מבחן הרייטינג

בסיום העונה הזאת יוחלט סופית כיצד תיראה הקריירה של אבירם ברוכיאן. למעלה מארבע שנים ברוכיאן נוסע על אדי הדלק של תדמית הכישרון שעוד מעט יפרוץ, למרות שכבר לפני שנתיים הוא היה צריך להיות השחקן הכי טוב בבית"ר. הוא התגלה לפני מאור בוזגלו והיה צריך להיות בבלגיה לפני ברק יצחקי, אבל ברוכיאן לא ידע לנצל כמוהם את ההזדמנויות שנקרו בדרכו.

בעונה שעברה הלחץ של להביא לאליפות בכל מחיר היה גדול על ברוכיאן, אבל העונה הליגה כל כך קלה ובית"ר כל כך חזקה, שברוכיאן חייב להשתלב בקלות. הפציעה של אלברמן, היכולת הבינונית של זנדברג, השחרור של מירוסביץ', העזיבה של יצחקי - כולם חייבים לאותת לו שזאת ההזדמנות האחרונה שלו. למה אחרונה? כי גם כשבית"ר מנצחת, ניכר כי חסר משהו בולט במשחק שלה. יש הגנה טובה, קישור אחורי נהדר ושפע של חלוצים. חסר רק יהלום בקישור הקדמי שיעשה את החיבור בין כל החלקים ויהפוך את הסגנון מיעיל למרשים. ברוכיאן חייב למנוע מבית"ר להביא שחקן כזה בעונה הבאה ולהכריז על עצמו בתור המיועד.

עד היום טרם נמצאה הנוסחה המדויקת לשאלה מתי צריך לתת גב למאמן לא מצליח ומתי צריך להראות לו את הדלת. לפעמים המאמן הוא הקורבן של השחקנים ולפעמים ההפך, אבל העיקרון המנחה לתשובה צריך להיות אחד: הקבוצה. לפני החוזים של השחקנים, לפני הגיבוי למאמן, לפני הגחמות של ההנהלה.

באשדוד בחרו לשים את מעמד המאמן שלהם, בהווה ובעתיד, על חשבון התוצאות, החלטה עקרונית שאפשר היה להעריך אותה אם זה לא היה נגמר בהפסד מביך לבני יהודה וסטטוס של הקבוצה הגרועה בליגה. הנהלת אשדוד בחרה קו ברור, אבל הקו שלה נכשל מזמן. אשדוד צריכה רוח חדשה, מאמן שלא רק יעביר אחריות לשחקנים. לא נעים לראות שחקן עבר דגול כמו אלון חזן במצבו, אבל זה לא חכם לשים את הרגשות לפני השכל. והשכל אומר שכדי להציל את אשדוד מירידה היא צריכה מאמן חדש.

ראובן עטר טועה כשהוא שם יהבו אך ורק על השורה התחתונה. הקהל בקבוצות הגדולות בכלל ונתניה במיוחד כבר לא קונה הישגים ללא איכות של כדורגל. רוב האליפויות בעשור האחרון הסתיימו עם טעם חמצמץ, ויש סיבה עמוקה לכך. בעולם הבינו מזמן שהדרך היחידה להצדיק את הסכומים שמרוויח הכדורגל מזכויות שידור ופרסום היא על ידי תפיסתו כשואו לקהל. רק ככה אפשר למכור אותו. קבוצות לא רק משחקות בשביל התוצאה והטבלה, אלא גם בשביל הרייטינג והתקציב. ז'וזה מוריניו נזרק מצ'לסי רק בגלל שהוא שיחק למען השורה התחתונה והפסיד את המעריצים שארסנל קנתה לעצמה בזכות הקונצרטים של שחקניה. אצלנו, משום מה, מאמנים עדיין נצמדים למבחן התוצאה ושוכחים מהכדורגל. לא תמיד זה משתלם להם בסוף.

5 פעמים סיימה העונה מכבי נתניה ב-0:0, שזה קצת פחות ממספר המהלכים המסודרים שהיו לה מול מכבי תל אביב. דווקא השער המקרי שהציל את נתניה מ-0:0 שישי הגיע ממהלך מסודר. לא עוד כדור ארוך, אלא שלוש מסירות חכמות שפיצחו את ההגנה של מכבי תל אביב. בעונה שעברה ניצחון עצוב כזה היה מתקבל בשמחה, אבל מכבי נתניה הגיעה למצב שהיא לא רק צריכה להיאחז בצמרת ולקבוע בה יתד, אלא גם להוכיח שהיא ראויה לכך ולהיראות כמו קבוצה צמרת. מכבי נתניה המתחדשת חייבת לעבור שלב בהתפתחות שלה. שיטת הכדורים הארוכים של עטר התאימה לפאזה הקודמת של נתניה, עכשיו הקהל רוצה לראות קצת כדרורים. לראות את האג'נדה של הקבוצה המפתיעה הזאת. מה בעצם הבשורה שלה. למה בעצם לשדר אותה שוב בימי ראשון, למה לחזור ולקנות כרטיס. השאלות האלה מתחילות לעלות על שולחנו של ראובן עטר, והוא יידרש אליהן במוקדם או במאוחר. כדי לחזור ולהפתיע אותנו, הוא צריך להתחדש ולהנחיל לקבוצה שלו לא רק את אופיו הוינרי כשחקן, אלא גם את איכויותיו.

אבי לוזון מרכז את מירב מרצו במלחמה באלימות, אבל לא מתייחס מספיק לגורמים שעושים את אוהדי הכדורגל בארץ כל כך עצבניים: רמת הכדורגל. המשחקים הנוראיים שמוקרנים מדי יום ראשון מעמידים בספק רב את הערך של הענף אותו הוא אמור לייצג, והקהל מתחיל לברוח למקומות בהם נהנים יותר: מארץ נהדרת ועד לטניס. גם עיתונות הספורט השמרנית מעדיפה כבר להתבונן ברגליה המושלמות של מריה שראפובה, מאשר לעסוק בליגה הגוועת - בעיה שלוזון חייב לתת עליה את הדעת בהקדם ולמצוא רעיונות להעלאת הרמה.

אתמול, שוב, היו יותר מפי שניים צופים לתכנית "עובדה" מאשר למשחק המרכזי, שלא להשוות לרייטינג של ארץ נהדרת. גם העברת המשחק המרכזי לימי שני לא תפתור את העניין ותשכנע את הערוצים המסחריים להאמין במוצר הזה שנקרא כדורגל ישראלי, כל עוד לא יבינו שם את העיקרון המנחה גם בארץ נהדרת וגם בעובדה: הצופים. מי שמתאכזר אליהם ולא מתחדש מדי עונה, סופו לגמור כמו מכבי פתח תקווה. בלי קהל.

"הפועל תל אביב היא קבוצה אחרת תחת אלי גוטמן"

השלב בו ברוך דגו ישוב וישחק באשדוד מתקרב. דגו הפסיק מזמן להיות שחקן משפיע בליגת העל. הוא כבר לא עושה קבוצות טובות יותר, הן עושות אותו גרוע כמוהן. דגו, מתברר, הפך קורבן לבכיינות שלו ואיבד את הרעב שאפיין את תחילת הקריירה שלו. מאמנים רציניים הבינו כבר שאי אפשר לסמוך על שחקן של הצלחות, שנכנע ראשון ברגע שקצת לא הולך. פעם דגו דרש אחריות, היום הוא בורח ממנה ומסתתר תחת הסטטוס של השחקן הכי פחות גרוע של הפועל תל אביב (היי, יש לו שני שערים ושלושה בישולים!). הוא נותן להפועל תל אביב להיקבר, אבל גם קובר לעצמו את הקריירה.

דגו הוא השחקן הנורמאלי היחיד שנשאר תחת המשטר החשוך של הפועל תל אביב. זה היה ברור בקיץ, כשברדה, טועמה, אבוקסיס ואלימלך ברחו או הוברחו. וזה ברור עוד יותר עכשיו, כששחקנים כמו עידן סרור וראובן עובד הפכו לברגים חשובים בקבוצה. דגו רוב הזמן מתחמק מהעובדות האלה, אבל האשמה העיקרית ביכולת הזוועתית שהפועל תל אביב מציגה העונה, בלי קשר לתוצאות, היא שלו. בשחקן היחיד שצריך ויכול היה לחלץ את הפועל תל אביב מהמצוקה בה היא נמצאת. השחקנים הזרים שבאו ויבואו לא יוכלו לעשות זאת במקומו, וגם הטעויות של מאמניו ומנהליו העונה לא יסתירו יותר את מה שרוב המגינים בליגה קלטו. ברוך דגו הפך את עצמו לסתם שחקן.