"זהו, עכשיו הם גמורים. פיגור 13:21, שמונה דקות לסיום, משחק חוץ, מזה הם כבר לא יחזרו." הזמן: יום ראשון באמצע ינואר 2007, שבוע שני בתוך הפלייאוף. הצ'ארג'רס, הקבוצה הכי טובה בליגה, משיגה סוף סוף טאצ'דאון של טומלינסון שנותן לה קצת מרווח ביטחון, במשחק בית מול הפטריוטס המוגבלים. קצת יותר משש דקות לסוף חוטף מקרי מסירה של בריידי, במה שנראה כמו מהלך מסיים משחק. אלא שטרוי בראון לא חושב ככה, מקרי ממשיך לרוץ ובראון גורם לו לפמבל את הכדור, ניו אינגלנד משתלטת חזרה על הכדור, הדרייב נשאר בחיים והסוף ידוע.
לעיתים רחוקות מזמן הגורל הזדמנות כל כך מושלמת לנקמה בפרק זמן כל כך קצר. שנה אחרי ההפסד שובר הלב ההוא הפסד שחולל בוקה ומבולקה בסן דייגו והוביל בסופו של דבר לפיטוריו של המאמן המוערך מרטי שוטנהיימר, האיש שבנה את הקבוצה המוכשרת של הצ'ארג'רס במו ידיו מקבלים החבר'ה מסן דייגו צ'אנס להיפוך תפקידים. הפטריוטס, הקבוצה הכי טובה בליגה, בעלת המאזן המושלם, מארחת אותם בביתה לקרב על אליפות ה AFC. יכול להיות תענוג גדול יותר מלקלקל להם את החגיגה, ועוד להרוויח כרטיס לסופרבול תוך כדי?
קפיצה מהירה ל-2008, יום ראשון שעבר, שוב שבוע שני של הפלייאוף. המקום: RCA דום באינדיאנאפוליס. עשר דקות לסיום המשחק מצליחים פייטון מאנינג, במשחק אישי מצוין, והקולטס ליטול את ההובלה 21:24 מול הצא'רג'רס החבולים. איך אמרנו קודם? "זהו, הם גמורים. משחק חוץ, מזה הם כבר לא יחזרו". תוסיפו על זה את טומלינסון וריברס פצועים על הקווים ואת גייטס המדדה, שלא היווה פקטור כל המשחק, ותבינו מדוע הרשיתי לעצמי בשקט לצעוד לעבר המטבח כדי להכין עוד כוס תה.
חשבתי שדמיינתי כשבדרך שמעתי את השם בילי וולק נזרק לחלל האוויר על ידי השדרנים. חה, וזה עוד בלי להחשיב את אפקט טרנר על הקווים. צחקקתי לעצמי ברשעות, בעודי בוחש שתי כפיות סוכר חום. קצת פחות מחמש דקות אחר כך כמעט נחנקתי מעוגיות הג'ינג'ר-קינמון כשבילי וולק חדר לאנדזון כדי לתת צ'אנס להגנה שלו לנצח את המשחק. איזה הבדל עושה שנה.
לחץ, לחץ, לחץ
מבחינת הרכב שחקנים אין כמעט הבדל בין הצ'ארג'רס של שנה שעברה לאלו של השנה. על הקווים יש את נורב טרנר כמובן, שאליו נגיע עוד מעט, ושני הבדלים קטנים נוספים: לצ'ארג'רס מודל 2007 יש מומנטום ואולי יותר חשוב מכך - אין להם מה להפסיד. הדרייב של וולק בשבוע שעבר הוא מסוג האירועים הספורטיביים שמגדירים קבוצה. בתוך כל הלחץ, ללא כל הכוכבים בהתקפה, באווירה עוינת, מול אלופת ה NFL בביתה, הצ'ארג'רס עשו את הבלתי ייאמן. הם ניצחו. השאלה המתבקשת, כמובן, היא: האם הם יכולים לעשות זאת שוב?
האמת, יש מצב. בשביל זה צריכים לקרות שלושה (הפתעה!) דברים: בהגנה צריך להפעיל לחץ בלתי פוסק, ארבעה רבעים מלאים, על בריידי. בהתקפה רוב מוחלט של המהלכים צריך לעבור דרך האמצע של הגנת ניו אינגלנד, והספיישל טים חייבים לתרום את חלקם.
בשבוע שעבר החליט ג'ק דל ריו מאמן הג'אגוארס לנטרל את רנדי מוס, בעיקר על ידי שמירה כפולה. זה עבד! מוס סיים את המשחק עם תפיסה אחת ל-14 יארד ולא השפיע על תוצאת המשחק. מה עשה בינתיים בריידי, בלי התופס המוביל שלו? סתם, סיים עוד משחק עם 3 ט"ד, השיג שיא רייטינג בפלייאוף של 141.4 וקינח בשיא חדש של השלמת מסירות במשחק. עוד יום עבודה רגיל במשרד. לפטריוטס יש פשוט יותר מדי כלים בהתקפה, אי אפשר לעצור את כולם. הדרך היחידה לפגוע בשטף המשחק של ניו אינגלנד היא לגרום לבריידי לחשוב. כל הזמן, בכל דאון ודאון.
עוד לא היתה העונה תוכנית משחק הגנתית שבריידי לא פיצח, גם אם זה לקח לו ולבליצ'יק מחצית או שלושה רבעים למצוא את הפתרון. הקבוצות שהכי התקרבו לזה היו האיגלס והרייבנס, שמפעילות לחץ רציף על הקוורטרבק. התוכנית צריכה להיות, אם כך, פאס ראש מטורף שכולל המון בליצים, והגנה שמשתנה באופן תדיר. פעם מראים בליץ ועושים בליץ, פעם מראים בליץ ויורדים חזרה לכיסוי מיד לפני תחילת המהלך. בליצים של קורנרים וסייפטיס, בלי לפחד מהמהלך הגדול. אף רסיבר לא מתחיל לרוץ לפני שהוא מקבל באמפ שמאט אותו קצת. לניו אינגלנד יש את המאמן הכי יצירתי בליגה וצריך לשחק איתו במגרש שלו. לגרום לו ולקוורטרבק שלו לעבוד קשה. לסן דייגו יש גם יתרון אדיר בסקנדרי בדמותו של קרומארטי, אולי הדפנסיב בק היחיד בליגה שיכול להתמודד עם רנדי מוס באחד על אחד מבחינה אתלטית. צריך לנצל את היתרון הזה, לוותר על השמירה הכפולה ולפנות שחקנים לסכימות שיטילו ספק אצל בריידי בקשר לכוונות של ההגנה. זה לא יעבוד כל מהלך, אבל לאורך משחק שלם זה יכול ליצור מספיק בלבול בהתקפה של ניו אינגלנד כדי לגרום לטעות אחת או שתיים, שאולי יספיקו.
לאט לאט עם ההתקפה, טרנר
ההתקפה צריכה לעבוד לאט ובסבלנות. זה קצת סותר את התזה של טרנר, שמאמין בהתקפה ורטיקלית שמתבססת על מסירות לטווחים ארוכים ומהלכים גדולים. אלא שהצ'ארג'רס זקוקים לדרייבים ארוכים שיעברו דרך הלב של הגנת ניו אינגלנד שמתחילה להראות בשבועות האחרונים סימני עייפות. הדרך היחידה להאט את ברוסקי, ורייבל, סיאו כולם כבר מזמן מעל גיל שלושים - וחבריהם היא לגרום להם להזיע כל המשחק.
בהקשר הזה, הספק בכשירות של טומלינסון דווקא יכול לעבוד לטובת הצ'ארג'רס. מייקל טרנר גדול יותר וחזק יותר ולא מפחד לרוץ דרך האמצע. דרייב ממוצע של סן דייגו חייב לכלול לפחות ארבע עד חמש ריצות דרך האמצע, אפילו אם זה ליארדים בודדים בלבד. שאר המהלכים צריכים להיות בעיקר מסירות קצרות, לסלאנט או במהלכי סקרין, שיגרמו לחוליה האמצעית של הפטריוטס להתאמץ ולעבוד קשה כל הזמן. דרך אגב, ג'וניור סיאו (וגם רודני האריסון, האמת) ההוואייני (איך אומרים "ההוא מהוואי?") היה בצעירותו מכוכבי ההגנה של סן דייגו לאורך מרבית שנות התשעים, עד שהועזב על ידי ההנהלה שהאמינה שלא נשאר לו הרבה דלק בטנק. מישהו הזכיר נקמה?
בפלייאוף בכלל ובמשחק מול קבוצה כל כך טובה כמו ניו אינגלנד בפרט, יש חשיבות עצומה ל-X פקטור שנקרא ספיישל טים. זו של הצ'ארג'רס חייבת להיות בשיאה במשחק הזה, לגרום לבריידי להתחיל דרייבים עמוק בשטח שלו, לתת לריברס מרווח גדול לעבוד איתו בהתקפה ואם יתאפשר, גם לעשות נקודות. למעשה, בלי נקודות מהספיישל טים (או ההגנה) יהיה קשה מאוד להתקפה של הצ'ארג'רס לעמוד בתחרות עם ההתקפה הכי פוריה אי פעם בתולדות הליגה.
לא סתם כמעט לא הזכרתי שמות לאורך הסקירה הזאת. את הפטריוטס של השנים האחרונות ניתן לנצח רק בנשק שלהם - מאמץ קבוצתי מלא. וזה אולי המקום לתת מילה טובה לנורב טרנר. אישית לא האמנתי יותר מדי בסיכויים שלו להצליח בסן דייגו מכיוון שאני שייך לאלה שחושבים שהוא מתאם התקפה מעולה שלא מספיק טוב להיות מאמן ראשי. אבל טרנר הצליח לשים בשלב מסוים בעונה הזו את היד על היסוד החמקמק שגורם לאוסף של שחקנים להאמין בעצמם ולשחק יחד כקבוצה. השנה, מול אחת מהקבוצות הכי טובות אי פעם זה אולי לא יספיק, אבל על הבסיס הזה יהיה אפשר לבנות בשנים הבאות.
לפטריוטס יש יתרון על הצ'ארג'רס בשתי עמדות בלבד - קוורטרבק ומאמן. הניסיון, השקט הנפשי ויכולת ההתאמה של בריידי ובליצ'יק צריכים להספיק להם לניצחון. אבל הצ'ארג'רס לא יעשו להם את החיים קלים. על מוטיבציה לא צריך היה לעבוד השבוע באימונים. הזכרנו כבר את הענין הפעוט ההוא, נקמה.