האשם תמיד

דומה שמלבד ארקדי גאידמק (ואולי גם "התותח" ואשת סודו), אין לאף אחד מושג מה הייתה המטרה האמיתית של מסיבת העיתונאים שכינס אמש הבעלים של בית"ר ירושלים. דבר אחד ברור – הארוע הזה לא היווה שום נסיון להתנצל על המסרים שהעביר בהפגנת היחיד שלו ביציע המזרחי של אצטדיון טדי. את ההאשמות בנוגע לקשר הסיבתי בין אותו מופע לבין החבלה במשרדי ההתאחדות לכדורגל, פטר גאידמק במשפט מבטל שאחריו חזר להרצות את משנתו בנוגע לאותה התאחדות.

אישי ציבור רבים יודעים להסביר בזלזול שתכליתו היחידה של עיתון היא לעטיפת דגים, אבל כשמגיע רגע האמת, מסתבר שהם קוראים בקנאות כל מילה שנכתבת עליהם בבטאון הגמלאים בגדרה. ארקדי גאידמק הוא דמות חריגה בתחום הזה. הוא באמת מתנהג כאילו אין לו שום עניין בביקורת שנמתחת עליו, לא מתייחס למאמרים שנכתבים אודותיו ואינו שולח מסרים עקיפים לכלי תקשורת אשר תוקפים אותו. לפעמים נדמה שהוא משחק בזירה פרטית אשר מוקפת במחיצה חד כוונית. אנחנו שומעים את כל מה שהוא אומר, אבל המלל הרב שנשפך עליו בצד שלנו, כלל לא מגיע לאזניו. האם מדובר בחסינות או יהירות יוצאות דופן? האמנם יש לאוליגרך המוחצן "עור של פיל"? ייתכן, אבל בטרם נייחס לגאידמק תכונות על אנושיות, כדאי לבדוק הסברים פשוטים יותר.

ביום שבת האחרון, ניצל הבעלים של בית"ר את עונש הגלות שהוטל על הקהל של קבוצתו, כדי להעלות הצגת יחיד ביציע המזרחי של טדי. התגובה התקשורתית למיצג הייחודי הזה, יכולה ללמד אותנו הרבה על הסיבות לכך שגאידמק ותומכיו "לא סופרים" את המדיה. מעבר למחלוקת אסתטית על השפה ששימשה את גאידמק בצעקותיו מהטריבונה, לא יכול להיות ויכוח על כך שתמונת האיש הבודד ביציע, המניף את דגל בית"ר, מהווה מחווה ייחודית ותקדימית אשר דורשת הרבה אומץ ומעוף. בין אם מדובר ביוזמה של המיליארדר ובין אם ההופעה נהגתה על ידי אחד מאנשי הצללים שלו, אין מנוס מלהודות שזוהי אחת ההברקות התקשורתיות הנוצצות ביותר בתולדות הספורט הישראלי. הסיכוי שלוני, מוני, שחר, טביב או אפילו איזי שרצקי הנערץ היו מתייצבים כך בחזית ומגלים מחוייבות כזו למחנה שלהם, הוא כמעט אפסי.

למרבה הפלא, הרוב המכריע של הפרשנים כלל לא התייחס לפן הבידורי או היצירתי של המופע. תחת זאת, קיבלנו חומה אחידה של צקצוקי לשון, זעזוע מהשפה הבוטה, גינוי של החתירה תחת אושיות הממסד ואפילו, שומו שמיים, אזהרה מפני פגיעה בדמוקרטיה – גאידמק מנצל את הונו ואת קו התקשורת הישיר שלו אל ההמון, כדי לעשות דה-לגיטימציה לשלטון הנבחר. אתמול הגיעה תגובת הרפלקס של מגלגלי העיניים, אשר קשרו בין דבריו של גאידמק, לבין ההצתה וכתובות הנאצה באצטדיון רמת גן.

לגבי הקשר בין האיש עם הדגל לבין הפרחחים עם הגפרורים, אפשר לבטל אותו במחי ניסוי מחשבתי פשוט: כיצד היינו מתייחסים לחבלה של אוהדים – נניח אפילו בית"רים - במשרדי ההתאחדות, אלמלא כינה ארקדי את ראשיה "חוליגנים" בראשית השבוע? האם היינו תופסים זאת כפלא בלתי מוסבר, או כחוליה שגרתית בשרשרת של ארועים דומים? מסתבר שבמקרה זה, כמו ברבים אחרים, מלהטטים הדמגוגים ביחסי סיבה ותוצאה, כדי לייצר אשמה יש מאין. הבריונים והונדליסטים מעולם לא היו זקוקים לעידוד מראשי הקבוצות שלהם – לא בימי דדש, לא בתקופת פניג'ל ולא בעידן תאומים. אלא שכאן רק מתחילה רכבת ההפתעות של מבקרי גאידמק. הבה נמנה את שאר העוונות שבהם הוא הואשם השבוע.

ראשית, גינו הפרשנים את השימוש שלו בשפה בוטה כלפי אבי לוזון. צריך לחזור על המשפט הזה כדי להאמין שהוא קיים: שימוש בשפה בוטה כלפי לוזון. רק מי שזכה לשבת ביציע הכבוד ליד הוד מעלת יו"ר ההתאחדות ובני משפחתו, יכול להעריך את עומק האירוניה בצירוף הזה.

גם מילות התוכחה הלא מלוטשות שיידה ארקדי בהתאחדות, נידונו ברותחין. התקשורת – כולל החתום מעלה - אשר בשבוע טיפוסי מצליחה לכנות את יושבי אותו מוסד "אפסים", "מאובנים", "דינוזאורים" וכמובן "מושחתים", מתקוממת כנראה נגד הפלישה של נשיא בית"ר לטריטוריה שלה. עם כל הכבוד לזכותם של עיתונאים להתפרנס בכבוד, מן הראוי שזכות זו תמומש לאור עקרונות יסודיים יותר כמו "קשוט עצמך בטרם תקשוט אחרים".

אשר לחששות שהביעו כמה הוגי דעות לגבי פגיעה בדמוקרטיה הישראלית, קשה שלא להסכים איתם. גאידמק משתמש בהונו הפרטי כדי לשחד את הבוחר הישראלי, בניגוד לשיטה המקובלת וההגונה של ניצול הקופה הציבורית, הקמת עמותות קש, תשלום לקבלני קולות ושימוש בהלוואות שלעולם לא יוחזרו. גרוע מכך. אילו רק תצלח המזימה של הטייקון המפוקפק הזה לקנות את דרכו לשלטון, אין שיעור לתהומות שאליהן הוא עלול לגרור את המדינה. קל מאד לדמיין אותו ממנה גנב לתפקיד שר האוצר, מפקיר את בטחון המדינה בידי עסקן חסר מושג, שולח חיילים למוות בקרבות חסרי תכלית, מקים משרד ממשלתי מיותר כאתנן לשותפים פוליטיים וכיוצא באלה תועבות שאין הנייר הוירטואלי סובל. אין ספק שכל שוחרי הצדק והמנהל התקין צריכים להטות שכם כדי למנוע חדירת גורם שלילי כזה לממשל הישראלי.

ארקדי גאידמק, כאיש וכתופעה, בהחלט מעורר חששות והרהורים נוגים על מצב החברה בישראל. על הנזק שהוא גרם לכדורגל המקומי, כשהפקיע את תואר האליפות וביטל את התחרותיות, נשפכו כבר הרבה מלים. אלא שהבעיות האלה, חמורות ככל שיהיו, לא צריכות לשמש סיבה לגינוי אוטומטי, מאולץ ולעיתים אף צבוע, של כל פעולה מצידו של האיש. כדי לשמור על סיכוי כלשהו שהביקורת על גאידמק תעורר מחשבה אצלו או אצל מישהו מתומכיו, צריך להתייחס אליו ביושר וביושרה, גם אם זה כרוך לפעמים – כמו השבוע - באמירה "ארקדי, שיחקת אותה".