מאז שנחתמה עסקת אלכס שניידר והתברר כי לוני נפרד באופן סופי מהצעצוע הצהוב שברשותו, החלו ההכנות הקדחתניות לקראת העונה הבאה. במכבי תל אביב כבר השלימו עם העובדה שהעונה הזו אבודה, וכל המערכת מגוייסת לעבודת שטח אמיתית, לבניית העשור הבא של קבוצת הכדורגל הקרויה מכבי תל אביב.
שניידר ותזרים המזומנים הקליל, אותו הוא מביא כנדוניה, הוא פקטור חשוב בתוכניות, אבל הבשורה האמיתית היא ההחלטה של פדרמן ועוד מספר קודקודים צהובים לסיים במהירות את ניתוח הלב הפתוח שעוברת הקבוצה, ולבנות תוכנית שיקום שאפתנית שתחזיר את האימפריה לחזית הבמה.
נחזור במנהרת הזמן לתחילת שנות השבעים העליזות. במחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב בונים תוכנית אסטרטגית מבריקה, לחפש ולאתר כדורסלנים יהודים מוכשרים, לשכנע אותם לעשות עליה. קצת פיתוי כספי, הרבה ציונות, חום ואהבת הקהל, הכדורסלנים מהר מאוד נשבו בקסמי ארץ הקודש, ובמקביל ביססו את מעמדה של מכבי כאימפריה קטלנית, שעד היום כמעט בלתי אפשרי לנשל אותה ממעמדה הרם.
בוב גריפין הרכז המוטרף, אריק מנקין אליל בנות תל אביב, ג'ק צימרמן הצלף חד עין. על הדרך גיירו את ג'ים בוטרייט המזוקן, שנראה ממילא חצי יהודי, טל ברודי העמיד את הצהוב על המפה באופן סופי, וכשהיו זקוקים לסנטר גבוה דאגו לגייר גם את אולסי פרי השחור במהירות. במשך שנים השיטה המשיכה לעבוד, עם ווילי סימס, האווי לאסוף ועוד רבים אחרים. אלכס גומלסקי, המאמן היהודי הערמומי של צסק"א מוסקבה, היה אחד הבודדים שקלט את עומק השיטה והעיר בסרקסטיות טיפוסית: "איך ייתכן שקבוצה מאסיה, עם שחקנים אמריקאים, זוכה בגביע אירופה?". אכן עולם קטן ומופלא.
הריעו לעולי הכדורגל
מועדון הכדורגל, לעומת זאת, כבר שנים לא מצליח לממש את הפוטנציאל הטמון בו, ולהביא את ההשגיות והמכביזם לקהל הענק שמלווה את הקבוצה. כל שנות שלטונו של הרציקוביץ' היו מעט הזויות, ובעוד בכדורסל מכבי כבר הפכה למיתוס, בכדורגל הקבוצה היא לעיתים קרובות בדיחה לא מוצלחת.
לדייויד פדרמן, שמעון מזרחי ועוד מספר חברים חשובים נמאס מהמצב הקיים. עכשיו, כשלוני סולק מהזירה, הגיע הזמן מבחינתם לניקוי אורוות יסודי, הגיע זמן הכדורגל. את פדרמן לא מעניין גאידמק, שחר או לוזון, הוא כבר מחזיק את הקלפים קרוב לחזה ובטוח בניצחונו, הכל עניין של אסטרטגיה, וכמובן תיזמון וכסף. השלב הראשון במערכה היא יהדות העולם. סוכני עלייה וסקאוטים ממולחים קיבלו את ההוראה - תמצאו לנו כוכבי כדורגל יהודים, אנחנו כבר נדאג לכסף ולמקום בהרכב.
רודי חדד היה הסנונית הצרפתית הראשונה, קווין פריאנטה הגיע למבחנים, ג'ונתן ברנשטיין על הכוונת, ועכשיו משא ומתן מתקדם עם בני פילהאבר מדרבי קאונטי. מה שעבד בשנות השבעים בכדורסל, יעבוד בשנות האלפיים בכדורגל. כבר אמרנו - הכל עניין של מחשבה תחילה.
להחתמה של יהודים יש יתרון ברור. המשבצת שלהם לא תופסת את מקום הזרים, המוטיבציה וקסם העלייה נותנת לעולים תחושה של שליחות. כל זה, בתוספת "סל קליטה מנופח", ואכן יש פה סיכוי למהפכה של ממש. יתכן שמכבי תל אביב עומדת להסתער על העשור הבא, "עולי הכדורגל" הם כוח של ממש ואם פדרמן יצליח בתוכניתו, ליגת העל הישראלית עומדת לעבור שינוי דרמטי.
ועם זאת, סטטיסטית והיסטורית היהודים לא הרשימו במיוחד כעם הכדור, ואין ספק כי הכינוי "עם הספר" הולם אותנו הרבה יותר. בהיסטוריה הקצרה של הכדורגל היו "לעם הנבחר" יותר מדי דיבורים והבטחות, ומעט מדי כוכבי כדורגל ושערים כשרים למהדרין. ג'ורג' כהן מגן נבחרת אנגליה שזכתה בגביע העולמי בשנת 1966, יוהאן נייסקינס, ההולנדי המופלא שכיכב בנבחרתו במונדיאלים של 1974-1978, חואן פבלו סורין מנבחרת ארגנטינה, גם כדורגלן מדהים ובנוסף בעל אישיות מורכבת "ופילוסוף" לא קטן - אלה היהודים שהפליאו ללהטט בכדור. ארגנטיני מפורסם נוסף, דניאל בריילובסקי, עשה בזמנו עליה, כיכב מספר שנים במכבי חיפה וכיום נחשב למאמן כדורגל ייחודי. כיום הזרקור מופנה לדניאל דה רידר, ולא מעט קבוצות ישראליות מנסות לשכנע את היהלום האמסטרדמי לבוא לשחק בליגת העל ואפילו בנבחרת ישראל, בינתיים ללא הצלחה.
הסקאוט לענייני יהודים
לפדרמן ולשמעון מזרחי צפויה עדיין עבודה קשה. מתברר כי מעט מדי כדורגלנים יהודים מככבים נכון להיום בעולם, כשכמובן שתמיד קיימת אופציית הגיור. הנה, למשל באליפות אפריקה המתקיימת בימים אלו, אני משוכנע כי עם קצת מאמץ ניתן להכשיר ולתת הכשר לשניים או שלושה כדורגלנים מהיבשת השחורה ולהתחיל טרנד חדש ביהדות. בכל אופן, העונה הבאה הולכת להיות מעניינת במיוחד. ליעקב שחר, ארקדי גאידמק והלוזונים אני ממליץ בחום לפקוח עין נוספת, לא להפקיר את כל "הגולה" בידיים של פדרמן. כדאי מאוד למהר ולבנות תחום חדש - "סקאוטים של כדורגלנים יהודים".