים שתקפים לא פחות ואולי אף יותר בכל הנוגע למאמנים. הדוגמה המושלמת לכך היא צביקה שרף ממכבי תל אביב בכדורסל. כולם כבר סיכמו את הקריירה של שרף, אבל התעלמו מכך שלפעמים הגיל והניסיון יכולים פתאום לחפות על המגרעות שצצו בגיל צעיר יותר ועיכבו אז את היתרונות. הצורה בה שרף מנהל היום את הסגל של מכבי תל אביב, הביטחון שהוא מקרין, הסדר וההיררכיה שהוא הקנה לקבוצה, הם לפעמים הרבה יותר מעוד תרגיל התקפה מורכב ושיטת משחק מתקדמת. בתקופה בה ענפי הספורט הפכו יותר מדי מתוסבכים, עם הרבה יותר מדי אינפורמציה לשחקן ולצופה, מאמן מנוסה שמפשט את הדברים הוא נכס. גם לקבוצה וגם לעצמו.

את חכמת הניסיון אפשר למצוא באופן שבו גוטמן מנהל את הפועל תל אביב מאז הוא שהגיע. הוא יותר מחושל, יותר שליו, יותר בטוח, יותר חכם, יותר יודע מה הוא רוצה מעצמו. בצעירותו גוטמן נגרר לא פעם להתעסקות בטפל וסטה מהעיקר. גוטמן בנה בהתמדה קו ימין מצוין להפועל תל אביב, בחר בשקדנות את השחקנים איתם הוא מוכן לצאת למלחמה, והקרין לכולם את הביטחון שהשנים, הכישלונות, ההצלחות, האכזבות והשמחות הקרינו עליו. ההיררכיה ברורה, כל אחד עושה מה שהוא יודע ולא מה שהוא רוצה, אין שליפות מהמותן, לא נגררים ללחץ מיותר, יודעים לקבל נכון הפסדים וניצחונות – שקט תעשייתי וחוכמת חיים שכל כך היו חסרים לסגל של הפועל אביב לפני אלי גוטמן. נכון, זה עדיין לא כדורגל מבריק. גוטמן אף פעם לא ישחק כדורגל מבריק בשביל לבדר את הקהל. אבל בשביל הפועל תל אביב והדרבי מול מכבי, שלא יודעת לשלוט בהתלהבות שלה, זה יותר ממספיק.

לפעמים אנו נוטים לשפוט בטעות יכולת של קבוצה מסוימת לפי תחילת העונה, למרות שדווקא החודשים האחרונים מלמדים הרבה יותר על אמיתותה של ההצלחה. הרבה יותר קל לתפוס מומנטום בקיץ בואך הסתיו. בחורף ובאביב, לקראת סוף המסע, נמדד חוסנה האמיתי של היחידה. יציבותה, רצינותה, עקביותה. בני סכנין התחילה את המבחן הזה עם שתי נקודות מתשע אפשריות בשלושת המחזורים האחרונים. מבחן ההוכחה, לעצמה בעיקר, שהיא קבוצה שמסוגלת לנצל הזדמנויות ולתרגם את המומנטום שלה מתחילת העונה למשהו ממשי, ולא רק לחגוג את עצם קיומה בליגת העל.

דווקא מאז שהיא מצאה את עצמה בעמדה שיכולה להוביל אותה להשתתפות שנייה בגביע אירופה, ערב תחילת החלק השני של העונה כשהתבררו סופית יחסי הכוחות בליגה, סכנין קצת איבדה כיוון ומשחקת כמו קבוצה שעדיין לא יודעת מה המטרות האמיתיות שלה. או לפחות לא מגדירה אותן. יותר מדי עליות וירידות ביכולת בין המשחקים ובמהלכם, יותר מדי נפילות מתח לפני משחקים קצת פחות חשובים. חלק א' של תכנית החזרה של סכנין למרכז הכדורגל הישראלי עבד מצוין, זה הזמן להתחיל לכוון ליעדים חדשים. אם סכנין תגיע למסקנה הזאת, היא תבין שהמשחק שלה מול בית"ר בגביע הוא פתאום לא פחות חשוב עבור העונה שלה מאשר האלופה עצמה.

בשבועות האחרונים רוב הדיונים סביב מכבי תל אביב עסקו בעיקר בשאלת סגל השחקנים – מי צריך לבוא, באיזו עמדה, עד כמה שחקנים יהודים טובים יסכימו לבוא לכאן – מה שקצת מחטיא את המטרה אליה צריך לכוון. הדרבי התל אביבי צריך להמחיש למכבי עד כמה עמדת המאמן תהיה קריטית בבניית הפרויקט של אלכסנדר שניידר בדרך לאליפות. לפני שחקני הרכש היקרים שהיא חולמת לצרף, לפני שיקום המערכת החיצונית, מכבי תל אביב צריכה מנהיג על הקווים. לפעמים זה פתרון לא רע לקבוצה תחת לחץ מתמיד שאין לה מנהיג בסגל השחקנים, מוכשר ככל שיהיה. בטח כשעל המדפים של שוק השחקנים הישראלי שכנראה מחכה למכבי בקיץ לא נמצא כרגע מנהיג פוטנציאלי שיהפוך אותה מפייבוריטית לפני הדרבי למנצחת בסיומו. בטח אחרי שראינו בדרבי עד כמה הלוזריות של לוני הרציקוביץ' השתרשה היטב במנטליות המסורתית המועדון, ורק בולדוזר יוכל לעקור אותה משם. מועדונים גדולים בכל עולם צריכים לא פעם פיגורה כדי לשכוח שנים לוזריות, במיוחד כשהם מתמודדים על התואר מול קבוצות עם סגל טוב משלהן. קאפלו במדריד, גרנט בחיפה ותל אביב. דמויות מבריקות או כריזמטיות ללכת אחריהן. מכבי יכולה להמשיך לדוג שחקנים יהודים בכל העולם, אבל היא תקום ותיפול על המאמן שהיא תבחר בקרוב לשנים הבאות. שם היא צריכה לשים את רוב הכסף שלה, תרתי משמע.

במחצית השנייה של הדרבי ניר לוין שוב המחיש עד כמה הוא לא כזה. בחילופיו ההססניים והמאוחרים, הוא ניסה לתת נוק-אאוט להפועל תוך כדי שהוא מגן על הפנים במקביל: קשר אחורי תמורת קשר אחורי טיפה יותר התקפי, קיצוני תמורת קיצוני טיפה יותר התקפי, כמו לנסות לכבוש יעד מבלי להסתער. מהרתק. העיקר לחזור הביתה בשלום. עם בית"ר ניר לוין היה זוכה אולי באליפות בשנים הבאות, הרבה מאמנים נחמדים בקליבר הזה היו משייטים לתואר עם סגל שכולל כל כך הרבה כישרון, מנהיגות וניסיון במאבקי צמרת – כל מה שאין היום במכבי וייקח לה הרבה זמן למצוא. לכן מכבי לא יכולה להתפשר בעמדה הזאת. אישיות בקליבר של דרור קשטן או אברהם גרנט היתה יכולה להיות גשר טוב לשם, אבל אין הרבה כאלה. אולי לרוני לוי ואלי גוטמן יש את הניסיון הנדרש לכך, אבל אולי דווקא לואיס פרננדס הוא האיש. יש לו את הניצוץ שמכבי צריכה, את הגב הרחב למשימה הגדולה, את היכולת לבנות קבוצה מהר, לקדם שחקנים ולהנהיג אותם, והוא כבר למד את הכדורגל הישראלי בדרך הקשה, וניצח לבסוף את אלו שהספידו אותו. רק מאמן בסדר הגודל הזה יכול לעמוד בלחץ ובקושי המקצועי שצפויים למכבי של שניידר בדרך למטרה. אחרת מכבי תמשיך לשמוט דרבים כמו בימים של לוני הרציקוביץ'.

לראשונה מזה שנים, התקשורת ניסתה להכתיב בשבוע שעבר גישה חדשה לדרבי התל אביבי: הוא לא מעניין אף אחד, לא ממש חשוב, ומורכב משתי קבוצות רעות שלא שווה לצפות בהן. הדרבי התל אביבי תמיד זכה לכבוד מעיתונות הספורט לדורותיה, גם בימים קשים לא פחות, בעיקר בגלל ברוח המיוחדת שלו, זו שנסתרת מעין המתבוננת הקרה. אלא שבשנים האחרונות הסלידה שלנו מהכדורגל הישראלי השתרשה בנו כמעט כמו המסורת של הדרבי התל אביבי. סלידה כתרבות, כהלך רוח, שגרמה לחלקנו לשחוט גם את הפרות הקדושות ביותר, את הרגעים המעטים במהלך העונה שעדיין מזכירים למה אנחנו חולים על המוצר החולה הזה.

גם הדרבי הנפלא שראינו אמש, אולי אחד הטובים בשנים האחרונות, לא הצליח להיות אנטי לתזה השלטת, והסלידה הכללית גלשה גם לאופן שבו סוקר המשחק עצמו. משחק טוב למדי, מאוד מרגש, מאוד מפתיע, שכלל את כל מה שאנחנו דורשים מהליגה העייפה שלו – מחויבות, תשוקה, להט – נתונים שלא עמדו בקנה אחד עם הנחת המוצא של התקשורת. המסקנה מכך היא עצובה בדיוק כמו הכדורגל בליגת העל: זה לא רק שאנחנו לא רוצים ליהנות ממה שיש, אנחנו כבר לא יכולים.

"בני יהודה תלחם עד הרגע האחרון"

גם היום, גל אלברמן לא זוכה להערכה הראויה לו. ההצלחה של בית"ר תמיד נקשרת בדרק בואטנג, מיכאל זנדברג, עידן טל, אבירם ברוכיאן, תוך התעלמות מהשחקן הכי חכם וחשוב בסגל, שעושה את כל האחרים טובים יותר איתו. אפשר היה לשים לב כיצד בית"ר שיחקה בזמן שהוא היה פצוע וכיצד היא התייצבה מאז שהוא חזר להרכב מול קרית שמונה. כי אלברמן לא רק משחק בשביל עצמו, אלא בעיקר בשביל האחרים. הוא מחפה לא פעם על השטויות של בוטאנג ומאזן אותו. הוא משחרר עידן טל למשימות התקפיות יותר ויוצא קדימה כשלמספר 11 קצת נגמר האוויר. הוא מבין את ברוכיאן וזנדברג ונותן שקט, עוצמה וסדר למערך של שום. אלברמן הוא השחקן הכי חשוב של בית"ר, גם אם מדובר במנהיג שקט. רק אם תוציאו אותו היום מהמכונה של בית"ר, ליציבות של מכבי נתניה היה סיכוי לעקוץ את בית"ר. לא קבוצה שמושפעת כל כך מהאופי של אלברמן.