יש דברים שאי אפשר לסבול. במקרה שלי, למשל, אני לא יכול לשאת אבוקדו, עושה לי בחילה. אני גם לא יכול לשמוע שירים של אריק ברמן, זה מפתח אצלי אולקוס, ו"תפוחים ותמרים" של רמי קליינשטיין גורם לי עוויתות של כאב. הכל עניין של טעם וריח. ויש דברים שלא נובעים מהעדפות אישיות, אלא פשוט הופכים לקונצנזוס שלא צריך לעמוד במבחן אינדיבידואלי. מערכונים של הגשש החיוור, סדרות טלוויזיה של HBO, הביטלס, מייקל ג'ורדן והשנה גם הכדורגל הדוחה של מכבי נתניה.
עשיתי את הטעות וישבתי מול המשחק של נתניה וקרית שמונה בשבת. אני לא זוכר מתי מכבי נתניה שיחקה כפי שהיא משחקת השנה, גם בעונות הגרועות ביותר שלה. אני לא זוכר, גם כי אני לא רוצה לזכור. כשגדלתי, בתחילת שנות ה-80, כל הכיתה אהדה את מכבי נתניה, שהייתה אז בשלהי תור זהב של 12 שנים. מ-1971 עד 1983 לא הייתה קבוצת כדורגל יותר גדולה, סקסית ומהנה ממכבי נתניה. הנה שלמה "דיו" שירזי פורץ באגף, גריאני עם התלתלים מסיט, שרגא בר יורד לתאקל, שפיגלר מרעיד רשתות, מכנס דופק עקב ולביא דוחק את הראש מפאלש של בני לם. לצעירים שבינינו, אל נא תחשבו שמדובר פה בהגזמה, זה לא סתם מיתוס מכבי נתניה באמת הייתה כזו גדולה.
השנים הללו עיצבו את המורשת של מכבי נתניה, קיבעו אותה לעד ולנצח כקבוצה שמחויבת לשחק כדורגל התקפי, שמחפשת את הרשת. זו הסיבה שכל כך קשה לקבל את מכבי נתניה של היום, זו שעדיין מותקפת באופן תמידי בתחושת אנדרדוג, למרות שעם החסות הנדיבה של דניאל יאמר כבר מזמן הייתה צריכה לצאת מההרגשה הזו. שש תוצאות תיקו אפס היו לנתניה השנה. אם זו הייתה הפועל תל אביב, אף אחד לא היה מתלונן כי זה הייעוד של המועדון הזה, לשחק על ה-0:1, להסתפק במועט, אבל נתניה?
די להסתכל רק על השבועיים האחרונים (למרות שלפני כן המצב לא היה טוב בהרבה) כדי לקבל את התמונה. נתניה הותקפה וספגה ביקורות אחרי ה-0:1 הביתי על מכבי תל אביב, וקיבלה תשבחות רבות אחרי ה-0:2 בקרית אליעזר, משחק שגם בו הספיקו שתי עקיצות, הרבה התקפה לא הייתה שם. הסיבה לכך ברורה: כשנתניה צריכה ליזום, היא לא מסוגלת. כשהיא צריכה להתמודד עם יריבה עדיפה על הנייר, היא בדרך כלל עושה את זה בכבוד. האנדרדוג הקלאסי, מנטאליות של קבוצה קטנה, הכי לא מכבי נתניה שיש.
אפשר לדבר שוב על החזון של ראובן עטר ועל כמה שהוא מוצלח, על טיפוח הצעירים ועל הדרך הנכונה שבה צועדת הקבוצה בדרך למגורי קבע בצמרת הטבלה, אבל אסור להתעלם מהאמת הפשוטה על פני השטח: הכדורגל של מכבי נתניה נורא. כן, נורא, שום מילה אחרת לא תתאר אותו. כל משחק של נתניה, בעיקר בקופסה, הוא סבל מתמשך לצופה. אין שתי מסירות שמתחברות, אתה ממש לא מצפה ליותר משער במשחק וגם אם תקבל אחד הוא יהיה מקרי. לאט אבל בטוח הופך עטר לממשיך דרכם של אלי גוטמן ואלי כהן, וזו ממש לא המחמאה שהוא רוצה לקבל.
עוד בוואלה!
די להתרפסות
חלק מהאשמה נופל על עטר, אבל כדי להבין מהיכן עוד נובעת הבעיה של המועדון צריך להרים את הראש ולהסתכל קצת יותר גבוה. הירידה לדשא בזכות ה"הופעה ההיסטורית באירופה" בסיום העונה שעברה הייתה מביכה (הלו, גביע אופ"א, אשדוד הייתה שם, גם עירוני ראשל"צ), העימותים החוזרים ונשנים של דניאל יאמר עם אוהד זה או אחר שזרק לו מילה ואיומי ה"תחזיקו אותי", הדיבורים על "מקומות 2-4" במהלך מרוץ צמוד עם בית"ר ירושלים, גם אם הוא בתחילת העונה - כל אלה מביאים למסקנה שבנתניה לא ממש מבינים שבצמרת הטבלה צריך להתנהג קצת אחרת, להיות ממוקדים במטרה ולא לתת לכמה אבני חצץ להוריד את הרכבת מהפסים. דוגמא בולטת במיוחד היא בהתנהלות של נתניה כלפי גורמים בתקשורת הארצית, כשבמועדון מתייחסים לכל ידיעה שעלתה, בין אם טובה ובין אם רעה, ומרגישים בצורך לפצות ולרצות, לצאת בסדר עם כולם. כשבקבוצה הסתכסכו עם אחד המקומונים, ומיהרו לצאת לתקשורת בהודעה כי הם מנתקים עמו מגע, מבלי להבין את ההבדל שבין עיתונות מקומית לעיתונות ארצית.
הפרובינציאליות בלטה במיוחד כשתמיר כהן עבר לבולטון. עם ההמראה של כהן אמר יאמר: "אנחנו גאים בכך שמכבי נתניה הפכה להיות גשר לאירופה". היא עדיין לא הפכה, בסך הכל שחקן אחד שעבר (מהפועל תל אביב עברו שלושה שחקנים בחמש דקות לבלגיה), אבל מילא, זו עדיין תגובה לגיטימית של הערכה לשחקן. מה שלא לגיטימית היא ההצהרה ש"מעתה מכבי נתניה תהפוך לאוהדת של בולטון", אמירה שמשקפת בתוכה טונות של רגשי נחיתות, של רצון להפוך כמעט בכוח לילד המקובל והפוציניו מוציניו של הכיתה. מישהו זוכר את יעקב שחר אומר שמכבי חיפה תהפוך לאוהדת של סלטה ויגו בזכות חיים רביבו, או אפילו את לוני הרציקוביץ' מניף צעיפים של אתלטיקו מדריד אחרי המעבר של אבי נמני? במכבי פתח תקווה אף אחד לא פתח שמפניות כשאייל בגלייבטר עבר לבלגיה.
במכבי נתניה צריכים ללמוד להיות רעים. לא להתייחס לכל פיפס בתקשורת, לעשות ביזנס בצורה קרה ומחושבת בלי סנטימנטים ולחשוב רק על המשחק ולא על התופעות הנלוות אליו. מהרגע ששחקן עוזב את הקבוצה, ולא משנה לאן, הוא היסטוריה. ההשתתפות באירופה היא לא הישג בליגה בינונית כמו שלנו, שלב הבתים הוא המטרה, ואולי מעבר לכך. ברגע שבנתניה יהיה קצת יותר חוש כרישי של הרחת דם, גם המאמן והשחקנים יבינו שעל המגרש הם צריכים להיות קילרים. התרפסות בפני בולטון מקרינה מול יריבות כמו מכבי הרצליה, הפועל כפר סבא וקרית שמונה, שכבודן במקומן מונח, אבל קבוצת צמרת צריכה לנצח אותן בבית. הגיע הזמן להפסיק לנסות להיות נחמד, יאמר.