הדרבי הראשון שלי

יום רביעי האחרון, משחק ליגה של הפועל אוסישקין נגד הפועל גבעתיים, השלישית בטבלה, לכאורה, משחק מסקרן, אבל את אף אחד זה לא מעניין. את המשחק אנחנו משחקים באולם קריית הצעירים ברמת השרון, אולם ששבה את ליבם של אוהדי הפועל אוסישקין, אולם שנותן הרגשת ביתיות ואוירה שמזכירה לנו משהו מהחמימות שעטפה אותנו בכל משחק באולם אוסישקין. המשחק נגד הפועל גבעתיים היה האחרון לעונה זו באולם החביב, חשבנו שתהיה מסיבת פרידה, אבל את אף אחד זה לא מעניין. המשחק מתחיל, אנחנו ישנים, גבעתיים לא פראיירים, הם נשארים צמודים במשך כל המחצית הראשונה ועדיין, את אף אחד זה לא מעניין.

את הרבע השלישי פתחנו בטירוף, רצנו , נלחמנו, אפילו קלענו, ההפרש צמח, הניצחון נראה מובטח אבל שוב כאילו לא הבנו כבר קודם, את אף אחד זה לא מעניין. חברים, בעוד יומיים יש דרבי בכדורגל, ובאמת שחוץ מזה שום דבר לא מעניין. יש פגישות אסטרטגיה של האוהדים, הייתה פגישת אוהדים-שחקנים בה הבטיחו השחקנים לעשות הכל על מנת לנצח... (מזל, עכשיו אני רגוע), צריך לצבוע דגלים, להכין שלטים, לדקלם שירים, לחלק בלונים ובאמת אחרי כל זה למי יש זמן גם להפועל אוסישקין.

שמועות באולם בזמן המשחק מספרות לא על ביצועיו הנפלאים של רכז הקבוצה טוהר חיימוביץ', אלא על בעיית תקציב חמורה בעקבותה לא ירכשו האוהדים קונפטי לדרבי, והכל ייעשה בעזרת עיתונים. סדנת גזירה גדולה מתוכננת לסוף השבוע, לא לשכוח להביא מספריים. אוהד מסור מסביר לי שיכול והעיתונים לא יספיקו ולכן האוהדים יוצאים במבצע "חוזרים לבית הספר", בו יעברו אוהדים בין מוסדות החינוך בעיר ויאספו חוברות צביעה ישנות, מחברות, דפי ציור ובלוקים לכתיבה. השימוש בבלוק כתיבה צהוב ובדפי זהב אסור בהחלט.

בכדורסל כבר אין דרבי. בשבוע שעבר, בחווית גמר גביע המדינה בכדורסל, נכנסתי להיכל הספורט וחייכתי. אלפי אוהדים אדומים, לא יכולתי שלא להזדהות, לא יכולתי שלא לדמיין את הדרבי הבא של הכדורסל הישראלי: הפועל אוסישקין מגיעה להיכל בחורף 2011, נמצא תורם עלום שם לקונפטי, אלפי אוהדים אדומים, הפעם תל אביבים, צובעים את היכל הספורט באדום, אני יכול לחוש את האוירה, ההיכל מחושמל ואני מרגיש את הדמעות זולגות מעיניי עת אלפי האוהדים אוחזים כתפיים, נעים בקצב אחיד מצד לצד ופוצחים בשירה אדירה של המנונינו היקר "רק הפועל אוסישקין". כשהתעוררתי נזכרתי בדרבי ההכדורסל הראשון בו נכחתי, גם הוא בהיכל הספורט:

עונת 81' , הפועל תל אביב עוברת לשחק באולם חדש במקום בו היה מגרש הבלטות ברחוב אוסישקין (להלן: אולם אוסישקין) ומצטיידת באחד השחקנים הגדולים ששיחקו בארץ ואולי הגדול ביותר ששיחק בהפועל תל אביב - סנטר אמריקאי העונה לשם לבאן מרסר, שלמרות רגל אחת קצרה מהשניה והליכה גמלונית הפך למלך סלי הקבוצה בכל הזמנים. באותה העונה, דווקא ביד אליהו, זכיתי בביקורי הראשון בדרבי לחזות באחד מהארועים היותר ביזארים שנראו בכדורסל הישראלי. שניות הסיום של המשחק, נקודה למכבי וכדור של הפועל מהצד. ההגנה של מכבי לא מאורגנת ובארי לייבוביץ' ניגש להוציא את מסירת החוץ, ומזהה את דני ברכה שעומד לבדו מתחת לסל לקליעת נצחון קלה. חצי שניה לפני שהוא עשה זאת קם מהספסל המכבי חבר הנהלת הקבוצה אמנון אבידן, ובמהלך שנעלם מעיני השופטים לקח את הכדור מידי לייבוביץ' ומנע ממנו למסור אותו. המהלך חודש, ההגנה של מכבי הסתדרה והפועל שוב הפסידה.

את דרבי הכדורגל הראשון שלי ראיתי בתקופה שבדרבי עוד היו נכבשים שערים ושתי הקבוצות היו עולות למגרש על מנת לנצח ולא רק בכדי לא להפסיד, עונת 82/3, גמר גביע המדינה. בשנתיים הקודמות הגיעה הפועל תל אביב אל הגמר אולם כשלה (בני יהודה והפועל יהוד ז”ל). אני, מאמין גדול בסיסמא "פעם שלישית גלידה", לבוש במכנסי ג'ינס קצרות א-לה ג'ון סטוקטון ונעול בסנדלים תנכיות א-לה משה רבנו, יושב בשערים 5-6 באצטדיון רמת -גן, מוקף אלפי חיילים שקיבלו חופשה מלבנון ורואה את גילי לנדאו מנצח את מכבי ולוקח גביע עם יד האלוהים (קצת מוגזם להגיד שמשערים 5-6 אפשר לראות משהו... אבל נניח).

ביום ראשון שוב דרבי, מכבי בלי חלוץ ולכן הפועל תעלה עם 9 מגנים, אבל הקהל יתן הצגה ובינינו, זה באמת מה שמעניין.