מסתדרים עם מה שיש

בפעם האחרונה שראיתי את בן דודי האמריקאי הוא לקח אותי ל-Met, מוזיאון האמנות המפואר בניו יורק. בשבת האחרונה השבתי לו פסגת תרבות ישראלית תחת פסגה תרבותית אמריקאית כשלקחתי אותו למשחק בין בני סכנין והפועל תל אביב, שמחירו המוזל היה, כמובן, יקר יותר מביקור במוזיאון הנודע. החוויה הותירה בו רושם עז, ולא רק בגלל האגם הקטן שנספג בבגדיו במהלך המשחק. איצטדיון בלומפילד קרוי על שם זוג אחים קנדיים, אבל בשבת נראה היה שהוא שייך דווקא לבלומפילד האמריקאי, בלשן שהאמין, כדברי עמיתו אדוארד ספיר, ש"כל מערכות הדקדוק דולפות". גם האסלה שלי כאן דולפת, ואם רעיון הספר על בני סכנין ייכשל אוכל להתנחם לפחות בכישורי השרברבות שפיתחתי כאן.

בכל מקרה, בשבת האחרונה מישהו טעה וחשב את בלומפילד, שחלק מקסמו וייחודו נעוץ ברצף הבלתי-נקטע של היציעים שמקיפים אותו במעגל, לאסלה. או לפחות מקלחת: האלפים שטרחו בצהרי שבת ובאו לצפות במשחק כדורגל גילו שבבלומפילד נערכת מקלחת ציבורית גדולה. מי שהתעקש לחפש אסלה מצא ש"השתנה" היא גם פועל רפלקסיבי (בדיחה לשונית צולעת של בלומפילד?) – בזמן שאוהדים הטילו את מימיהם בשירותים, סילון מים שניגר מהתקרה השתין עליהם. התחושה הזו ודאי לא היתה זרה לאוהד הכדורגל הישראלי המצוי, שמרגיש שמשתינים עליו גם בימות הקיץ היבשים. על כל פנים, תחת המבול ששטף את בלומפילד בשבת האחרונה, מפתה היה להניח שלא במקרה נבנה האצטדיון על חורבותיו של מגרש ששמו היה "באסה". ובאמת, באסה להיות אוהד כדורגל ישראלי אם לשפוט על פי תקשורת הספורט הישראלית, שמלאה דיווחים נרגשים על אודות הפרמייר ליג ולה-ליגה וסריה-א והבונדסליגה, ואין בה מילה אחת טובה על ליגת העל הישראלית. מחצית ראשונה עקרה סיפקה הסבר מניח את הדעת לכך.

לואי, זבידי ומוחמד נסעו לתל אביב כבר ביום שישי בלילה, בתקווה להיפגש עם אוהדים של הפועל תל אביב שעמם הם מיודדים. לואי התקשר לאחד, שניים, שלושה – אבל כולם היו עסוקים. כל אחד מהם מבלה עם חברתו, הוא העיר לחבריו באירוניה, בזמן שהם תקועים זה עם זה. ללואי דווקא יש חברה, היא גרה בכפר קאסם והם ביחד כבר שנה וחצי, אבל כבר שבוע וחצי שהם לא מדברים, חרף ניסיונותיו להתפייס איתה. בלי סיבה של ממש, הם פנו להרצליה וחנו על המזח, סתם. בשעת הלילה המוקדמת קניון ארינה היה ריק מאדם, אבל לואי טען שסכנין היא זו שמרגישה כמו בית קברות. קניון ארינה הוא המקום היפה ביותר בישראל לדעתו, והם הסתפקו בשיטוטים בין החנויות הסגורות, מוקסמים, משתאים. יותר מכל הרשימה אותם תקרת הקניון, שעשויה גלים תכולים בורקים. אבל זה לא המקום שלהם, לואי יודע, ותוך זמן קצר הם המשיכו לכפר קאסם.

נפתחה המחצית השנייה, הגשם הלך וגבר, ואוהד אחד אמר לחברו שהמשחק אבוד, שגם הוא נידון להיגמר בתיקו אפס, כמו שלושה מארבעת משחקיה האחרונים של סכנין. אבל אז כבש החלוץ הרומני אפוסטו בוגדן והעלה את סכנין ליתרון, ולפתע נדמה היה שהרבה פחות קר ביציע של אוהדיה. התקפת סכנין אמנם הניבה רק שלושה שערים בששת משחקי הסיבוב השני, אבל הגנתה ספגה רק אחד, והוא נכבש לפני 508 דקות. הגשם אמנם לא נחלש, אבל התפאורה כבר לא נראתה עלובה – על רקע שמים אפורים מאיימים, באצטדיון האלגנטי ביותר בישראל, כשמטוס חוצה ממעל והמטריות הפרושות סביב המגרש יוצרות שדה של פטריות שצצות בזמן הגשם, השער המריץ את המשחק והזריק לתוכו דרמה.

בכפר קאסם הם פגשו את סאמר, אוהד שהכירו במשחק לפני חודשיים, והתיישבו לאכול אצל מוכר פלאפל מקומי. דחוקים בפינה, ישובים על כיסאות שבורים, הם היו עסוקים באוכל שלהם כשלואי הביט למעלה, נשען לאחור ופרץ בצחוק. חבריו פנו לעברו והוא הצביע על התקרה, עשויה קורות אלומיניום מטונפות מטות לנפול.

יחד עם המשחק, גם האוהדים ניעורו מתרדמתם. את עיקר מרצם הם כילו, כמובן, בקללות נגד בית"ר ירושלים. בינתיים, גם על הדשא התלהטו היצרים. המשחק הפך למלחמה. בלמה של סכנין, קרופניק, קיבל כרטיס אדום והחל לעשות את הדרך הארוכה מספסל הקבוצה לחדר ההלבשה שלה כשהוא עוטה מעיל כבד שמתחתיו מבצבצים מכנסיים קצרים. הגשם הצליף בו והוא כבש את פניו המיוסרות בקרקע, התגלמות האומללות. "תרים ת'ראש", צעקו לו האוהדים כשעבר על פניהם, וקרופניק הצליח לזקוף אותו לשניה, להעיף לעברם מבט פגוע ולמחוא להם כפיים בהערכה. ואז הוא שב לשקוע ביגונו.

אחרי שלואי שלח לחברתו הודעת פיוס אחרונה, הם המשיכו למועדון תל אביבי שבו בילה אחד מאוהדי הפועל. לא מעט מהמרירות שמצטברת בלואי קשורה בגזענות שמונעת ממנו להיכנס למועדונים, ולא היתה להם סיבה לחשוב שהפעם תותר להם הכניסה. הם לא חשבו כך. הם, באופן כללי, לא חושבים יותר מדי על העתיד – לא על המקום שבו יצטרכו לנוח בבוקר המחרת, אחרי המועדון ולפני המשחק; ולא על הסכנה שבנסיעה הביתה, אחרי המשחק ואחרי למעלה מ-24 שעות בלא שינה. אז הם נסעו למועדון, עיוורים באפילה.

שריקת הסיום הגיעה, ואחריה היתה עוד בעיטה אחת. מאיר כהן, שוער הקבוצה, פנה אל קהל אוהדיו, הניף אגרוף קפוץ באוויר ואז בפרץ רגש הטיח את רגלו בשלט של הלוטו שהתרסק בדשא הרטוב. התרגשותו, היה ברור לכל, היתה טהורה, משוללת כל קשר לכסף שהרוויח בזכות הניצחון. לרגע, גם הכדורגל הישראלי היה טהור, לא קשור לכסף ולא מושפע מהאינטרסים הזרים של מי שמזרים אותו אליו. לא היה צורך להיות אמריקאי שצופה במשחק כדורגל ישראלי לראשונה בחייו כדי ליהנות מהרגע. צריך היה רק לדעת לאן להסתכל.

אולי סכנין היא בית קברות, אבל לואי מסרב בתוקף לעזוב אותה. הוא מתעקש למצוא עבודות מזדמנות בתוכה, גם כש-70% מתושבי העיר נאלצים למצוא את פרנסתם מחוצה לה. היא אהבת חייו, כך הוא קורא לה. מי שאינה אהבת חייו היא, ככל הנראה, חברתו. היא לא השיבה להודעה שלו, וכעת לואי נשמע כמשלים עם סיום הקשר ביניהם. הוא וזבידי ומוחמד לא נכנסו בהמשך אותו לילה למועדון התל אביבי שאליו פניהם היו מועדות. הגזענות מרתיחה אותו, אבל באותה נשימה הוא אומר, "זה חלק מהחיים. בעזרת השם זה ישתנה". אז הם מצאו מועדון אחר, שבו בילו עד ארבע וחצי לפנות בוקר. לואי וזבידי בסוף מצאו מקום ללון, ולבסוף הם גם מצאו את דרכם הבטוחה חזרה הביתה.

"היינו חייבים לנצח ולכן הפסדנו", אחד מאוהדי הפועל הסביר באירוניה אופיינית, בעוד השאר ברחו מהגשם ומהבושה כל עוד נפשם בם. לואי, זבידי ומוחמד ושאר אוהדי סכנין נשארו ביציע כדי לחגוג את ניצחונם על איתני הטבע ונמושת ליגת העל. שחקני הקבוצה באו להריע להם, ובסוף הצטרף גם מאור בוזגלו, שקם מהדשא לאט ובכאב ודידה לעברם. רק יומיים חלפו מאז הובטח שיישאר בקבוצה עד תום העונה, וכעת הוא טיפס על כתפיו של אוהד כאחרון שחקני הבית והתחיל להשפריץ לעברם מים מתוך בקבוק. אפשר היה לחשוב שכל חייו שאף בוזגלו לשחק בסכנין, שהנוזל הניתז מהבקבוק הוא שמפניה, שסיבת החגיגה היא זכייה של סכנין באליפות – וזה מה שהם עשו. המים שניתזו לעברם התערבבו בגשם שניתך בהם, ובתוך כל הקלחת, בתוך המקלחת, זה מה שהם עשו – התמסרו לאפשרויות שירדו עליהם כמו גשם משמיים. מי עדן או מי גשם? "השמפניה של הטבע" או שמפניה... של ממש? ניצחון על קבוצת תחתית או זכייה בתואר? עבור אוהדי סכנין, זה היה עניין של פרספקטיבה, של מה שאפשר לראות כשמוכנים להסתפק במועט, כשמסתדרים עם מה שיש.