יש דופק

1. לרגע, במחצית הראשונה, היה נדמה כי עודד קטש חזר לעמדת המאמן במכבי תל אביב. ההגנה סבלה מרכות, ההתקפה הסתמכה על פעולות אישיות, החילופים היו רבים - כל חוליי עידן המאמן הקודם.

אבל אם מכבי של קטש היתה סוחבת את הבלאגן הזה לתוך הרבע הרביעי, הרי שהביטחון שנטעה מדיניות החילופים של צביקה שרף בקבוצה נשא פרי, ואיפשר לשחקנים לצלוח את המשחק. כשלא מלכסנים מבט אל ספסל המחליפים אחרי כל טעות, המהלכים הנכונים יבוצעו.

וכמו תמיד אצל שרף, זה מתחיל בהגנה. המעבר להרכב אגרסיווי בראשות שארפ, ביינום וגארסיה, שכלל הצבת שומרים גבוהים כנמוכים על גלינארי, סימן כבר בסיום המחצית הראשונה את תחילת הדרך לניצחון. הלפרין, בעוד משחק מצוין ואחראי, דאג למהפך בתחילת המחצית השנייה, ומשם הדרך להתפרקות האיטלקים היתה קצרה.

2. מלבד מאבקי הדירוג לקראת שלב הבתים השני, משחקה של מכבי תל אביב נגד מילאנו ניקז לתוכו שתי מטרות חשובות נוספות: האחת, החזרתו של ניקולה וויצ'יץ' לכושר משחק, והשנייה, בדיקת מצבו המנטלי של וונטיגו קאמינגס. בשני המקרים נרשם דופק.

וויצ'יץ' סופסל ברבע הראשון בגלל הקצב הגבוה והאגרסיוויות, אבל נכנס באמצע הרבע השני, כשכבר לא היתה ברירה. הוא עדיין כבד, והחילופים עם הנמוכים בהגנה הבליטו זאת, אבל בהתקפה, יכולת המסירה והקליעה לא השתנו, וזה מספיק כדי לסמן וי חשוב במשבצת הקאמבק של הקרואטי.

האכזבה שנבעה מיכולתו של קאמינגס במהלך העונה, פינתה מקומה לתקווה זהירה. לקאמינגס כבר היתה מחצית אחת טובה נגד אריס סלוניקי, ובזה אפשר לסכם פחות או יותר את תרומתו. גם אתמול הגארד האמריקאי פתח את המשחק בצורה מהוססת ונראה היה שהוא בדרך לעוד משחק נפל, אך לאחר שסופסל ברבע השני כנראה נפל לו האסימון, כי למחצית השנייה הוא עלה כשחקן שנלחם על עתידו. הוא עצר את מלווין בוקר ופיטם את החברים עד שובע.

ועכשיו, אחרי שהראה כי הוא בחיים, קאמיגנס יצטרך להוכיח המשכיות שתייצב את מעמדו בקבוצה. גם הוא יודע שיחסית לציפיות, הוא ראה מספיק את גב המאמנים העונה.