קסם המזרח

Hello Hello
We are the Geordie Boys
Hello hello
You'll know us by our noise
We're gonna win fuck all this year
We're gonna win fuck all
But we'll still follow United.

למנצ'סטר יונייטד יש את ההיסטוריה מלאת התארים ואת אלכס פרגוסון, לארסנל יש את ארסן ונגר, לצ'לסי את רומן אברמוביץ' ולליברפול 18 אליפויות, שבעה גביעים וחמש זכיות בליגת האלופות/גביע אירופה לאלופות. לניוקאסל יש רק את האוהדים. מחקר שנעשה באנגליה לפני שנה דירג אותם כאוהדים המסורים ביותר באנגליה. הסעיפים המרכזיים במחקר נגעו בנכונות לוותר על "זמן איכות" כדי לצפות במשחקי הקבוצה. באנגליה בוודאי עלו הגיחוכים הקבועים, לפיהם גם כך אין יותר מדי מה לעשות בצפון מזרח, אבל מספיק להיזכר בדיווחים מגמר הגביע ב-1999, לפיהם מחוץ לוומבלי היה מספרם של הטון ארמי כפול מזה של אוהדי מנצ'סטר יונייטד, כדי להבין שהאוהדים של ניוקאסל רציניים ביותר.

אלו אותם אוהדים בעלי הומור עצמי משובח, שנוהגים לשיר בלגלוג עצמי על כך שהם לא זכו בדבר כבר למעלה מ-50 שנה. אותם אוהדים שהמתינו בסבלנות לחזרתו של ג'רמיין ג'נאס לסט. ג'יימס'ז פארק אחרי שעזב לטוטנהאם ואמר ש"לחיות בצפון מזרח אנגליה זה כמו לחיות באקווריום של דגי זהב", ואז פצחו בשירה אדירה לעברו "1:3 לאקווריום" אחרי ניצחון קבוצתם. אותם אוהדים שנתנו לבעלי הקבוצה את הדחיפה האחרונה לפטר מאמן שהוא גם כך לא רצה בו מלכתחילה.

גם בהנהלת ניוקאסל מבינים זאת. ביוני 2007 השלים מייק אשלי את רכישתם של למעלה מ-75 אחוזים מהמועדון ופרדי שפרד השנוי במחלוקת עזב אחרי קצת יותר מעשור כיו"ר הקבוצה. חלק מהירושה שהשאיר שפרד היה סם אלרדייס, שמונה זמן קצר לפני כן. אשלי גזר על עצמו תדמית של הבעלים שיורד אל העם. הוא מגיע למשחקים כשהוא לובש את חולצת הקבוצה, יושב עם האוהדים, ובתבוסה הביתית 3:0 לליברפול שמע אותם היטב כשהם התלוננו על כך שג'ואי בארטון נכנס על חשבונו של אמרה, וכשג'יימס מילנר, אחד מיקיריהם, נכנס כמחליף דווקא במקום צ'ארלס נ'זוגביה, במקום ששניהם יהיו על המגרש.

הוא גם שמע את אוהדי ניוקאסל מריעים כשאוהדי ליברפול שרו בגנותו של אלרדייס ואחר כך קוראים בציניות "ביג סם לנבחרת אנגליה". במשחק החוץ מול וויגאן, שאחריו חזר העירה באוטובוס ביחד עם האוהדים, שמע הבעלים את האוהדים קוראים שוב ושוב "שירר, שירר". שמע ולא יכול היה להישאר אדיש.

ניוקאסל זכתה בארבע אליפויות בהיסטוריה שלה, כשהאחרונה שבהן ב-1927. התואר האחרון המשמעותי שלה היה הגביע האנגלי ב-1955, אבל לאוהדים זה לא משנה. בעיניהם ניוקאסל היא קבוצה גדולה ועם כל הכבוד לתענוג הגדול ביציעים ולשירים הפסימיים הקסומים, יש להם דרישות גבוהות.

אלרדייס התקדם בקצב אש בשנים האחרונות, עד כדי כך שהפך למועמד לרשת את סוון גוראן אריקסון אחרי שזה עזב את נבחרת אנגליה. על הכדורגל שלו, לעומת זאת, נמתחה לא מעט ביקורת בשנים האחרונות. מהעבירות הגסות של שחקניו ועד השערים שהושגו בקשיחות ובחוסר דמיון, פעמים רבות אחרי כדורים חופשיים ואפילו תרגילים של הוצאות חוץ. בולטון הצליחה, אבל בשום שלב לא נחשבה לקבוצה סקסית. סקס אפיל זה מה שמחפשים בניוקאסל.

עם המטען והתדמית הגיע ביג סם לקראת הכישלון הידוע מראש שלו בצפון מזרח. כבר בסוף יולי, עוד לפני שנפתחה העונה, דיווחו עיתוני יום ראשון שהבעלים החדש אשלי נחוש להחליפו באלן שירר, כשקווין קיגאן ישמש כמנהל מקצועי. יום לאחר מכן קיים המאמן שיחת הבהרה עם יו"ר הקבוצה, כריס מורט, אחרי שהיחסים בינו לבין ההנהלה נעשו מתוחים בעקבות מתיחת ביקורת שלו על תקציב הרכש.

העניינים התבהרו מעט ואלרדייס הוליך את ניוקאסל לפתיחת העונה הטובה ביותר שלה ב-11 השנים האחרונות, עם שני הפסדים בעשרה המשחקים הראשונים. אבל אז הגיעה נקודה אחת מתוך תשע, אחרי תיקו ביתי מול סנדרלנד השנואה והלחץ הרקיע שחקים ברגע. אוהדים של הקבוצה הציפו את מערכות העיתונים ואת תחנות הרדיו המקומיות בהודעות נגד המאמן ומורט נזעק כדי לחפות על האיש שעל הקווים.

"נדהמתי שגם אחרי תיקו במידלסברו וניצחון חוץ על בולטון, שהגיע אחרי שנים ארוכות, האווירה סביב המועדון הייתה שלילית", אמר. מהיום בו נחת אלרדייס בסט. ג'יימס'ז פארק, הוא הפך למאמן מת-מהלך ודבר לא היה משנה את העובדה הזו.

"כשיש מסביבך הרבה שחקני עבר ששמחים להמעיט בערכך בכלי התקשורת, זה הופך את העבודה למאוד קשה. הייתי אומר שיש לא מעט קבוצות שקשה לאמן, אבל בניוקאסל יש משהו אחר. בשונה מלונדון, ליברפול או מנצ'סטר, בניוקאסל יש רק קבוצה אחת, מה שאומר שהיא כל הזמן נמצאת במרכז העניינים. מלבד זאת, הכדורגל מאוד חשוב לאנשים בעיר, הוא חלק מהמרקם החברתי שלה והתוצאות של הקבוצה משפיעות באופן ישיר על החיים של האנשים. עם כל הלחץ הזה צריך להתמודד המאמן".

את הדברים האלו אמר שחקן העבר של המגפאייז, פרנק קלארק. גרהאם סונס, שאימן את הקבוצה אחרי שכבר עבר בריינג'רס, ליברפול, גלאטסראיי ובנפיקה, טען שניוקאסל הוא המועדון הקשה ביותר לאמן בו מכולם.

הקהל וההנהלה של ניוקאסל תמיד רוצים בהצלחות, אבל הזמנים השתנו ובקצת יותר מעשור שעבר מאז ניוקאסל התמודדה על האליפות, כנראה הבינו שם, כמו בעוד 15 קבוצות פרמיירליג, שאליפות לא תגיע בקרוב וספק גם אם מאבק על מקום בליגת האלופות. עם המציאות הזו אפשר איכשהו להתמודד, אבל לא עם כדורגל אפור ומשמים.

אלרדייס, כמו אסכולה שלמה של מאמנים אנגלים, מאמין שהכדורגל הוא כמעט מדע. עם הגישה הזו לא הסתדרו בניוקאסל, במיוחד לא אלו שעבורם הכדורגל מגיע קודם כל מהלב והקרביים. לצערו של ביג סם, המאמנים האהובים ביותר במועדון ב-15 השנים האחרונות היו קווין קיגאן וסיר בובי רובסון, מאמנים מלאי תשוקה, שעבורם כל מיני תוכנות אמריקאיות לניתוח הפעולות של כל שחקן ושחקן, הן שפה זרה לחלוטין.

אם אצל אלרדייס כל שחקן ידע בדיוק מה מותר לו ומה אסור, היכן ליישר קו עם ההגנה ומהם הגבולות המותרים לו על המגרש, הרי שקיגאן ורובסון נתנו לשחקנים שלהם הרבה יותר חופש ובמובן מסויים הטילו עליהם את האחריות כמעט לחלוטין למה שקורה במהלך המשחק. לקראת סוף 2007 גם רובסון נכנס למעגל המבקרים. "מה שהאוהדים רוצים זה לא רק תוצאות, אלא לראות את ניוקאסל משחקת עם הרבה תחכום ויצירתיות", אמר הסיר, "אם סם יסמוך על השחקנים היצירתיים שלו, הקהל יסלח לו גם אם הוא יפסיד".

מייק אשלי היה שם כל הזמן, ראה ושמע. באוזן אחת צעקו לו האוהדים שנמאס להם מאלרדייס ובאוזן השנייה לחשו לו מקורביו במי להחליפו. פול קמסלי, שלא מזמן התפטר מתפקידו כדירקטור בהנהלת טוטנהאם, הוא לא רק מקורבו של הבעלים אלא גם חברו של הארי רדנאפ. קמסלי הצליח לשכנע את אשלי שהמאמן הג'ינג'י של פורטסמות הוא האדם הנכון לתפקיד ואף נפגש איתו, בנוכחות יו"ר הקבוצה, כריס מורט, במסעדה בלונדון. אלא שרדנאפ החליט בסופו של דבר לא להכניס את ראשו למיטתה של ניוקאסל ונשאר בחוף הדרומי.

מועמדים לא חסרו. ז'ראר הוייה, דידייה דשאן, מארק יוז. אפילו גרהאם סונס העז להתחצף ואמר שישמח לחזור. אבל מינוי של כל אחד מהם היה בבחינת סיכון. ספק אם מאמן זר יבין את הלך הרוח בקבוצה מיוחדת כזו, יוז רק האריך את חוזהו בבלקבורן, שגם ככה משחקת את הכדורגל הכי אלים באנגליה בשנים האחרונות, אם לשפוט על פי ספיגת כרטיסים. כשרוד חוליט הצהיר שהדרבי המילאנזי גדול בהרבה מהדרבי של ניוקאסל מול סנדרלנד (אותו חוליט שלא הבין למה מתייחסים למפעל הגביע כל כך ברצינות), האוהדים לא ראו את זה בעין יפה. ניוקאסל הייתה חייבת לעשות שינוי, להתנקות מהמאמנים שלא מבינים היכן הם נחתו והפור נפל על קווין קיגאן.

קיגאן אימן את ניוקאסל במשך חמש עונות, אבל לא הצעיד אותה לתארים. יתרה מכך, באנגליה תולים בו יותר מבכל אחד אחר את האשם על איבוד 12 נקודות יתרון בפיסגת הליגה בקרב על תואר האליפות ב-1996, בו זכתה לבסוף מנצ'סטר יונייטד. הוא לא אימן מאז 2005 ואת ניוקאסל הוא עזב כבר לפני יותר מעשור. סימני השאלה סביב היכולת שלו להרים את ניוקאסל גדולים בהרבה מכל סימני הקריאה.

אבל מול סימני השאלה ניצבות העובדות. קיגאן הרגיש יחזיר את התשוקה לכדורגל של ניוקאסל, את ההרפתקנות שרק בזכותה קבוצה אנגלית יכולה להפתיע את ארבע הגדולות. גם אם התארים לא יגיעו, משחק כדורגל בסט. ג'יימס'ז יחזור היות חוייה מענגת. הוא המאמן הראשון מאז עזיבתו של סיר בובי רובסון, שתפור על הקבוצה לפחות מבחינת הפיגורה אותה מבקשים האוהדים. הוא מסור, מלא תשוקה, הרפתקן ורומנטיקן. הסבירות שנראה אותו מתקשר עם עוזריו באמצעות אוזניות נמוכה בהרבה מזו שנצפה בו מתפרץ אל מול מצלמות הטלווזיה ופורק את רגשותיו.

קיגאן ואלן שירר לא מדברים מאז שהמאמן החמיץ את משחק הפרישה של החלוץ האגדי בגלל חופשה משפתחתית בארצות הברית. אבל למרות זאת שוררים ביניהם יחסי כבוד והערכה והמאמן החדש זוכה בינתיים לתמיכה שקטה של האיש שעל פיו יישק דבר. ביחד עם התמיכה הכמעט עיוורת מהיציעים ועם הכדורגל לו כולם מצפים, מייק אשלי, קיגאן עצמו, ומעל כולם האוהדים, מקווים שניוקאסל תחזור שוב להיות ניוקאסל.

We are the Geordies,
The Geordie boot boys,
For we are mental,
For we are mad,
We are the loyalist,
Football supporters,
The world has ever had