וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

משחק תפקידים

22.1.2008 / 22:26

הג'איינטס מגיעים לסופרבול 42 בסיטואציה דומה לזו שבה הייתה היריבה שלהם שש שנים לפני כן. מצד שני, בליצ'יק הוא לא מייק מארץ

ב-18 בנובמבר 2001 הגיעו סט. לואיס ראמס, במאזן 1:7, לפוקסבורו, למשחק מול החבורה הצעירה והמפתיעה מניו אינגלנד. הפטריוטס, למרות מאזן 4:5, עדיין לא נחשבו כאיזשהו פקטור במאבק על תואר האליפות. באותו משחק ניצחה סט. לואיס 17:24, כולל דרייב הורג שעון של למעלה מ-8 דקות. הגאווה הגדולה של עיתוני בוסטון הייתה המחמאות ששפעו שחקני הראמס, ובמיוחד המאמן, מייק מארץ. "זו אחת היריבות הקשות שהיו לנו, הם יעשו צרות לשאר הקבוצות", אמר מארץ. בניו אינגלנד התמוגגו מנחת, למרות שהדברים של מארץ נאמרו ונשמעו בערך כמו "אהבתי את מספר 9 שלכם", שהיו מאמני הנבחרות הגדולות אומרים במסיבות עיתונאים לאחר עוד תבוסה של ישראל. הרבה משמעות לא הייתה פה, ובמבט לאחור, היה פה אפילו אלמנט של זלזול, כמו כל דבר שיוצא מהפה של מארץ.

זה היה ההפסד האחרון של הפטריוטס באותה עונה, וחודשיים וחצי לאחר מכן נפגשו שתי הקבוצות בסופרבול. אף אחד לא נתן לניו אינגלנד סיכוי, הליין של וגאס עמד על שני טאצ'דאונים. בבוסטון דיברו על ניימת' והג'טס של 1967, אבל מלבד הפטריוטים לקבוצה, תרתי משמע, איש לא העז להמר על ניו אינגלנד. ריקי פרוהל, התופס של סט. לואיס, הצהיר לפני המשחק: "הלילה תקום פה שושלת". כמה שהוא צדק.

שש שנים עברו מאז. הפטריוטס הקטנים והנאהבים הפכו לקבוצה השנואה ביותר בספורט האמריקאי. יש הרבה סיבות מדוע, אחת מהן היא שהם לא מפסיקים לנצח. בעוד פחות משבועיים הם יעלו לשחק מול קבוצה שאף אחד לא נתן לה סיכוי, שבתחילת העונה אמרו שיש לה את הפוטנציאל, שההפסד האחרון שלה היה להם עצמם לאחר קרב עיקש ומלא מחמאות הדדיות. הליין למשחק, נכון לשורות אלה, עומד על 12 נקודות לניו אינגלנד. שני טאצ'דאונים מינוס נקודת הבונוס. מישהו כאן אמר "סגירת מעגל"?

כל העולם נגדנו

הבעיה הגדולה של הג'איינטס היא שביל בליצ'יק הוא לא מייק מארץ. פעם, לפני מיליון שנה (17, ליתר דיוק) עמד בליצ'יק בצד של הג'איינטס, שבאו כאנדרדוג כבד מול בפאלו בילס. זה עזר לקחת את הסופרבול השני שלהם בארבע שנים והאחרון עד היום. אבל היום הוא בצד השני, ומהצד שלו לא תשמעו רגע לפני משחק הצהרות כמו זו של פרוהל. החבר'ה של בליצ'יק סוגרים חשבונות אחרי משחק, לא לפניו.

"עשיתם אותנו זקנים, אמרתם שאנחנו חבורה עייפה של בני 30+", אמר הסייפטי רודני הריסון לאחר הניצחון על סן דייגו, כשהוא מתייחס לביקורות על הגנת הפטריוטס ה"זקנה והעייפה". זו הייתה הצהרת השתקה, כזו שבאה מגרונו של הריסון אבל מלבו של המאמן. אצל בליצ'יק שום דבר לא השתנה. אם הוא אוברדוג או אנדרדוג, מבחינתו הפטריוטס תמיד צריכים להילחם בכל החזיתות ובכל שועי עולם. משהו כמו אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, רק עם יותר רשעות וטיפה יותר תחבולנות (טוב, אם מחשיבים מצלמות על המגרש ל"טיפה"). את עונת 2003 הוא פתח עם ניפוי מפתיע של הסייפטי לוייר מילוי, תבוסה 31:0 בבפאלו ושמועות על כך שאיבד את הקבוצה. זה נתן לו דלק לשפוך למדורה במשך חמישה חודשים, עד לזכיה השניה בתואר. ב-2004 כבר לא היה ממש תירוץ לשנוא את הפטריוטס, מלבד העובדה שהם אמורים להפוך לשושלת אם יקחו תואר שלישי בארבע שנים. ומה אתם יודעים, הם אכן הפכו לשושלת.

זו הסיבה שהפטריוטס ינצחו בסופרבול הזה. הם לא מכירים את תחושת העליונות. לו היו מכירים בה, היו מפסידים לסן דייגו. אבל המהלכים של ג'וניור סיאו, טדי ברוסקי ובמיוחד מייק ורייבל, אותם זקנים בני 30+, לא הותירו מקום לספק: אפילו כשבריידי נראה כל כך רע, אפילו כשכולם חוגגים על הישבן של אסאנטה סמואל ואפילו כשרנדי מוס הוא לא פקטור, תמיד יהיה את הפליימייקר שיתפוס יום. כי כל העולם נגדם, וכי תמיד יש מה להוכיח, במיוחד כשאתה על מאזן של 0:18, משחק אחד מהגיליון הכי נקי בהיסטוריה של המשחק.

עיניים שחורות

לכל אורך המשחק בין ניו אינגלנד לסן דייגו עברה המצלמה מדי פעם ללדניאן טומלינסון. האמת, עם המעיל ועם המשקפיים המאוד-כהים, ניסיתי לדמות בכל פעם מחדש מה הוא מזכיר לי. הסרטים "רובוקופ" ו"הזבוב" עלו באוויר ועוררו פרצי צחוק בחלל הריק (די, נו, אני לא האינפנטיל היחיד שצוחק לעצמו בחדר ריק. ווקשה, ווקשה תגידו שגם אתם). אבל מבעד לגיחוך אפשר היה לחוש בעצב מסויים, שלא ברור למי היה מופנה. האם אל השחקן, אל האוהדים שלו, אל המאמן שלו, אל כלל חובבי הפוטבול?

רק בשבוע שעבר נכתב כאן על ההחלטה השגויה לעלות עם מרווין הריסון. שחקן שלא נותן מאה אחוז הוא סיכון. הישיבה של טומלינסון בצד לאחר שתי נשיאות בלבד לוותה במספר גורמים שהפכו אותה למגוחכת בהרבה מהספסול של הריסון ברבע האחרון. ראשית, המשחק ההרואי והאמיץ של פיליפ ריברס, שניכר היה שכואב ודואב אחרי כל סנאפ, אבל המשיך להצעיד את הקבוצה לעבר האנדזון של ניו אינגלנד. שנית, העובדה שהוא כביכול ביקש לחזור, מה שנראה היה מהצד כמו "המאמן, אני רוצה לעלות, אבל אם תחליט שלא, אני נשאר בחוץ". שלישית, העובדה שלכל אורך המשחק לא הסיר את המשקף המגוחך מהפנים, משל הוא נאשם שלא רוצה שיזהו את פניו בבית משפט. רביעית, העובדה שאתו ברד-זון יש סיכוי לא קטן שהצ'ארג'רס היו עוברים את הקו לפחות פעם אחת, ואז מי יודע איך היה המשחק נגמר.

אבל הסיבה החמישית והאחרונה, זו שנעצה את המסמר עמוק יותר, הגיעה רק לאחר המשחק. ריברס עבר ניתוח, ידע שיצטרך עוד אחד ועלה לשחק, מה שעלה לו במחיר של כמה חודשי החלמה טובים בחוץ. טומלינסון לא יצטרך ניתוח. זה כל ההבדל. נורב טרנר אמר שהוא "לא יכול היה להתניע". יכול להיות, אבל גם להתנהג כמו פצוע צריך לדעת איך. בסן דייגו טוענים שהרץ שלהם לא איבד את אמון חבריו, אבל די ברור בשלב זה שהוא צימח לעצמו קוף ענק על הגב.

ובלי קשר, באמת בלי קשר לשום דבר: איזה שחקן אנטוניו קרומארטי. וואו!

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully