השטיח של הליגה?

בשנה האחרונה היינו עדים לנפילתם של מאמני הדור החדש בכדורגל הישראלי. בזה אחר זה הם חזרו על טעויות העבר שלהם, לא התחדשו, לא התבגרו, לא השכילו, ודרכו במקום במקרה הטוב או נסוגו לאחור במקרה הרע. רוני לוי, כנציג הבכיר של הדור הזה, הגיע לאותו צומת: גם המציאות שלו השתנתה. גם לו לקח זמן להתאים את עצמו אליה, אבל היה לו מספיק שכל ואומץ כדי לעשות זאת בסופו של דבר.

אם בעונה שעברה לוי ניסה להמשיך לשחק כמו האימפריה הדורסנית מפעם, כאילו השחקנים הכי טובים בארץ עדיין נמצאים ברשותו, העונה לוי השכיל לשנות את שיטת המשחק בהתאם למצב בליגה. לא לכפות אותה על שחקנים לא מתאימים אלא להתאים את המערך לאיכות המסוימת שלהם. לוי למד ולימד לחשוב כמו אנדרדוג, כמו אדם שצריך יותר לחשוב, יותר לאלתר, יותר למצוא פתרונות. יכול להיות שכל זה לא יעזור למכבי חיפה ובעוד שלושה שבועות היא תצא ממאבק האליפות באופן סופי אחרי שתפסיד בטדי, אבל לקריירה העתידית של לוי זה לא ממש ישנה: דווקא מהעונה הזאת הוא יצא יותר אלוף מכל העונות הקודמות במכבי חיפה.

הטענה השגורה, לפיה דרק בואטנג הוא הברומטר ליכולת של בית"ר, מחמיצה לא מעט אספקטים חשובים, דרכם אפשר ללמוד לא מעט על העונה הנוכחית של האלופה. בואטנג הוא השיקוף המושלם לרמת הדרישות בקבוצה, לרמת הרצינות. דוחקים בו, מאיצים בו, מדברנים אותו, ותקבלו לא רק את השחקן הכי מוכשר בליגה, אלא גם חתול רעב וחסר מעצורים. אבל אם רק תשחררו טיפה את החבל, אם רק תעלימו עין, אם רק תוותרו לו, והנה לכם סוג של פרזיט על המגרש. אתם יכולים כבר להשלים לבד איזה בואטנג מתאים יותר לעונה הנוכחית.

בבית"ר מנסים לתרץ את הירידה ביכולת של בואטנג העונה באי זימונו לאליפות אפריקה שמתקיימת במולדתו, גאנה, אימרה שמותר להטיל בה ספק. בואטנג מעולם לא אהב לשחק תחת המאמן הנוכחי של נבחרתו, קלוד לרואה, והוא אפילו השתמש לא פעם בבית"ר כדי להמציא תירוצים שישחררו מהעול הזה. הבעיה עם בואטנג היא לא מה כותבים עליו בגאנה, אלא מה הוא רואה בבית וגן ובעיקר מה הוא מפנים. בהתחשב בעובדה כי מדובר בשחקן שלא מיצה 50 אחוז מהפוטנציאל בו, שחקן שפעם היה תגלית השנה באפריקה, בואטנג, בהרבה מובנים, הוא הכי ישראלי שיש. הוא מרושל, כי בית"ר מרושלת. הוא שאנן, כי בית"ר שאננה. הוא שבע, כי בית"ר שבעה. הוא יכול להיות יותר רציני גם העונה, אם רק היה לו מאמן יותר רציני גם העונה.

שאלת המעבר של מאור בוזגלו למכבי חיפה כבר באמצע העונה בעיקר מכוונת לסכנין. בעידן בו ארקדי גאידמק לוקח למ.ס אשדוד את המאמן שלה באמצע העונה, מותר גם ליעקב שחר לפנות לסכנין ולבקש מיריבתו לצמרת את השחקן הכי טוב שלה. השאלה כאן היא האם מותר למאזן גנאים לעשות זאת. על פניו, גנאים מתנהג כמו איש עסקים ממולח. מגיע לפגישות של ראשי מכבי חיפה, מנסה לנצל את שעת הכושר כדי להוציא מהם כמה שיותר וממשיך לטעון כי עד שהשחקן עצמו לא יבקש לעזוב הוא לא יעשה זאת בשבילו. על פניו, גנאים מתנהג כאוליגרך כמו שחר, אך לא בטוח שההשלכות העתידיות על סכנין לא יהיו מסוכנות מדי.

לבוזגלו המעבר יעשה רק טוב. הוא ייתן לכשרון ברמתו הזדמנות אמיתית להתמודד על האליפות, אבל באותה מידה יקבור את כל היומרות של סכנין להשתחרר מדימוי השטיח של הליגה. המו"מ של גנאים על בוזגלו עומד בסתירה גמורה לרוח החדשה שסכנין ניסתה לשדר העונה, בניגוד צורם לזהות, לתודעה העצמית, שהקבוצה ניסתה לרכוש. אפשר לצפות מגנאים שיעלה על בריקדות, כשמכבי חיפה טוענת כי היא חשבה על מאור בוזגלו רק כאשר סכנין הבטיחה את ההישארות שלה בליגה. כאילו מדובר בסתם קבוצה. בלי מטרות גדולות, בלי שאיפות לעתיד, סתם קבוצה שרק רוצה לשרוד. קבוצה שהיא באמת שטיח. קבוצה שהיא מקבצת נדבות. קבוצה שהזהות שלה היא נגזרת של מצב הרוח של עשירי הליגה. ענייה מרודה, שרק מחכה לקצבה שלה ותקבל כל תכתיב מהאוליגרכים למעלה. קבוצה ששחקניה לא מחוייבים אליה בשום צורה שהיא. קבוצה שלא אחראית לגורלה וקיומה העתידי מוטל בספק.

במסגרת המתקפה המוצדקת שלה על ארקדי גאידמק, קראה עיתונות הספורט הישראלי ליותר אחריות, ליותר סובלנות, ליותר אורך רוח מהאישיות הציבורית. כמעט כל כלי התקשורת דרשו מגאידמק לנצור את לשונו משולחת הרסן, אבל שכחו לעמוד בסטנדרטים האלה שלושה ימים אחר-כך, כשכתובות נאצה רוססו בכניסה לבנין ההתאחדות לכדורגל. למרות שלא הוגש כתב אישום כנגד אוהד בית"ר, למרות שהחקירה לא הוכיחה שמדובר היה באוהדי האלופה, למרות שאף אחד לא הורשע או סתם זומן למתן עדות, מיהרו הלוחמים באלימות לתת את פסק הדין שלהם: היו אלו אוהדי בית"ר שזרקו את בקבוק התבערה והם מבינים רק דבר אחד, כוח. בית משפט? לא צריך. הרשעה? לא נחוצה. סנגור? די מיותר. הגינות? את זה תדרשו מגאידמק.

"הפועל כפר סבא כבר לא נותנת כבוד מוגזם לאף קבוצה"

קרית שמונה - מכבי חיפה

הדבר הכי מרשים בעירוני קרית שמונה לא ניכר רק בהיבט הטקטי – פריסה מסודרת על מגרש, חילופי מקום חכמים בין שחקנים ומרווחים נכונים מהתקפה להגנה – אלא בעיקר בהיבט המנטלי. קרית שמונה לא מתבלטת ולא מתחנפת לאף קבוצה. לא היתה דוגמה מובהקת לכך מאשר השער של סלאח חסארמה מול מכבי תל אביב, שציפתה שהקבוצה הנחמדה מהצפון תשחק את התפקיד שהיא ייעדה לה ותוציא את הכדור בגלל ההצגה של יניב עזרן. חסארמה לא הוציא את הכדור, הגביה בצורה מושלמת לאבידור, שהתרומם כמו נשר כדי לנעוץ את אחת ההזדמנויות המעטות של קרית שמונה ברשת של מכבי תל אביב. פעם משחק התפקידים היה הפוך.

חלקו של המאמן רן בן שמעון במהפך הזה הוא גדול מאוד, מה שבטח יעמיד אותו בקרוב בפני הדילמה של כל מאמן צעיר, שקוצר את ההצלחה הראשונה שלו. האם באמת להאמין לתקשורת, שתכף תקשר אותו לקבוצות הגדולות, או לא לוותר על הדרך ולהמשיך לבנות את עצמו מלמטה. מהקשיים להצלחות. מהעוני לעושר. מחולשה לעוצמה. יש עוד דרכים למעלה, אבל זאת הטובה ביותר. לנצח את מכבי חיפה העונה, לנצח את מכבי חיפה גם בעונה הבאה כדי שלא להראות שזה לא היה מקרי, ואז אולי גם להגיע למכבי חיפה.

בית"ר ירושלים – מכבי פתח תקווה

השאלה היחידה שפתוחה במשחק הזה היא את מי מותר לקלל ואת מי אסור. אבי לוזון פסול לעדות במקרה הזה.