מצד אחד, יהיו כאלה שיגידו שהשוואה בין הטניס הישראלי לרוסי היא די דבילית. כאן יש 7 מיליון תושבים, שם יש 142 מיליון - בערך פי 20. מצד שני, ניתוח של העובדות לעומק, מלמד אותנו שהשוואה במקרה הזה היא לא מילה גסה. 14 טניסאיות רוסיות מדורגות כיום בטופ 100 של הדירוג העולמי. 10 מתוכן מגיעות ממוסקבה, עיר של כ-10 מיליון תושבים. זה כבר הולך ומתקרב. תוסיפו לזה את העובדה שגמר הרולאן גארוס 2004 הפגיש בין אנסטסיה מיסקינה לאלנה דמנטייבה, שתיהן בנות אותו מחזור באותו בית ספר לטניס - ותבינו שהכוח של הטניס הרוסי הוא לא רק בזכות גודלה של המדינה, אלא יותר בזכות ניהול נכון והשקעה מרובה.
לא בטוח שהעתק של התכנית הרוסית היה מביא ל-14 טניסאיות ישראליות בטופ 100. מה שכן, יש לנו הרבה מה ללמוד מהם ובהחלט אפשר להשוות בין הטניס הנשי הישראלי לרוסי - אולי יום יבוא והמסקנות האלו גם ייושמו בשטח.
טריגר
אנה סמאשנובה הייתה הטניסאית הישראלית הראשונה שהפכה לשם דבר בעולם, כשבשיא הקריירה שלה היא טיפסה עד למקום ה-15 בעולם. מצד שני, עובדת היותה עולה חדשה מברית המועצות, שנמצאה בארץ לעיתים נדירות ולא שלטה בשפה שלנו, הרחיקה אותה שנות אור מהמונח "סלבריטאית". תוסיפו לזה את העובדה שהיא לא רשמה הצלחות גדולות בטורנירי הגראנד-סלאם וקיבלתם "טניסאית שוליים", שתיזכר לטובה רק בקרב חובבי הטניס האמיתיים שבינינו.
שחר פאר היא זו שגרמה ליותר ויותר ילדות להירשם לחוגי הטניס. צברית, חייכנית, אהובה על כולם ואחת שעמדה בכל הציפיות מהיום שהתחילו לסקר אותה בגיל 14, ולפחות עד לגיל 20. אין ספק שזכייה בטורניר גראנד-סלאם או כניסה לטופ 10 בדירוג העולמי היו גורמים לבהלה הרבה יותר גדולה בבתי הספר לטניס, וחבל שכך.
בברית המועצות של אז ורוסיה של היום, אף אחד לא היה צריך מודל לחיקוי. המודל היה לגמרי אחר, בצורת חמש טבעות. מהרגע שהטניס הפך לענף ספורט אולימפי לקראת סיאול 1988, עסקני הספורט בברית המועצות ייחסו לו חשיבות רבה. הרוסים, בניגוד לישראלים, לא מחכים לילדים שיגיעו לבתי הספר לטניס. הם פשוט מאתרים כשרונות ספורטיביים ברחבי המדינה ו"צדים" אותם. אין סיכוי שמישהו יגיד לא.
הטניס הדליק את הרוסים בכמה דרכים: א. הסיכוי להגיע לאולימפיאדה בספורט אינדיבידואלי. ב. האפשרות להסתובב רוב השנה בחוץ לארץ, מה שהפך בעיני רבים לפריבילגיה הגדולה מכולן. ג. הסיכוי להרוויח סכומי עתק, ועוד בדולרים.
אחרי כל זה, כשהטניס כבר תקע יתד עמוק מאוד ברוסיה, הגיעה אנה קורניקובה, שהוכיחה לעשרות מיליוני בלונדיניות בתקופת הפוסט-קומוניזם, שהטניס יכול להפוך אותן אפילו למגה-סלבריטאיות ברמה עולמית.
אקדמיה
חלק גדול מטניסאי הצמרת העולמית נפרדו בגיל הטיפש-עשרה מההורים ועברו במימונם לאקדמיות טניס יוקרתיות בארצות-הברית ובאירופה. היו גם כמה רוסים שעשו את זה כמו מריה שראפובה, סבטלנה קוזנצובה ומראט סאפין. עליהם לא נרחיב, אבל אותם טניסאים יצרו רושם שזו הדרך היחידה להצליח ושהענף הלבן הוא גם אחד הענפים היותר אליטיסטים - מי שאין לו כסף, שיילך לנסות את מזלו בענף אחר.
באקדמית הטניס של ספרטק מוסקבה הוכיחו שזה לגמרי לא ככה. דמנטייבה, מיסקינה, סאפינה, צ'אקבטדזה, פטרובה, זבונרבה והרשימה עוד ארוכה. כולן הגיעו מאותו מקום ואלו שלא, נהנו מתכניות טיפוח דומות לאלו שקיבלו המוסקבאיות. עוד מגיל צעיר, כל מי שנחשבה למוכשרת זכתה למימון מלא של ציוד, מאמנים מכל הסוגים, תזונאים ובעיקר נסיעות לטורנירים בחו"ל - החלק החשוב ביותר בהתקדמותו של טניסאי בדרך למקצוענות.
בישראל, שום דבר לא מגיע בחינם. אקדמיות לטיפוח טניסאים מצטיינים הן לא דבר חדש אצלנו, אבל כדי להיות שם צריך לשלם הרבה כסף. מי שמתאמן במסגרות אחרות ורוצה לעשות את זה במלוא הרצינות, צריך אפילו לשלם הרבה יותר.
בכתבה של עוזי דן ואלי שווידלר שפורסמה השבוע ב"הארץ", צוטטה אנסטסיה מיסקינה כשאמרה על הנשיא לשעבר ילצין: "הוא היה כמו סבא בשביל כולנו". תארו לעצמכם את שחר פאר אומרת את זה על אולמרט, או לפחות על שר הספורט ראלב מג'אדלה. מזלה הגדול של פאר הוא אביה הביולוגי, דוביק, שמימן את כל ההוצאות הנדרשות כדי להפוך אותה לטניסאית-על והיו הרבה. עוד אימונים אצל עודד יעקב, עוד אימוני כושר אצל יובל חיגר, כיסוי של כל הטיסות והשהות בחו"ל. אז כן, במקרה שלנו מסתבר שטניס זה ספורט אצילי.
פוליטיקה
אם תשאלו כל אחד מהטניסאים שלנו על ההבדל העיקרי בין שם לכאן, זה הנושא הראשון שיעלה. הטניס הישראלי מנוהל על ידי שני גופים: איגוד הטניס והמרכז לטניס - הם לא מסתדרים הכי טוב בלשון המעטה.
איגוד הטניס הוא הגוף הרשמי שמייצג את הטניס הישראלי בעולם ופועל תחת ההתאחדות הבינלאומית, בעוד שהמרכז לטניס מפעיל 14 מרכזים ובתי ספר בכל הארץ ואחראי על טיפוחם של מאות טניסאים פעילים. כל אחד מהגופים האלה מפעיל תכנית לכשרונות צעירים: "תכנית לטניס איכותי" באיגוד בהנהלתו של שלמה צורף וה"אקדמיה" במרכז בפיקוחו של המאמן האוסטרלי פיטר מקגרו.
מבחינה מקצועית, לשני הגופים יש תכניות רציניות, לפחות על הנייר, לטיפוחם של הכשרונות הצעירים. בפועל, הם רבים על כל כשרון שצץ בטניס הישראלי, ותוך כדי פוגעים באותם טניסאים. המריבות האלה מגיעות לשיא כשכל אחד מהגופים האלה צריך את השני (לדוגמא, טניסאית צעירה מהאקדמיה שיוצאת לייצג את ישראל בתחרות רשמית בחו"ל, צריכה לעבור דרך האיגוד), והרבה פעמים זה נגמר רע. יוליה גלושקו, הטניסאית מספר 3 בנבחרת הפדרציה ומי שנחשבה לכשרון מבטיח, עברה בתקופה האחרונה לפחות שלוש פעמים בין מרכז הטניס לאיגוד ויש לא מעט אנשים שמספרים שזה מה שעצר את ההתקדמות שלה, אחרי שנחשבה להבטחה גדולה.
מבחינה מקצועית, בשני הגופים האלה נמצאים אנשים שנושמים טניס כמעט מהיום שנולדו. מבחינה ניהולית - מדובר במשהו אחר לגמרי. שחר פרקיס, אחד מגדולי טניסאי ישראל בכל הזמנים, הוא דוגמא מצויינת לכך. הוא סיים תואר שני בכלכלה והתחיל לעבוד במרכז לטניס כמנהל הסניף בחיפה. אחרי שלא הסתדר עם המנכ"לית ג'נין שטראוס, נעשה נסיון מצד איגוד הטניס בתגובה לשבץ אותו כמנכ"ל. הספיקו לו ימים ספורים בלבד כדי להבין שלא צריך להיות איש טניס כדי לשרוד בגופים האלה, אלא פוליטיקאי.
ומה קורה ברוסיה? לא יכול להיות יותר פשוט מזה. שם הפוליטיקאים האמיתיים מתערבים בכל מה שקשור לספורט הלבן. מה זה נקרא להתערב? להקשיב לשמיל טרפישצ'ב, קפטן נבחרות הפדרציה והדייויס של רוסיה והאיש שמנהל את הטניס הרוסי, ולהיענות לכל צרכיו. יותר מזה?
תמיכה
אצלנו בארץ יש מין קטע כזה, שאתה קודם צריך להפוך לסופר-סטאר ואז לקבל את ההצעה מהספונסר. זו בדיוק הסיבה שמעט מאוד ספורטאים בענפים האינדיבידואליים הופכים לכוכבים גדולים. שחר פאר הייתה צריכה להגיע לרבע גמר גראנד-סלאם כדי לחתום על חוזה עם "אייפקס", דודי סלע, לדעת אנשים, היה צריך להוביל את נבחרת הדייויס לבית העליון כדי להעיר את איזי שירצקי ו"איתוראן".
בואו נעזוב אותם בצד. מה עם ציפי אובזילר? איך זה יכול להיות שטניסאית נכנסת לטופ 100 לראשונה בחייה בגיל 34? יש למישהו ספק שהיא לא יכלה לעשות את זה לפני 10 שנים? ובמקרה של אובזילר אנחנו לא מדברים רק על הספונסרים שלא באו, אלא על התמיכה של האיגוד ומרכזי הטניס. כשאובזילר נכנסה לעשור הרביעי בחייה, והבינה שבתור טניסאית מוכשרת אבל לא מדורגת גבוה, היא צריכה לחפש לעצמה מגרשי אימון ויריבי אימון לבד, היא החליטה לפרוש. למזלו של הטניס הישראלי, הגיעה אותה הופעה מרשימה מול לינדזי דאבנפורט (שהייתה בשיאה) במשחק גביע הפדרציה מול ארצות הברית. פתאום כולם הבינו שיש לנו עוד טניסאית וברגע האחרון, מישהו החליט להעניק לאובזילר את הסיוע המינימלי, שגם הוא היה רחוק מהאידיאלי. אם זה לא היה קורה, כנראה שלא היינו מתכוננים היום למפגש מול רוסיה בגביע הפדרציה.
ברוסיה? אחרי כל מה שקראתם צריך בכלל לציין משהו? . אפשר להוסיף שלא מדובר רק בספונסרים עסקיים, אלא גם בתומכים נלהבים כדוגמת ייבגני קפלניקוב, המדורג 1 בעולם לשעבר, שהקים תכנית משלו לטיפוח טניסאים. אלנה וסנינה מנבחרת הפדרציה, בת עירו של קפלניקוב סוצ'י, היא למעשה תוצר שלו.
חשוב לזכור שכמו במדינות המערביות והמתוקנות יותר באירופה, הרוסיות נהנות משלל פריבילגיות שרחוקות מאיתנו כל כך. אם זה ספונסרים זמינים שמאתרים את הכשרונות עוד בחיתוליהן, טורנירים בינלאומיים במדינת הבית שמאפשרים לצבור נקודות חשובות וליגות טניס סדירות שמושכות עניין ועוד ספונסרים. ליגות הטניס בארץ? חבל לקלקל את מצב הרוח, רק נזכיר לכם שמדובר באחת הבדיחות הגדולות של הספורט הישראלי.
שוויון
ואחרי כל זה, עוד נתון אחד שאי אפשר שלא להתייחס אליו. מתוך כל הספורטאים הפעילים במדינת ישראל, 15 אחוז בלבד הן נשים. דווקא בעניין הזה נעשתה לאחרונה יוזמה, והוקמה תכנית לטיפוח הספורט הנשי, כאשר הטניס הוא אחד הענפים המועדפים שלה.
ברוסיה, היחס של הנשים לעומת הגברים בספורט הוא כמעט זהה ובטניס הוא אפילו עדיף. באותה כתבה של עוזי דן ואלי שווידלר ב"הארץ" הסביר שמיל טרפישצ'ב את הסוד של טיפוח הנשים בטניס ואמר: "בנות פחות עקשניות מבנים בגילאים 6 עד 10, התקופה בה מוקנים יסודות המשחק". עוד משהו קטן שאפשר ללמוד ממנו.