תיאוריית הקשר

אם חשקה נפשכם בכדורגל טוב, משהו שלוקחים הביתה גם אחרי השהות במגרש, אל תתקרבו למשחקים של נבחרות ישראל. בפסגות הכדורגל שלנו, הנבחרות, עמלים בימים אלה על כיוונונים אחרונים רגע לפני השקת הכדורגלן הישראלי החדש. אחרי שנות דור, המשימה אמורה להיות מוכתרת בהצלחה אולי כבר במהלך הקמפיין הנוכחי של הנבחרת הצעירה, לכל היותר במוקדמות המונדיאל אצל קשטן ושות'. הכותרת תהיה מפוצצת: הצמחנו כדורגלן אירופי. בכוכבית הקטנה למטה, זו שאיש לא מבחין בה, יהיה רשום: מודל שנות ה-70.

שני מערכים בנבחרות ישראל לדורותיהן היו אחראיים באופן קבוע לכך שהתקווה קיננה כאן: הקישור וההתקפה. פרצי היצירתיות היו שייכים לשחקנים שאיישו עמדות אלו, וגם אם התוצאות לעולם לא הספיקו היה בכך כדי להמתיק מעט את הגלולה המרה. היו רגעי גאונות, היו מסירות שניסינו לחקות בשכונה, היתה אמונה שבכל רגע ייתכן משהו בלתי צפוי. הכישלון להעפיל לטורניר משמעותי הוביל לשינוי תפישתי, שביקש להשוות עד כמה שניתן את הכדורגלן הישראלי לזה האירופי. המחיר היה בטכניקה וביצירתיות, שהוכחדו לטובת חוסן גופני, כושר ומשמעת טקטית.

גם במעצמות האירופיות, אגב, לא קפאו על השמרים. שם מאסו במפרקי הגופות והחלו לפתח קשרים רב תכליתיים. למודל שאופיין בכמויות שרירים בלתי נגמרות, ריאות של לוויתן, ניתור של אימפלה ובעיטה אימתנית, הוסיפו בעשור האחרון גם טכניקה עילאית. כך נולדו דידייה דשאן, פטריק ויירה, מקאללה, גוטי, רוי קין ודומיהם. שחקנים שמחלצים כדור והופכים אותו, בזכות מסירות אמן בתוך עשירית השנייה, להזדמנות קורצת עבור קבוצתם.

עכשיו תסתכלו על ארבעת הקשרים שהעלה אתמול גיא לוי והיו אמורים להפעיל את בן סהר ואיתי שכטר. ליאור ג'אן, ביברס נאתכו, בירם כיאל ואלמוג כהן. מלבד נאתכו, שעוד שימר באורח פלא כמה ניצוצות, מי מהחבורה הזאת יכול לבשל שער? מי מהם יכול להבטיח הנעה מהירה של הכדור, שינוי קצב משחק, יצירת מצבים, או הטרדה של קו ההגנה? מי מהם עולה במשהו על חבורת הנגרים של צפון אירלנד במרכז השדה? אם מוסיפים לזה את הסיכול הממוקד שביצע גיא לוי באבירם ברוכיאן במהלך טורניר גמר אליפות אירופה 2007, ואת ההכרזה שלו אתמול כי "זה אחד הניצחונות הכי טובים שלי כמאמן", קשה להיות אופטימיים.

הכדורגל הישראלי הפך ממוקד מטרה. תפקידו לספק למאמניו רזומה, שנמדד רק בשורה הסופית. הנאה לא נמצאת שם. גיא לוי ודומיו, אפילו דרור קשטן, חולמים להיות אברם גרנט כשיגדלו. הקשר הישראלי, זה שפעם חלם על מלמיליאן או ברקוביץ', רוטט היום כשמוזכר שמו של תמיר כהן. מזל שהחלוצים עדיין זוכרים את אוחנה.