הוא שוב קרס

במכבי תל אביב כבר התחילו לדבר על הארכת חוזה לצביקה שרף. עד אמש, זה היה מובן וכמעט מתבקש, לאור הניצחונות הרצופים והכדורסל הלא רע שהציגה הקבוצה. אבל בגמר הגביע מול ירושלים הזכיר שרף מדוע הוא הורחק במשך שנים מהמועדון הצהוב ולמה עד התחייה בנבחרת הוא נחשב למאמן עבר: במעמדים גדולים, תחת לחץ, שרף שובק חיים.

זה היה גמר הגביע השלישי ברציפות ששרף מפסיד עם מכבי, 11 שנים אחרי הקודם, והפעם ההתרסקות היתה הכואבת ביותר. מכבי כבר הובילה ב-22 הפרש, שרף התחיל עם חילופים חברתיים, נתקע עם חמישיות לא ברורות ועם ליאור אליהו על המגרש, ובעיקר לא מצא תשובה ללחץ של ירושלים על כל המגרש, שהתחיל כאקט של ייאוש וצבר תאוצה. הפנים של ארנולד, באוורס, פניני וחג'ג' הקרינו ביטחון, בעוד מכבי שידרה ייאוש ובלבול. החילופים ההיסטריים של שרף, כולל שליפתו של בלות'נטל ארבע דקות לסיום (אחרי ששיחק קודם לכן 10 שניות בלבד) לא תרמו. על אף שהטענות של מכבי ושרף נגד השופטים מוצדקות - 48 זריקות עונשין לירושלים מול 30 למכבי, שריקה על כל נגיעה קלה ברבע האחרון - להפסד הזה אין תירוצים: מול קבוצה שעדיין מחפשת הרכב מלא, עם זרים ברמה של וולס ופיליקס ואחרי יתרון כל כך מכריע, מכבי יכולה לבוא בטענות רק למאמן שלה.

מכבי משלמת בהפסד הזה את מחיר הטעויות מהקיץ האחרון ומאז תחילת העונה. ראשית, הרפיסות הלא אופיינית שלה גרמה לה לתת לירושלים את שרון ששון עטוף בסרט ולוותר על ג'יימי ארנולד, שהגיע לבסוף לבירה וניצח אותה כמעט לבדו. שנית, בעקבות הניצחונות האחרונים היא ממשיכה לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהבעיה החמורה שלה בקו האחורי. נחמד שיש ועידת גבוהים מתחת לסל, אבל מישהו צריך לדאוג לכך שהכדור יגיע אליהם. איבודי הכדור המביכים של מכבי מול הלחץ, חלקם המכריע של וונטיגו קאמינגס, מוכיחים שבמעמדים מכריעים היעדרו של גארד מוביל הוא קריטי. אחר כך, כשנטשה את טקס חלוקת המדליות, הבהירה מכבי שאולי עם חזרתו של שרף חזר לעצמו גם המכביזם הישן והזועף. בקיץ, עם שרף או בלעדיו, כבר לא יוותרו שם על שחקנים ליריבות מושבעות.

מצד שני, לא בטוח שירושלים תתעניין בשחקן ישראלי של מכבי, פשוט כי הסגל המקומי שלה יותר טוב. גיא פניני ודרור חג'ג' הם לא רק שחקנים נפלאים, אלא גם גברים עם כבוד. בניגוד לדורות של שחקנים ישראלים, שהורידו את הראש ביד אליהו וחטפו בראש מהצהובים בלי להילחם, הצמד הזה לא השאיר כלום על הפרקט. מכנים כאן את גיא פניני "פרובוקטור", אבל הוא פשוט עושה מה שצריך כדי לנצח. אם יש בכדורסל הישראלי מכביסט אמיתי זה פניני, שמשחק באדום אבל גדל בצהוב.

ואי אפשר לשכוח את דן שמיר. השחקנים שלו (וגם פרשנים נודניקים, כמוני) התלוננו בשנה וחצי האחרונות על היעדר הלב ועל חוסר הנשמה שלו. ייתכן שגמר הגביע ההיסטורי הזה שומט את הקרקע מתחת לטענות הללו. ירושלים של שמיר הגיעה להרביץ, וקצרה את מה שזרעה ברבע האחרון. למרות כל חסרונותיו, ולמרות טעויותיו הרבות בשתי העונות האחרונות, שמיר לוקח תואר שני בשתי עונות ועושה זאת בדרך מוזרה, אחרי רכבת הרים של תבוסות והישגים, שמנוגדת כל כך לדרכו השיטתית.

שמיר עוד יעשה הרבה טעויות, אבל כל זמן שיש בסביבה מאמנים כמו מיקי דורסמן ושרף, הוא יכול להרשות זאת לעצמו. וכל עוד מכבי ממשיכה לנמנם בשמירה, הוא יכול לחלום על עוד תארים. אחרי הכל, בעונה שעברה היא איבדה מתחת לאף גם עוזר מאמן לא רע, דן שמיר שמו.