וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אבא גנוב: אליה וקוץ בה

אריאל גרייזס

24.1.2008 / 11:09

האב של ג. שמח עם עליית הפטריוטס שלו, אבל עורג לימים שבהם היו אנדרדוג, מפרגן לאיליי מאנינג ורואה איך האירוניה מכה בו

מדהים איך שנה עושה הבדל. לפני שנה היינו בפיניקס, רק אני וי', כשהדאגה הכי גדולה שלנו היא לאן לנסוע לסופשבוע והנה, בקושי שנה עברה, ואנחנו גרים ברחובות (שזה בדיוק כמו פיניקס, רק הפוך), עם תינוק קטנצ'יק (אני יודע ששמעתם את זה אצל הרבה אחרים, אבל ג' הוא באמת היצור הכי חמוד בעולם) ועם סט של דאגות שבכלל לא חלמנו שהן קיימות (איפה לעזאזל נעלם המוצץ הזה עכשיו?).

גם בעולם הפוטבול הכל נראה שונה. לפני שנה בדיוק, מיררתי בבכי תמרורים מעל גבי שורות אלו על הפטריוטס שלי שהפסידו לקולטס בגמר ה-AFC, וכתבתי טור שלם על למה תוגת ההפסד תמיד תאפיל על שמחת הניצחון, והנה אנו אחרי שנה, וניו אינגלנד שלי בדרכה הבטוחה לסופרבול ולא סתם – אם היא תנצח אותו, היא תירשם בהיסטוריה כקבוצה היחידה לעשות עונה מושלמת של 19 משחקים. אבל כנראה שיש דברים שאף פעם לא יישתנו, אחד מהם זו היכולת שלי לראות תמיד את חצי הכוס הריקה (הנה בדיחה שקיבלתי השבוע – אופטימיסט רואה את חצי הכוס המלאה. פסימיסט רואה את חצי הכוס הריקה. מהנדס חושב שהכוס גדולה מדי. תודה, תודה, אני אהיה פה כל השבוע).

לפני שש שנים, הפטריוטס העפילו לסופרבול עם רצף בלתי אפשרי של ניסים והממו את עולם הפוטבול כשניצחו את הסט. לואיס ראמס, שהיו פייבוריטים בשני ט"ד. היום, הפטריוטס הם הפייבוריטים הברורים, הם שנואים לא פחות מדאלאס הגדולה של שנות התשעים, והם עושים את כל האוהדים שלהם מאושרים. טוב, כמו שניחשתם - כמעט את כולם. הנה האמת - אני טיפה'לה מקנא באוהדי הג'איינטס. לא, לא על השחקנים שלהם, או אפילו המאמן שלהם עם הלחיים האדומות, שנדמה שעברו תהליך התבגרות מואץ בשלושה שבועות האחרונים (לא, לא הלחיים, ליצנים, הג'איינטס), אלא על החידוש שבהצלחה. אני מודה ומתוודה, בשבועות האחרונים, אחרי כל ניצחון של הפטס, במקום שאני ארקוד מאושר על זה שהתקרבנו עוד שלב לעונה מושלמת, אני בעיקר מרגיש הקלה שלא דפקנו אותה.

שלא תבינו לא נכון – אני אוהב שהקבוצה שלי מנצחת, מאוד אוהב. השבוע יצא לי לדבר גם עם ד', אוהד סן דייגו, וגם עם א', אוהד גרין ביי, ואין שום מצב בעולם שהייתי רוצה להתחלף איתם ולחוות שוב את אותה תוגת הפסד, אבל אחרי שזה נמשך כל כך הרבה זמן, רגש השמחה פשוט מתקהה. אין ספק שאני מאוד אשמח אם אכן ניקח את האליפות הזאת, אפילו אחגוג במשך כמה שעות, אבל יומיים אחרי די ברור לי שאני אתחיל לחשוב על מתי מגיע מארץ' מאדנס ועל העונה הבאה. איפה זה ואיפה החגיגות של הפעם הראשונה, שלא לדבר על הזכיה ההיא של הרד סוקס בוורלד סירייס, שמיצתה ממני את כל הכוחות הנפשיים שהיו בי ועד היום מעלה בי צמרמורת כשאני נזכר בה. אז תיהנו אוהדי ג'איינטס מהשבועיים הקרובים, כי אין כמו התחושה הזאת, של לנצח את כולם, כולל הפרשנים.

אוהב את זה קשוח

מה שכן, למרות שהעליה שלהם לסופרבול לא גרמה לי לאושר עצום, הדרך בה הם עשו את זה במשחק האחרון מול הצ'ארג'רס, דווקא כן. עד השנה, עדיין היו כאלה שטענו ששושלת הפטריוטס היא לא באמת שושלת – הניצחונות שלהם היו דחוקים מדי, טום בריידי הוא לא ק"ב גדול אלא ק"ב של שיטה (נשבע שיש כאלה שאמרו את זה. בעצם עד היום אני שומע קולות כאלה), והוא בכלל לא כזה גדול, זאת ההגנה שלו שהוציאה אותו כזה.

מצחיק, אבל בדיוק התכונות הללו הן אלו שהפכו את הפטריוטס ההם לכל כך חביבים עליי. עם כל הכבוד למסירות ארוכות ומהלכים ספקטקולרים (חיקוי אבי רצון שלי), תמיד נהניתי הרבה יותר מקבוצה שמשיגה את הניצחונות שלה בשיניים, דרך הגנה חזקה, משחק שמנצל למקסימום את החסרונות של היריב, אימון טוב והרבה פוטבול קשוח. לא תאמינו מה רבה היתה שמחתי לגלות במשחק האחרון בדיוק את הקבוצה הזאת משחקת במדים הכחולים-אדומים-לבנים, במקום הקבוצה ההיא שנהנתה להעמיס נקודות ויארדים על היריבות שלה. יש הרבה כאלה שיעדיפו מסירה ארוכה של בריידי למוס (או פייטון להאריסון), אבל אני? אותי מרגש תיקול טוב של ילד בן 40 כמו ג'וניור סייאו, ביל ביליצ'ק שמבין שהרסיברים שלו סגורים והולך לראנינג-בקס שלו, קווין פולק (שלהגיד עליו שהוא אנדרייטד זה כבר אוברייטד) משיג דאון ראשון בשיניים, ואת אותו טום בריידי שאולי נראה אנושי, אבל עדיין יודע לעשות את מה שצריך בשביל לנצח, כשהוא מחלק מסירות קצרות לכל דורש, בדיוק כמו פעם. עכשיו מה שנשאר זה שבריידי יעשה דרייב מנצח בשניות האחרונות של הסופרבול, אם אפשר – עם איזה מסירה קצרה לטרוי בראון. חבל רק שאדם וינאטיירי לא יהיה שם כדי לחגוג עם כולם.

גדולים, אבל לא מושלמים

עוד כמה מחשבות על הסופרבול, שעלו לי השבוע:

- אם הפטריוטס ייקחו את הסופרבול, הם הולכים להירשם על ידי כל המומחים כאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריית הפוטבול. אבל האמת היא, שלהוציא הופעה עצומה בסופרבול, הרי שכשאני משווה את הקבוצה הזאת לשתי הקבוצות האחרות שאני מחשיב כגדולות בעידן הסופרבול – הברס של 85' והניינרס של 89' (שתיהן, דרך אגב, שחטו את יריבותיהן בסופרבול. היום בטח היו אומרים עליהם שהם מריצים תוצאה) הרי שהפאטס יוצאים חסרים בהשוואה אליהן.

ראשית כל, הפאטס של השנה אמנם היו הכי דומיננטיים בצד ההתקפי של הכדור, אבל הגנתית לא מדובר באחת הקבוצות המרשימות שראינו, וזה אנדרסטייטמנט. לדוגמא, הם מעולם לא השתיקו אף אחת מהיריבות שלהן (הברס של 85' עשו זאת 4 פעמים ואפילו הפאטס המעולים של 2003', למשל, עשו זאת שלוש) והיו רחוקים מלהוביל את הליגה בכל קטגוריה הגנתית. הניצחונות שלהם בפלייאוף היו רחוקים מלהיות דומיננטיים, בטח בהשוואה לשתי הקבוצות הללו (הניינרס ניצחו 13:41 ו-3:30 בשלבים המוקדמים והברס התעלו עליהם עם 0:21 ו-0:24) ובכלל, אם בחצי הראשון של העונה הרגשת שאתה רואה קבוצה גדולה על המגרש, בפלייאוף הזה אתה מרגיש שהפאטס יותר זוחלים לעבר התואר מאשר משתקים את היריבות שלהם בדרך, כמו שקבוצה גדולה באמת עושה.

יכול להיות שזה קשור לעומס של עונה מושלמת שמונע מקבוצה לנוח ולהתחדש לקראת הפלייאוף, יכול להיות שזה הלחץ לשמור על אותה עונה מושלמת שככל שהיא מתקרבת, השחקנים מפחדים לאבד אותה ומתפקדים בצורה יותר שמרנית, אבל משהו בשבועות האחרונים פשוט לא משדר גדולה. לא שזה אמור לשנות את מקומם של הפאטס הללו בהיסטוריה, היה וניצחו באמת בסופרבול, אבל זה בהחלט עשוי להשאיר אותם במקום השני או השלישי בדירוג הקבוצות הגדולות באמת.

- אחרים כבר דיברו מספיק על ההופעה האמיצה של ריברס השבוע לעומת טומלינסון והישיבה המבזה על הסיידליינס עם קסדה אטומה על הראש (אל תדאג רוזנטל, אתה לא היחיד שמגחך לעצמך בחושך. רק שאצלי יש את י' שתרים את ראשה ותשאל מה מצחיק, ואני אצטרך להמציא איזה תירוץ מטופש). אבל מה שעולה מכל הסיפור הזה, יחד עם המשחקים המטורפים בטמפרטורות שרובנו לא היינו יוצאים מהבית בהם, שלא לדבר על לעלות על מגרש פוטבול, זה עד כמה שחקני פוטבול הם הדבר הכי קרוב באלפיים שנה האחרונות לגליאדטורים של רומא העתיקה.

תראו מה זה – השחקנים הללו מצופים לעלות לשחק במזג אוויר ברוטאלי, לחטוף מכה אחרי מכה מהרי אדם, וכשהם נפצעים הם כמעט מצופים לחזור לשחק ולדמם על המגרש, להנאת הצופים. רק חסר שביציאה ממנהרת השחקנים ללמבו פילד, הם יצעקו – "אנחנו ההולכים למות, מצדיעים לכם" (ורק כדי להסיר ספק – אני נהנה מכל דקה. יש סיבה שהחבר'ה ברומא כל כך אהבו את הספורט הזה).

אסור להפסיד, פשוט אסור

- לפני מספר שנים, היתה לי את הזכות לבלות מספר דקות בחברתו של טיקי בארבר, שבא לביקור בארץ בהזמנתו של הנשיא דהיום, שמעון פרס. לא יצא לי להחליף יותר מדי מילים עם טיקי (למרות שנהניתי לשמור עליו במשחק מאולתר שאירגנו עם ילדי מרכז פרס לשלום, ועוד יותר מזה – לגלות שהוא לא הרבה יותר גבוה ממני) אבל אחת השאלות שנזרקה אליו שם על ידי אחד הישראלים היתה מה המחשבות שלו על איליי מאנינג, אז אחרי השנה הראשונה שלו בניו יורק. טיקי ענה, במה שנראה אז ככנות אמיתית (אבל בקלות יכול להיות פשוט תשובה של מישהו שרגיל לטפל במדיה על בסיס יומיומי), שהם מאוד מרוצים מאיליי, ויש בהם הרבה אמון בו לקראת העונה הבאה והם יודעים שהוא מוכן לעשות את הצעד הבא.

מה קרה בשנתיים הבאות של השניים ביחד כולנו יודעים, וההצלחה העונה של הג'איינטס בכלל ושל איליי בפרט (לפחות בפלייאוף) אחרי העזיבה של טיקי היא אירונית בכל כך הרבה מובנים שאני לא אתחיל בכלל לעבור עליהם, אבל אותי הכי משעשע, שמה שטיקי אמר אז, לפני 3 שנים, ולך תדע אם באמת התכוון, התממש בסופו של דבר דווקא אחרי (ואולי בגלל) פרישתו של אותו טיקי.

- עוד נדבר הרבה על הסופרבול בשבועות הקרובים, אבל דבר אחד ברור לי לגבי המשחק הזה - הסיכוי של הג'איינטס לנצח את הפאטס בסופרבול תלוי כמעט כולו בשאלת היחס שלהם למשחק הזה. במפגש הקודם בין השתיים, בשבוע האחרון של העונה, הג'איינטס הגיעו עם מנטליות של אין להם מה להפסיד וזה עזר להם להפגין משחק משוחרר ופתוח ולאיליי לקבל קצת ביטחון עצמי, שאת התוצאות שלו ראינו בשלושת השבועות האחרונים. לסופרבול, הג'איינטס כבר לא יגיעו כשאין להם מה להפסיד, אבל מה שאסור להם הוא לחשוב שהם עשו את שלהם בזה שהגיעו למשחק הגדול. ברור שכל אחד יגיד לכם שאין שחקן שלא רוצה לנצח בסופרבול, אבל יש הבדל גדול בין אחד שרוצה לנצח בסופרבול לבין אחד שיעשה הכל כדי לנצח בסופרבול. ההבדל הזה במנטליות, כמו שהדגיש רוזנטל מוקדם יותר השבוע, הוא מה שהפך את בליצ'יק למה שהוא – אחד שלא מוכן לקבל הפסד בשום מחיר. הסיכוי היחיד של הג'איינטס לנצח בעוד שבוע וחצי הוא לאמץ בדיוק את המנטליות הזאת.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל

צחוק הגורל

- רוזנטל כבר ציין את קרומאטי מסן דייגו כאחד הקורנרים המלהיבים והענקים בליגה, תרשו לי כהרגלי לראות שוב את חצי כוס הויסקי הריקה (רוצים עוד בדיחת מהנדסים? בבקשה – מדען שואל "למה זה עובד?", מהנדס שואל "איך זה עובד", מנהל חשבונות שואל "כמה זה עולה", בוגר מדעי הרוח שואל "אתה רוצה שנגדיל לך את הצ'יפס?") ולהגיד שאל האריס מגרין ביי הוא פשוט הקורנר הכי מחורבן שראיתי זה שנים ארוכות. זהו, אמרתי (הערת עורך, אותו רוזנטל - אוי, כמה שאתה צודק. איכסה פיכסה).

- אף מילה על ברט פארב, הוא זכאי ליותר מזה. עוד שבועיים כבר נמצא את הזמן להשתלח בו.

- לסיום, בנימה אישית – באמצע 2006 נשלחתי למשימה בפיניקס, אריזונה מטעם עבודה, עם תאריך חזרה של ראשון לפברואר 2008. לאחר שנה, הוחלט לקצר את המשימה בחצי שנה (מסיבות שלא היו תלויות בי) ומאז אוגוסט אני פה. בשלישי בפברואר, הקבוצה שלי הולכת לשחק בסופרבול, שייערך, לא פחות ולא יותר – בפיניקס, אריזונה (כן, כן, גלנדייל, קטנוניים שכמוכם, אבל זה בערך כמו שמשחקי נבחרת ישראל נערכים בר"ג ולא בתל אביב), ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות. זה לא שהייתי קונה כרטיס לסופרבול, כמובן, אחרי הכל אין לי 3000 דולר פנויים, אבל להשתתף במסיבות לפני (ובשאיפה גם אחרי) הסופרבול, עם אלפי אוהדים אחרים הייתי יכול גם יכול. מצד שני, עם המזל שלי, בטח היו מתעקשים על תאריך החזרה הנקוב, ואני הייתי נאלץ לעזוב שלושה ימים לפני.

כמובן, לא נסיים בלי המדור החביב על ג' (נשבע לכם, הוא הזיז את העינים כששאלתי אותו אם הוא אוהב את החלק הזה הכי הרבה. איזה בונבון הילד הזה), סיבה מספר 129 שבגללה אני מתגעגע לאמריקה: כשאני הולך למסעדה בארץ, אני כבר נמנע מלהזמין שתיה קלה, כי פשוט נמאס לי לשלם עשרה שקלים בשביל בקבוק זכוכית של 250 מ"ל שנגמר בשלוק אחד עוד לפני שגמרת את המנה הראשונה. איפה זה ואיפה הכוסות העצומות של ארה"ב, שם היית גם מקבל ריפיל בשניה שלקחת שלוק מאותה כוס.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully