פעם בשנה, ביום שבת ב-6 בבוקר, לונדון מתעוררת, הביג בן מכשכש בזנבו, המשמר מתחלף ומהדורת החדשות הראשונה של הבוקר באנגליה נפתחת במילים: "בוקר טוב, היום גמר גביע".
אתמול (חמישי) קמתי, לא בשש וגם לא ממש בבוקר, אחרי לילה של חוסר שינה מאופוריית הנצחון של הפועל אוסישקין במשחק העונה, תוך כדי תצוגת הגנה מרשימה. השמש חייכה אליי חיוך אחרון לפני שקיעה, וטלפון הזכיר לי שגם לנו בישראל יש גמר גביע. אתה רוצה ללכת למשחק?" שאל אותי הקול מהצד השני, דבר איתי בעוד שעה", עניתי בניסיון למשוך זמן. "אני לא יודע אם אני מוכן לזה, מה אני צריך את זה על הראש שלי עכשיו באמצע החיים, יותר מדי ניצחונות של הפועל אוסישקין עושים לך רע?". מגוון מחשבות שכאלה עברו לי בראש בזמן שעברתי על שיקולי הבעד והנגד ללכת לגמר גביע המדינה בכדורסל, במה שהיה פעם יד אליהו.
הרבה זכרונות שעדיף לשכוח יש לאוהד האדום הממוצע מהאולם הזה, סליחה - ההיכל. מצד שני, חויתי בו גם כמה אירועים מרגשים: שתי השלשות של זלוטיקמן בגביע של הפועל תל אביב ב-1993, שני הגביעים של עדי גורדון ב-96' ו-97', שירו האלמותי של מוטי גלעדי "דוקטור הבובה חולה" בשירוויזיון 80' (מסתבר שיש דבר כזה) והכנס הראשון של שס (האמת, לא הייתי אבל נשמע מרגש).
אבל עדיין, המחשבה על האולם הקר והממוסחר עם המעברים הצרים, שמזכיר לי יותר מהכל את הרס אולם אוסישקין, עוררה בי חלחלה קלה. בפעמיים האחרונות שסחבתי את עצמי לשם, האולם הזה, שוב סליחה ההיכל, שיחק בי כמו בילד תמים: 40 דקות פחות שניה של אושר צרוף לפני השלשה של שארפ ועוד 40 דקות פחות שניה של אופוריה שמימית לפני ריבאונד ההתקפה של ג'יימי ארנולד, וחוץ מזה ירושלים לא משהו ומכבי במומנטום.
אמה מה? אני אוהד הפועל, ומי אני שאפספס הזדמנות שכזאת למפח נפש ספורטיבי. האכלתי את עצמי מנות גדושות של אופטימיות והחלטתי ללכת למשחק. מה כבר יכול להיות? הרבה אוהדים אדומים, חג'ג' הוא בכלל משלנו, אומרים שנוקיה מפואר ומתאים לשנות האלפיים ויש מקדונלדס. מתאים לי ובניו. וחוץ מזה, איך אני אסלח לעצמי אם לא אלך וירושלים ינצחו? רק שכשהגעתי גיליתי שחניה אין, תורים יש, הרבה צהוב בעיניים גם יש ובמקדונלדס יקר יותר מבכל סניף אחר.
כשצהוב קופץ מפסיק לקפוץ
ישבתי על הגבול, משמאלי קהל של 5,000 אוהדים ירושלמים אדומים, מימיני 5,000 אנשים לבושי צהוב, שחלקם הגדול לא הבין איך זה שקבוצה ישראלית משחקת נגד מכבי ביום חמישי. ואני בכלל דמיינתי 5000 אוהדי הפועל אוסישקין בדרבי. שניים בצהוב ישבו לפניי, צהוב מעונב וצהוב קופץ. ביתרון עשר למכבי, עמוק בתוך הרבע הראשון, פנה צהוב מעונב לאוהד ירושלמי חביב שהריע לקבוצתו: אתה יודע, עשר נקודות הפרש ברבע זה אומר שיגמר 40, אמר ונתן "היי פייב" לחברו צהוב קופץ. הירושלמי חייך תוך שהוא ממשיך למחוא כפיים וענה למעונב: "עזוב אותי בשקט, בסך הכל באנו לעודד את הקבוצה שלנו, זה מה שמעניין אותנו". צהוב קופץ, שקפץ לי מול העיניים כל המשחק, התיישב בתחילת הרבע הרביעי כשההפרש ירד מתחת לקו העשרים. לא, הוא לא חזה את מה שהולך לקרות, פשוט פחות מעשרים הפרש לא מלהיב את צהוב קופץ, אז הוא מפסיק לקפוץ.
נגמר המשחק, חיכיתי, לא ממש האמנתי, האנשים הצהובים נעלמו, הספסל המכבי צעק בטירוף על השופטים, התעלמתי, בטקס הענקת הגביע לא ראיתי אף אחד לבוש צהוב (מישהו אמר בושה?) וכבר התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר, התאפקתי, בחוץ ילדים אדומים על הכתפיים וילדים צהובים שואלים את אבא "מה זאת אומרת לא ניצחנו?, "הפסדתם" עניתי. בבאר של עזרא מתנגן לו ירושלים של זהב של נעמי שמר, ככה לפחות היא אמרה. האמנתי, הפנמתי.
מכבי שלום, מכבי שלום, איך זה לראות את נוקיה אדום? האמת נחמד. נוקיה אדום, ירושלים לוקחת גביע שני ברציפות, האוהדים של הפועל אוסישקין משתעממים מהנצחונות המשכנעים ומכבי מתלוננים על השיפוט. חבר'ה לקחת מחסה העולם מתמוטט.