רק לפני חודש האמנו לכותרות שחלקנו ניסחנו בעצמנו. פינטזנו על עונה היסטורית, תחרותית, שיוויונית. אבל למרות שנותרו לא מעט נקודות בקופה, כמאמר הקלישאה, זהו בדיוק הרגע להתפכח: לא רק שהאליפות תיצבע גם העונה בצהוב הבוהק השגרתי שלה, הרי שגם הפנים של הטוענת לכתר יהיו כנראה אדומים. ולאו דווקא מבושה.
היא כשלה בתכנוני הקיץ, שלחה הביתה בבושת פנים את הזרים שלה ושברה שיאי ביזיון של 50 שנות כדורסל ישראלי באירופה. אבל הרפסודה ששמה הפועל ירושלים ממשיכה לשייט לאיטה בדרך למקום השני, וגם הכרישים המאיימים שסביבה מתגלים כחסרי שיניים. כל עוד היריבות, כביכול, אלו שאמורות להחזיק בכלים ובאמונה העצמית, מתבטלות בפניה, ירושלים תמשיך לשמור על מרחק בטוח ממכבי, אבל לא פחות גדול משאר הליגה. פשוט, כי נותנים לה.
לבני השרון היתה במלחה עוד הזדמנות להעניש את ירושלים על הטעויות המצטברות שביצעה מתחילת העונה, אך לשווא. ללא שרון ששון הפצוע, ובלי ג'יימי ארנולד שהמיניסקוס משאיר אותו בחוץ כבר יותר מדי זמן, נשארו האדומים עם טימי באוורס, דרור חג'ג' וארז מרקוביץ' ביום לא יותר מבינוני, ועם גיא פניני שרק תתנו לו להסתכל לחבר'ה מרעננה בלבן של העין ויהיה בסדר. אלא שגם דקות ארוכות מול חמישיית ארבעת הנמוכים באדום לא עזרה לשחקני מוליכת הטבלה במיל', שכאילו רק רצתה להיפטר כבר מהשאלות המלחיצות על המקום הראשון. עזבו אתכם, שהצהובים ישברו את הראש.
בבני השרון התלוננו אחרי ההפסד לירושלים בגביע שלא נתנו להם לשמור, ומעניין מה יהיה להם להגיד הפעם. החבורה הדוגמטית של אפי בירנבוים לא מפסיקה להפתיע בחוסר היכולת שלה להפתיע: קוקי בלצ'ר, שכל כך חסר כשהוא איננו, שוב לא הופיע גם כשהוא ישנו; תאומי המגדל החביבים עשו פקק ברחבה של הקבוצה שהחודר הסביר היחיד שלה, ניצן חנוכי, זכה לחמש דקות פרקט בלבד; והגימיק בדרכון ישראלי, שון מונסון, לא העז אפילו להסתכל על הסל בעשר הדקות בהן שוטט על הפרקט.
זה בגלל הרוח?
אלא שלא הסגל הלא-מגוון של אפי בירנבוים הביא לפספוס ההזדמנות לשינוי בצמרת, בפעם השניה בתוך חודש. העובדה שזר מתפקד בודד וארבעה ישראלים, שהובסו שוב ושוב על ידי קבוצות אירופאיות בינוניות, משאירים את ירושלים בחיים, מבליטה עד כמה כרונית היא מחלת חוסר האמונה שחילחלה לכדורסל הישראלי. בביצה בה התרגלו לבקש רשות ולהסתכל בזהירות לצדדים לפני שמעזים לחלום על לנצח את מכבי תל אביב, למה שנתפלא על הכניעה החוזרת לקלישאות נוסח "המבצר של מלחה"?
"הרוח ניצחה", הודה אפילו איש המחשבים דן שמיר בסיום, והוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר. אחרי הכל, הקבוצה הנמוכה והישראלית שלו לא מצליחה לעמוד מול האתלטיות והעומק של יריבותיה האירופיות, אבל עם היריבות מבית, אלו שאמורות לבוא מוכנות ונחושות מכולן, מספיק מבט אחד של גיא פניני כדי לסגור את הסיפור. לפחות עד שיבוא צביקה שרף.
למרות הרצף החיובי הארוך שלה השנה, אסור לירושלים לטעות: חג'ג' הוא רכז אסרטיבי ואנרגטי, אבל הוא לא ישרוד בכמות הדקות הנוכחית מול רכזים אתלטיים יותר מטפירו וכץ; מרקוביץ' ראוי בודאי ליותר מדקות הנימוסין להן זכה עד פציעת ארנולד, אבל לא בטוח שהפורוורד ג'ייסון וולס, כולל חוש הריבאונד שלו, הוא הפיתרון; ויותר מכך, השיפור ההדרגתי ביכולת שהפיקו ראמל קרי ונואל פליקס לא מלמד עדיין ששיטת הספסול הסדרתי של שמיר מוצלחת.
בעוד שבוע בדיוק, כשהיא הרחק מהבית המגונן במלחה וניצבת לפני רגע ההכרעה המשמעותי הראשון של העונה, תפגוש ירושלים את הפועל חולון בחצי גמר הגביע. האדומים ויתרו על האפשרות לעקוץ את מכבי העמוקה והמאיימת, זאת כבר למדנו, אבל האם זוהי יראת הכבוד בה תנהג גם הקבוצה המוכשרת של מיקי דורסמן כלפי מחזיקת הגביע דאשתקד?