עדיין לא הפסדנו

איזה כיף שבנות נבחרת הפדרציה של רוסיה נחתו בארץ כבר ביום שני. זה איפשר לנו העיתונאים מרווח של ארבעה ימים לנתח, לקוות ובעיקר לפנטז על ניצחון סנסציוני על מחזיקת הגביע. בנינו על ההיעדרות של קוזנצובה ודמנטייבה, על השינאה והקינאה של סאפינה וצ'אקבטדזה כלפי שראפובה ובעיקר על הקהל ה"מעצבן" שלנו. בשטח, קיבלנו מפגש חד-צדדי שהסתיים בתוצאה הכי צפוייה שיכלה להיות, אם הייתם שואלים כל חובב טניס ממוצע. אי אפשר לבוא בטענות לאף אחד. זה היה הטניס של שחר פאר, זה היה הטניס של ציפי אובזילר, ואם מישהו חשב שזה ייגמר אחרת - הרי שהוא חי בפנטזיה משלו.

באיגוד הטניס אהבו מאוד את הפסטיבל הזה. כבר הרבה שנים שהם לא זכו לחשיפה ולכמות כזאת של ספונסרים. מרכז הטניס לא ויתר על ההזדמנות לקפוץ על הטרמפ והציף את התקשורת בתמונות של האח"מים, שהתרווחו על המושבים באיצטדיון קנדה. מה שמטריד זה, שנראה שיש לא מעט עסקנים שיסתפקו בפסטיבל כזה פעם בדור, כי לא נראה שלמישהו מזיז יותר מדי בכל מה שקשור לטיפוחם של הטניסאים הצעירים שלנו. וזה הדבר האמיתי שאנחנו צריכים להרוויח מהביקור של שארפובה. לא רק לצלם אותה, אלא גם לחקות אותה.

אחרי הכל, קשה לראות את הסגל הנוכחי של נבחרת הפדרציה שורד בבית העליון. על המפגש הבא בשלב ההישרדות מול יפן, צ'כיה, סלובקיה או מי שזו לא תהיה - כבר לא ידברו בהרחבה במהדורות החדשות המרכזיות. אם שראפובה לא שם, כנראה שהטניס לא קיים - ככה זה מחוץ לבועה של הספורט. ציפי אובזילר תשחק שם, אבל נראה שזו תהיה ההופעה האחרונה שלה. יוליה גלושקו וקרן שלמה רחוקות מהרמה הנדרשת להופעה מכובדת בבית העליון, כמו שציפי אובזילר רחוקה משראפובה. כשרונות חדשים? דווקא חיפשנו טוב, לא ממש מצאנו.

חוסר עניין מוביל לחוסר יכולת. ברגע שאיגוד הטניס והמרכז לטניס ימשיכו להילחם אחד בשני והספונסרים החיצוניים לא יגלו עניין בכשרונות צעירים, לא יהיה כאן דור המשך לשחר פאר ומה שיקרה לנבחרת הפדרציה זה בדיוק מה שקרה לנבחרת הדייויס אחרי עידן עמוס מנסדורף.

הטירוף שהיה כאן סביב הענף שהוא אחד הפופולאריים כמעט בכל מדינה בעולם המערבי, צריך להדליק את הנורה לאנשים שמנהלים את הספורט בארץ. צריך להבין משהו פשוט: הטניס הוא אחד הענפים היותר "תפורים" על הספורטאי הישראלי הממוצע. בהרבה ענפים אחרים, אנחנו סובלים מנחיתות גנטית. מה לעשות, אף פעם לא נהיה "סוסים" כמו הרוסים או הקרואטים. אין ספק שמבנה הגוף והפיזיות חשובים גם בספורט הלבן, אבל לא מכריעים. עמוס מנסדורף הוכיח את זה, שחר פאר מוכיחה את זה ואולי יותר מכולם - דודי סלע. כל מה שצריך, זה רק לייצר עוד 2-3 שחר פאריות, רק הפעם בזכות המדינה ולא בזכות הכסף של האבא. כשזה יקרה, נהיה הראשונים להחמיא לגופים שהיו אחראים לכך ונחזור להיות אופטימיים. עד אז, ניאלץ לסמוך על אותם טניסאים שהגיעו לאן שהגיעו, רק בזכות עצמם.