בצהריים הודיעו לי שבוטלה ההסעה שתוכננה לאוהדים לקראת המשחק הראשון של הפועל אוסישקין במסגרת חצי גמר גביע האיגוד נגד הפועל בני שמעון. האוהדים ייסעו באוטובוס של השחקנים, כך עדכנו אותי. "מצויין, חשבתי לעצמי, "גם כך השחקנים רדומים במקצת בתחילת כל משחק ונזכרים להתעורר בשלהי הרבע הראשון אחרי מספר לא מבוטל של גערות מכיוון הספסל. אחרי נסיעה של שעה וחצי באוטובוס, לא כולל פקקים, עם האוהדים, אני בטוח שהם יעלו למגרש כמו מלוע של תותח.
יותר ממאה אוהדים אדומים הגיעו מתל אביב ביום חורפי למשחק שנערך בקיבוץ שובל שבנגב הצפוני. המרחק לא מעניין, מצידם, שהמשחק יהיה באילת, בחרמון או השד יודע איפה, רק תנו להם לצאת למשחק חוץ, להרגיש אוירה קצת אחרת, לפזר את רוח אוסישקין. משחק כדורסל הוא אירוע מרגש, אבל משחק חוץ הוא רצף של אירועים מרגשים שיוצרים את החוויה המושלמת: הנסיעה הלוך, המשחק והנסיעה חזור. מה רע לקחת חצי יום חופש מהעבודה, לראות את ארץ ישראל היפה, לעצור לאכול איזה משהו בדרך ואם אפשר אז גם בדרך חזרה.
באולם בשובל חיכה לאוהדינו קהל פנאטי וידידותי של ילדי הקיבוץ, שלא היה מבייש שום קומץ בליגת העל: דגלים, צעיפים שירים מקוריים ומוראל גבוה. גם פתיחה רצחנית של שחקני הפועל אוסישקין, אשר הושפעו בבירור מהנסיעה המשותפת עם האוהדים ("נהגוס אתה מספר אחד"), לא הפסיקה את השירה האדירה של ילדי הקיבוץ אשר יחד עם ריטואל העידוד הקבוע של אוהדי אוסישקין, העניקו לאירוע אוירה שלא הייתה מביישת שום מעמד חצי גמר. במשחק עצמו ניצחנו ובכך התקרבנו צעד נוסף אל עבר לחיצת היד עם הנשיא, בדרך לתואר ראשון בהיסטוריה וגביע ראשון בארון הגביעים של הפועל אוסישקין.
תמיד אדום
השבוע זכתה הפועל אוסישקין לכבוד גדול, כאשר הוזמנה למשחק מיוחד מול הפועל חוף השרון לזכרו של זהר לוטרובסקי זל (יום שבת 20:00, קיבוץ שפיים). זהר, בן קיבוץ שפיים, גדל במועדון הכדורסל של הפועל חוף השרון ואהד בכל ליבו את הפועל תל אביב. אהבתו למועדון האדום הייתה כל כך גדולה שגם באותו יום קשה מנשוא, בו הובא לקבורה לאחר תאונת דרכים קטלנית, ביקשה משפחתו מכל הנוכחים להגיע עם חולצה אדומה, שכן זה ודאי מה שזהר היה מבקש.
זהר לא היה גבוה במיוחד, אולם התברך בידיים ארוכות שהגיעו עד לברכיו, הוא היה אתלט נדיר, מהיר כסופה וניתר לשמיים . הוא היה "חיית משחק" עם אינסטינקטים נהדרים, חי כל רגע על המגרש, נתן הכל על המגרש, לוחם ובעל לב רחב. גם לאחר התאונה הקטלנית נילחם זהר על חייו, אולם הפעם כוחו לא עמד לו.
זהר היה "אימת" הקבוצות באזור וחביבם של האוהדים המקומיים, אשר היו נאספים בעקביות באולם בשפיים בכל משחק בו שיחק ואף הדביקו לו את הכינוי המחמיא GOAT, על שם שחקן הכדורסל הגדול ביותר בהיסטוריה של מגרשי הסטריט-בול בניו יורק. לאחר מותו החליטה משפחתו של זהר לתרום את איבריו, אשר הושתלו אצל חולים שהיו זקוקים להם ובכך הצילו את חייהם. זהר היה חלק ממשפחת אוהדי הפועל תל אביב ויישאר בליבנו לעד.
הערה על כדורגל
השבוע הזדמן לי במקרה, אצל חבר, לצפות באחד מערוצי הספורט אותם אני בשום פנים ואופן לא מזמין, חמש פלוס פלוס לייב גולד או משהו דומה. המאורע הנדיר: משחק האליפות של הפועל תל אביב נגד מכבי חיפה בעונת 85/6. למרות הרגשות העזים שעלו בי מתוצאת אותו משחק מיתולוגי והזיכרונות ששטפו אותי כילד היושב בבלומפילד מאחורי השער בו הכניע גילי לנדאו את אבי רן זל, דבר אחר לגמרי ושולי למדי משך את תשומת ליבי.
מכבי חיפה הייתה זקוקה לתיקו באותו משחק בכדי לזכות באליפות, הפועל הייתה זקוקה לניצחון. אפס אפס לקראת הדקה השבעים ומכבי חיפה מתחילה לשחק על התוצאה, שלא נאמר מבזבזת זמן, לגיטימי. בהפועל, רק נציין, שיחקו באותו משחק, בפראות מה יש להודות, שניים מה"קצבים" היותר גדולים של שנות ה- 80: אלי "קוקוס" כהן ויוסי "סו אלן" זאנה. למה אני מספר לכם את זה ? לקראת סוף המשחק, עדיין לפני אותו שער אגדי, נפצע שחקן הפועל ונזקק לטיפול, השופט הפסיק את המשחק ואז זה עלה לי: זו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) שהשופט עצר את המשחק בגלל פציעה וזה עוד היה שחקן של הפועל שלה לא היה כל אינטרס לבזבז זמן! אפילו לא פעם אחת במהלך כל המשחק נשכב שחקן חיפאי על הדשא וביקש טיפול רפואי, וזאת למרות מספר כניסות אגרסיביות מטעם "קצבינו" שהיו שולחות אותם למקלחת מוקדמת בימינו ושבקלות נראו כמו ששולחות מישהו אל האלונקה ומאפשרות בזבוז לגיטימי של 2 דקות יקרות.
שפשפתי את עיני ולא האמנתי, ממי הם למדו את זה, שחקני ליגת העל של ימינו? כמה פעמים עוד יסבול שחקן מכאבים שתי דקות על הדשא, יקום איך שהאלונקה תגיע והשופט לא ישים לב שעובדים עליו? כמה פעמים נראה משחקים בהם עצירות המשחק רבות במספרן ממספר הקרנות, שלא נאמר ממספר המסירות המדויקות? מתי כבר מישהו ישים לזה סוף?