כשווילר אוקמן, בשיאו של הסרט ה"קוד המערבי", אמר את המשפט: "העיר הזו לא גדולה מספיק בשביל שנינו", הוא לא חלם שהמילים הנבובות, הלקוחות מסרט ספגטי משנת 1932, ישמשו היטב כותבי פרומואים למשחקי דרבי ברחבי העולם, עשרות שנים אחר כך. גם טל חן, וואליד באדיר, רודי חדד ומשה מישאלוב ודאי לא יזמזמו את המשפט במוחם במנהרה, טרם כניסתם למשחק ביום ראשון הקרוב, אך ההיסטוריה מלמדת כי אין "מקום" בתל אביב ליותר מקבוצה גדולה אחת. במין הסדר קוסמי, מכבי תל אביב והפועל תל אביב הביאו עצמן למצב בו האחת לא תפריע לשנייה בדרך לאיסוף התארים והחגיגות בכיכר. כשזו יורה, השנייה שותקת, לפחות מתחילת שנות ה-70 עד ימים אלה. באופן מופלא, השליטה העירונית התחלקה בין הקבוצות הבכירות של העיר לפי עשורים, כשהמועדונים נותנים אחד לשני את הפער ומצמצמים אותו כמה שנים אחר כך.
אין אוהד, אדום או צהוב, שלא שמע, ראה או הושפע מהדרבי הראשון של עונת 69/70. העשור המופלא, ההוא עם המוזיקה, החופש והסמים, הסתיים עם מה שכנראה הייתה הפעם האחרונה בה נאבקו שתי הקבוצות, ברצינות, על אליפות הליגה הלאומית. מי שעמד במרכזו של אותו משחק היה דוד פרימו, משחקני ההגנה הגדולים של הפועל תל אביב. עד היום קשה להבין מה עומד מאחורי פציעתו המסתורית במהלך השבוע שהקדים את המשחק, מה שגרם לו לא להופיע לאותה שבת גשומה. הרמזים מעידים על סוג של סכסוך כספי בין הבלם להנהלת הקבוצה דאז. פרימו, שלפי המסורת האדומה, ידע להשתמש בפיו, לאיים ולבצע, לא הופיע ומול גיורא שפיגל האימתני בצהוב עמד מאיר ברנר.
למרות, ואולי בזכות ההברזה של פרימו, המשחק הפך לאחד ממפגשי הדרבי הזכורים ביותר בהיסטוריית העימותים העירוניים. שפיגל כבש שלושער ובישל אחד נוסף ב-0:5 המפורסם, בדרך לאליפות של מכבי תל אביב, כשהפועל מפגרת רק בהפרש שערים מאחוריה במקום השני. יותר משסימן את השליטה של מכבי תל אביב באותה שנה, או את היכולות הנפלאות של אותה קבוצה מסוימת, הדרבי הראשון של עונת 70 החל את עשור מכבי.
בצד האדום היטיב לסכם אריק אינשטיין, שכתב על אותה תקופה את השורה הזכורה ההיא מ"סע לאט". הדרבי הזה של מכבי היה גם רק חלק מארבע אליפויות שהגיעו באותו עשור. הפועל? יוק. את האליפויות והניצחונות הבאים לאורך השנים בדרבים, חגגו שפיגל, ויקי פרץ ושאר החברים בבתי הקפה של העיר.
אפילו אריק שינה את השורה
בשנות ה-80 סגנון הכדורגל של העיר מעט השתנה. הפועל תל אביב הזריקה לתוכה את מיטב בני הפריפריה של חולון-בת ים-יפו, כשאלי כהן, יעקב אקהויז, משה סיני, שבתאי לוי, גילי לנדאו, ג'ימי טורק ואחרים סחפו את המועדון לעשור הגדול ביותר שלו. בד בבד, צצו שחקניות חדשות בדמות בית"ר ירושלים ומכבי חיפה, שרמזו על השתלטות עתידית. אל דאגה, הן עוד ישובו בהמשך. החיבור של הקבוצות הפריפריאליות עם אופי המדינה באותם שנים, כנראה הביא לכך שפרצופיהם של השחקנים תאמו יותר את המוסכים של חולון מאשר את בתי הקפה שבאזור כיכר דיזנגוף.
אחד האוהדים המוכרים של מכבי תל אביב אמר לאחר אחד הגביעים בתקופתו הקודמת של ניר לוין: "אפילו הפועל יהוד לקחה גביע". מעבר לעובדה שהתואר השני בחשיבותו כבר לא נספר במועדון הגדול במדינה, נראה כי לאוהדים העיטור הזה מביא בחובו גם כישלון בליגה, דבר שמאפיין גם את שנות ה-80. שניים כאלה אספו שיירי מכבי תל אביב הגדולה, בדרך לעשור הגרוע בהיסטוריה. כמו בעשור הקודם, גם בתחילת ה-80 התחולל דרבי שסימן את עלייתו של הגוש האדום לשלטון תל אביב. למחזור ה-11 של עונת 1980/81 הגיעה הפועל מהמקום השני, ללא ניצחון משנת 76'. טורק, זאנה, אקהויז ובז'רנו הבינו כנראה את חשיבות הדרבי בדרך לעונה קסומה, כשאמיר ליברמן כובש את השער הראשון בדקה ה-26 ושבתאי לוי מצטרף עם צמד ל-0:3, שבעקבותיו, כמובן, אליפות בסיום העונה ושתיים נוספות בהמשך העשור. זה היה גם ציון דרך מוזיקלי, כשעלי מוהר כתב את "הנה הם באים" המיתולוגי, ואפילו אריק אינשטיין שינה את השורה ב"סע לאט" ל"הפועל שוב ניצחה" באחת ההופעות.
השחקניות החדשות, אלו מתחילת האייטיז, התעקשו לשמור על עקביות במאבקי הצמרת והבהירו כי משנות התשעים הן שם לתמיד. בינתיים, מכבי נפרדה מבני טבק ואיתו מהחלומות האירופאים של גיורא שפיגל. למועדון הגיעו אברהם גרנט ועמנואל אופיר, שכחלק מפנטזיית האליפויות של השניים הבינו את היעד הראשון שיש לכבוש, הדרבי התל אביבי. במשחקם הראשון מול הפועל, במחזור השביעי של עונת 91/92, הבהירו גרנט את אופיר, יחד עם נמני וזוהר הצעירים, ובמיוחד אלי דריקס, את כוונותיהם, ושלחו את ג'ימי טורק, שבמהלך השבוע הבטיח כי העיר תיצבע באדום לאחר המשחק, לחשיבה מחודשת עם 0:4 היסטורי ואחד המשחקים הגדולים ביותר של הכדורגל הישראלי. מכבי נשלחה, בזרועות אלוהי הדרבי, לחמש שנים של הישגים, שנקטעו על ידי גורמים אפלים וחיצוניים.
עשר שנים אחרי דרסיליה
אין מועדונים דומים יותר ממכבי והפועל תל אביב. אולי זו גם הסיבה שבגללה, כמו שני קטבים, שתי הקבוצות נוטות להתרחק אחת מן השנייה לאורך ההיסטוריה. כשקבוצת סגול ותאומים השתלטה על הריקבון של קבוצת הפנקס האדום, ההצלחות של היריבה העירונית בשנים הקודמות היו המטרה, וחלק מן המעורבים אצל האדומים היו מהאחראים גם לאותן הצלחות.
הדרבי הראשון של עונת 1997/98 שבר את כל מה שהיה ידוע על הסדר הדרבים עד אז. גיורגי דרסיליה, שהגיע רק מספר שבועות קודם לארץ, ודאי לא הספיק עוד להתעדכן. הגיאורגיאני הלוהט של האדומים הפתיע את אובארוב עם בעיטה מסוגננת, נגד כיוון התנועה, כדי לקבוע 0:1 קטן גדול בדקה ה-62. הפועל ניצחה בדרבי עונה אחת קודם (1:2 בליגה, מספר שבועות אחרי הפסד 3:0 בגביע, ניצחון שגרר שמועות על סידור התוצאות בין הקבוצות), אבל בניצחון הזה הייתה הרגשה מכוננת ביציעים האדומים. נשבר מאזן הכוחות, אין יותר הסדרים.
אולי בשל הכאוס, בשנות ה-2000 אין דרבים מכוננים. שתי הקבוצות מגיעות לדרבים עם תקוות גדולות ולרוב המפגשים מסתיימים ללא חדשות אמיתיות לגבי העתיד. ב-2004 הצליח דרור קשטן של הפועל להפסיד שלושה דרבים במהלך העונה, כשבתווך מכבי זוכה גם באליפות המדינה, ובכל זאת, אוהדי מכבי יזכרו מעשר השנים האחרונות בעיקר את לוני הרציקוביץ', כשבצד האדום נתלים בדרבים סתמיים של עונות סתמיות. הדרבי הקרוב, כמעט עשר שנים לאחר הגול ההוא ההוא של דרסיליה, הוא הזדמנותה האחרונה של מכבי תל אביב להשיג חזקה בלעדית על העשור של תל אביב. ההשתלטות של שניידר והחיזוק של מכבי תל אביב אמנם מינוריים, ביחס לקבוצות הגדולות מההיסטוריה, אך לצהובים כחולים יש הזדמנות גדולה מבדרך כלל בשנים האחרונות, לתקוע יתד ראשון בדרך לכיבוש המתוכנן של הסמי אוליגרך החדש.
אחרי שיסיימו במסע כיבוש העיר, אם וכאשר, יציצו בסוף העונה הקרובה האוהדים הצהובים במתרחש בפורומים הגועשים של אוהדי הפועל תל אביב. סוף העונה הזו תבהיר בדיוק לאן המועדון האדום מתכוון לפנות. האם בהפועל מביטים בקנאה ברוח החדשה, פחות או יותר, שנושבת בקרית שלום או שמא יסתפק הצד האדום בכיפוף הראש, מעין השלמה עם הגורל המר, עד העשור הבא. אבל רגע, מה אם הפועל תהיה זו שתנצח בדרבי? נו, שלוש נקודות נוספות במאבקי התחתית לא יכולות להזיק.