ים של דמעות בשתי עיניי

האמת שהמון זמן לא כתבתי למדור. בין העבודה לצילומי הטבע כמעט שלא נשאר זמן לכתוב על פוטבול, אבל אם זה לא יקרה עכשיו, זה כנראה לא יקרה אף פעם. חשוב לי, לפני הכל, להגיד תודה לקבוצה המדהימה הזאת, שנקראת ניו יורק פוטבול ג'איינטס, שלא הפסיקה להאמין בעצמה גם ברגעים הכי קשים במהלך העונה. איזה סופרבול נפל בחלקנו, ללא ספק אחד שנכנס לפנתיאון, אחד שייזכר לנצח נצחים כאחד הגדולים, אם לא הגדול מכולם. כן, כן אפילו יותר גדול מהסופרבול ההוא של ג'ו ניימת'.

מאיפה להתחיל? אולי מהסוף שהיה לדעתי ה-סוף של כל הסופרבולים, אולי מהימים שהובילו אותי למשחק הזה, או אולי בכלל ללכת כל הדרך, עד תחילת העונה? לאורך הרבה מאוד זמן האמנתי שה"סרטן" בחדר ההלבשה היה לא אחר מאשר מייקל סטרהאן ושהבחור הטוב הוא דווקא טיקי. יא חביבי, כמה טעיתי. תודה לך טיקי, תודה שהחלטת לפרוש.

כי אין לי שמץ של ספק שאם היית מחליט להמשיך לשחק, לא רק שהג'איינטס לא מנצחים את הסופרבול הזה, אני בספק גדול אם בכלל הקבוצה מסיימת במאזן חיובי וכל הקבוצה הזאת נשלחת למים סוערים וגועשים בפגרה. אבל החלטת לפרוש, ושנה אחר כך, החיים יפים.

את הימים האחרונים ביליתי בין תקווה לייאוש. תקווה שהג'איינטס כן יהיו מסוגלים לייצר בעיות לפאטס, מתוך ידיעה שלהגנת הג'איינטס יש את הכלים מבחינת מצ'אפים כדי לייצר את אותן בעיות. התקווה שהפטס יעוררו את זעמם של אלוהי הפוטבול עם השחצנות הבלתי נתפסת לפיה הג'איינטס הם רק פס האטה בדרך לעונה המושלמת שלהם, השחצנות שהובילה את הפאטס לרשום פטנט על 0:19, ובאמאזון כבר יכלו אוהדי הפאטס להזמין מראש ספר שנקרא, ניחשתם נכונה, "0:19".

זו התקווה מסופרבול 25 מול הבילס וההתקפה המדהימה ברשות גי'ם קלי, ת'רמן ת'ומאס ואנדרה ריד, כשהענקים יצאו כשידם על העליונה בזכות האיש שהיום עומד על הקווים של הפאטס בתור המאמן שלהם. התקווה שמתישהו הפאטס יפסידו, הפסד שמורגש באוויר הרבה זמן, ואין זמן יותר טוב להפסיד מאשר הסופרבול.

הידיעה שבדרך לסופרבול הג'איינטס ניצחו גם את דאלאס המדורגת 1 וגם את גרין ביי המדורגת 2 ב-NFC, הכניסה גם ייאוש וגם חזון, שלמרות מגבלות אי אלו ואחרות (פלקסיקו שסוחב פציעות מתחילת העונה ושוקי שחסר) כן מסוגלים להפתיע והייאוש שנובע מתחושת ה"כמה אפשר לרכב על הגל?" ומהיכרות עם המוח של בליצ'יק. הרי אין טוב ממנו בלהכין קבוצה למשחק קובע כמו הסופרבול. החשש שהג'איינטס פוגשים את הגרסה המודרנית של מונטנה ו-וינס לומברדי לא הפסיק להכות.

התחושה הייתה שלמרות שההפסד צריך להגיע, הוא לא מגיע והפאטס נראים כמו קבוצה שיש לה ייעוד להיות קבוצה מושלמת, מה גם שכלל לא הייתי בטוח שהקבוצה אותה אני אוהד בערך מגיל 12 תהיה מסוגלת להצר את צעדיה של ההתקפה הכי טובה אי פעם. ויש גם את הזכרון הכואב של הסופרבול מול הרייבנס, סופרבול שבו הושפלנו, וליווה אותו הזיכרון של הסופרבול של הניינרס מול סן דייגו, סופרבול שבו הניינרס היו פייבוריטים רציניים ונגמר בפרוק הצורה של סן דייגו מהרגע הראשון. כל המחשבות האלו רצו במוחי בימים ובשעות שלפני המשחק, הטריפו את דעתי ושלחו אותי הלוך חזור בין ביטחון ביכולת של הג'איינטס לבין חוסר ביטחון מוחלט ופחד מהשפלה רצינית.

מזל שמשחקים מוכרעים על כר הדשא ולא בין הפרשנים השונים, אחרת הפאטס היו היום חוגגים עונה מושלמת ומצטרפים לדולפינס של 72' כקבוצות היחידות בהיסטוריה של המשחק שמסיימות עונה מושלמת.

ואז התחיל המשחק. שלושה רבעים של קרב חפירות, כמיטב המסורת, קרב מוחות רציני ביותר בין מתאמי ההגנות וההתקפות. מהרגע הראשון היה ברור שהמשחק שם כדי שהג'איינטס יקחו אותו, הפאטס, שמאז שבוע הביי שלהם לא בדיוק דומיננטיים בהתקפה באותה מידה שהיו לפניו, נראו שבריריים ופגיעים, ורק ההגנה שלהם החזיקה אותם במשחק. בריידי הוטרד כמו שלא הוטרד בשום שלב במהלך העונה, וההתקפה האימתנית של ניו אינגלנד קורקעה.

ואז באה תחילת הרבע הרביעי, וניצוצות של תקווה אמיתית החלו להפציע. המסירה לבוס ועוד כמה מהלכים, והופ - הג'איינטס מובילים. כשהם עלו ליתרון 7:10, דמעות החלו לרדת מעיניי. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת האמנתי, שבאמת הרגשתי שהם הולכים לנצח את המשחק הזה. הדמעות נעלמו כלא היו כשההגנה אפשרה לפאטס, בפעם הראשונה במשחק, להניע את הכדור בצורה די קלה, וזה נגמר בטאצ'דאון שהחזיר לפאטס את היתרון והשיב את הייאוש. האם למרות הכל, למרות המשחק ההרואי של הג'איינטס, הם יפסידו את המשחק, וכמיטב המסורת תהיה הרגשה של בעיטה בדלי והמצאת עוד דרך להפסיד, הפעם על הבמה הכי גדולה של הענף?

למזלי, הג'איינטס של השנה קורצו מחומר אחר, חומר של אלופים. לאיליי היו תוכניות אחרות, שחלק מהן כללו את השתקת את כל אותם ספקנים שדאגו ללגלג להתריס וסתם אהבו להשמיץ. איליי נתן דרייב שיכנס בקלילות לטופ 5 של הסופרבולים, שלא לדבר על ה-מהלך, שבהחלט העיד על אופי ונחישות ובשילוב עם ה-תפיסה, שאין מספיק סופרלטיבים כדי לתאר אותה. ושוב, התקווה שבה לחלחל - אפשר לעשות את זה.

כשפלקס תפס את מה שנתן לכחולים את היתרון ואת הניצחון, דמעות של חוסר אמונה ירדו באופן חופשי. דמעות שהפעם האחרונה שירדו היו לפני 18 שנה, בניצחון של הכחולים על הבילס. אני עדיין לא מאמין, וגם את השידורים החוזרים אני מתכוון לראות בשביל שאני אתחיל להאמין שהג'איינטס שלי אלופים. את השידור החי החלטתי לא להקליט בשביל לא לנחס, גם לא לבשתי לא חולצה ולא כובע במהלך המשחק... הכל בשביל שיילך חלק.

עונה שהחלה עם יותר סימני שאלה מאשר תשובות, מכיסא המאמן שלא מפסיק להתנדנד דרך איליי, שלא היה מספיק עקבי ברמת המשחק שלו ועד למשחק ריצה, שלרבים בעקבות פרישת טיקי היה בסימן שאלה. ההגנה הייתה מסננת, לא הייתה סיבה להיות אופטימיים. אבל העונה הגיעה לאקורד הסיום, ובסופה אפשר להגיד את צירוף המילים הכל כך קסום וכל כך מתוק - ניו יורק פוטבול ג'איינטס - אלופי העולם.

ואיזה כיף להישאר עם האיליי ביד...