וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תושב קבע: אבא גנוב

אריאל גרייזס

17.1.2008 / 12:35

ג', התוספת החדשה של משפחת גרייזס, גרם לקקטוס ולי' לאבד שעות שינה, אבל זה לא הפתיע אותם כמו תוצאות משחקי יום ראשון

אני משוכנע שכולכם תהיתם איפה היה הטור של שבוע שעבר, חלקכם אולי אפילו פינטזו על היעלמות שלי לעבר השקיעה, אבל צר לי לאכזב אותכם - אני עדיין פה ואפילו הבאתי איתי חיזוק משמעותי. אני שמח לבשר על צירופו של ג', החבר החדש למשפחת גרייזס (כן, ראשי התיבות שלו הם ג.ג. או כמו שאני קורא לו – G בריבוע. אוי, מסכן הילד, פעם ראשונה שמישהו יהיה ילד כאפות כי אבא שלו חנון), שנולד במזל טוב לפני שבוע וקצת, בדיוק בזמן לראות עם אבא את הפלייאוף. במשך השנה התלבטתי האם להזכיר את ההריון מעל גבי שורות אלו (במיוחד בשבועות שהיה מעט מה לדבר עליו), אבל בסופו של דבר החלטתי נגד, כי למרות שאני לא מאמין בעין הרע ודומיו, שמען של יכולות הניחוס שלי כבר יצא למרחוק (ואף מגבולות הספורט עצמו, ראו מה קרה לשער הדולר מאז חתמנו על חוזה השכרה שקלי לפני מספר חודשים), ויש לילד הזה מספיק צרות עם ה-50 אחוז גנים שהוא קיבל ממני, בלי להוסיף ניחוסים מיותרים. אז מכיוון שהחזקתי את עצמי עד עכשיו, אין ברירה אלא לתת לכם כמה פכים (אח, תמיד רציתי להשתמש במילה הזו) מהשבוע פלוס האחרון:

- יש הרבה שמגלים את האלוהים במהלך הלידה, במפתיע, גם אני אחד מהם. לא, זה לא הלידה עצמה, פשוט עולם שיש בו אפידורל חייב להיות אלוהי במידה זו או אחרת

- אם מחלקת היולדות של בית חולים קפלן היא איזושהי אינדיקציה, הרי שבקרוב לאתיופים יהיה רוב מוחלט במדינה.

- לא ראיתם אדם מאושר, כאשה שאכלה סושי אחרי תשעה חודשים של הריון.

- אתם מחפשים את העבודה הקשה ביקום? אל תלכו יותר רחוק מהאחיות שמטפלות בעשרות ילדים צורחים בתינוקיה. עזבו אותכם מטייסים – עכשיו, זו חלוקת קשב!

- המכשיר לשאיבת חלב זה חתיכת מפלצת. מילא לאבד את האיברים החביבים עליך לטובת היצור הקטן, על זה אני יכול להתגבר, אבל למכשיר מכני? זה יותר גרוע מלהכניס ויברטור הביתה.

- הוכחה נוספת לחוק שימור החומר – י' השילה כמעט את כל הקילוגרמים שהיא עלתה בהריון, אבל הם לא הלכו לשום מקום – מרוב שוקולדים, עוגיות ובישולים של החמות, נראה שכולם עברו לקו המותניים שלי.

- לא נעים להגיד, אבל למרות שבחודש האחרון דמיינתי את כל התרחישים האפשריים ללידה ואיך אני אשמור על קור רוח כשהיא תגיע בסופו של דבר, עדיין כשי' קמה בבוקר ואמרה לי שירדו לה המים, מצאתי את עצמי עומד עם פה פעור ושואל את עצמי מה לעשות בדיוק. ועדיין זה היה כאין וכאפס לעומת ההפתעה שתפסה אותי ביום ראשון האחרון, עם הניצחונות של הצ'ארג'רס והג'איינטס.

האפוקליפסה בדרך

דווקא סוף השבוע התחיל כמצופה – ברט פארב ניצח את יאטי, המכונה גם מייק הולמגרן, במשחק שלג יפהפה (כל משחק שלג הוא יפהפה, פר הגדרה) ואחר כך ג'ק דל ריו עשה את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב, כלומר, להכין את הקבוצה שלו מצוין ואז להירדם על הסיידליינס, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה ביום ראשון. נכון שהימרתי שהג'איינטס ינצחו את דאלאס, בעיקר בגלל הרקורד של ווייד פיליפס בפלייאוף והמומנטום החיובי שהג'איינטס הביאו איתם, אבל לראות את איליי מאנינג עולה לגמר החטיבה בעוד אחיו נשאר בבית (האם זה היה הרגע המאושר בחייו של איליי הקטן?) – לזה כבר לא ציפיתי.

אם תשאלו אותי איך כזה דבר קרה, האמת – לא תהיה לי תשובה טובה, אפילו לא קרוב לזה. תראו את המשחק של אינדי, למשל – פייטון מאנינג מוסר למעל 400 יארד ושלושה ט"ד, סן דייגו איבדה את הק"ב הפותח שלה, את הרץ הכוכב שלה (שבמקרה הוא גם הכי טוב בליגה) וגם הרסיבר הטוב ביותר שלה לא היה אפקטיבי – ועדיין ניצחה את המשחק. לא ייאמן בכלל. וזה עוד כלום לעומת איליי וטום קאפלין חוברים כדי לנצח משחק חוץ שני ברציפות, ועוד בקאובויס סטדיום.

התגובה הראשונית לתוצאות הללו אמורה להיות הכאה על חטא – אולי נורב טרנר הוא בכלל גאון שכל העונה הכין את הקבוצה שלו למצב הזה, כמו ששמעתי כבר בכמה מקומות? ואולי איליי הוא באמת ק"ב ששווה בחירה ראשונה בדראפט? ואולי כל הפרשנים צריכים לסתום את הפה, כי אין להם שמץ של מושג?

אולי, אבל לא נראה לי. בשלושת הגמרים האחרונים של ה-NFC שיחקו רקס גרוסמן, ג'ייק דלהום ומייקל ויק, זה עדיין לא הפך אף אחד מהם לק"ב עילית. ביל קלאהאן ומייק מארץ לקחו קבוצות לסופרבול, זה עדיין לא הופך אותם לגאונים. אני לא רוצה להפחית בערך ההישג של הג'איינטס והצ'ארג'רס – להיפך, מגיע המון כבוד להם ולמאמנים שלהם על ההצלחה להגיע לאן שהגיעו, בטח על הדרך שבה הם עשו את זה, אבל כמו שהצביע עמיתי אילייה השבוע – פלייאוף בכלל ופוטבול בפרט (שם זה משחק אחד גרוע ואתה בחוץ) הוא הרבה יותר אלמנט של להגיע בשיא הכושר שלך לזמן הנכון בעונה, להיות קשוח (משהו שהיה בעייתי לצמד הקבוצות שהפסידו ביום ראשון בשנים האחרונות) וגם טיפה מזל לא יזיק. למרות שזה נראה ככה, סוף העולם עדיין לא הגיע (אם כי אם נראה סופרבול של ג'איינטס-צ'ארג'רס אפשר יהיה להתחיל להתכונן לאפוקליפסה. אז כנראה אני באמת אפרוש לטיפול בילדים וגמרנו).

מאנינג של מעלה, מאנינג של מטה

הנה עוד כמה מחשבות על דמויות מפתח בסוף השבוע האחרון, שחשבתי לעצמי בין חיתול מלוכלך למשנהו:

- פייטון מאנינג: האמת, אני כבר לא יודע מה לחשוב על פייטון. אם עד לפני שנה הייתי גם אני חסיד (שוטה) של קונספציית ה"לא מסוגל לנצח במשחקים גדולים" ואחרי הזכיה בסופרבול שיניתי את דעתי ב-180 מעלות, ולא נשארה לי טענה אחת אליו בדרך למשיחתו בתואר הגדול מכולם, הרי שעכשיו אני אבוד לגמרי. לא, זה לא חוסר היכולת להכניס את הכדור לאנדזון בשני הדרייבים האחרונים - זה יותר עניין של חוסר מזל, הגנה טובה של הבולטס ומסירה-שתיים לא טובות – זה קורה לכל ק"ב (אפילו לבריידי, כמו שדאגו כמה נשמות טובות להזכיר על השנתיים האחרונות), ועל כל סטיגמות הווינר והלוזר כבר הבעתי את דעתי בעבר. לא, הבעיה היא שונה לגמרי.

במהלך העונה הצבעתי על היפוך התפקידים שהיה העונה בין בריידי למאנינג, כשמאנינג ממשיך את התהליך של השנתיים האחרונות, שבו הוא עושה דרייבים ארוכים עם המון מסירות קצרות ומשחק ריצה מפותח, בעוד בריידי הולך על הביג פלייס – סימן ההיכר של התקפת הקולטס בעבר – וזורק המון גם ליד האנדזון. אבל אולי החגיגות היו מוקדמות מדי. מה שבריידי עשה בשבת בלילה כולנו ראינו – מסירה אחת ארוכה בדיוק כל המשחק (וגם היא, לדנטה סטולוורת', היתה בעצם מהלך סקרין שהתפקשש), לא מכריח מסירות לשחקנים מכוסים, לוקח בדיוק מה שההגנה נותנת, או בקיצור – בריידי הישן והטוב. הבעיה היא, שגם אצל מאנינג ראינו רגרסיה דומה. במהלך המחצית השניה, אינדי זנחו את משחק הריצה לחלוטין, ובדרייב הלפני האחרון – זה שבסופו הקולטס נכשלו מלשים ט"ד 5 יארד מהאנדזון – הם הגיעו לאותה נקודה בזכות שריקות של השופטים ולא בזכות מאנינג, שניסה פעם אחרי פעם את המהלכים הארוכים לרסיברים מכוסים לגמרי, בדיוק כמו פעם. אין לקחת את האחריות להפסד הזה מההגנה של הקולטס ומטוני דאנג'י (עוד שניה נגיע אליו) אבל גם לפייטון, למרות הסטטיסטיקה המצוינת של יותר מ-400 יארד ושלושה ט"ד (אבל גם שני אינטרספשנס, שאחד מהם הוחזר לט"ד, אבל בוטל על ידי שריקה שלקרוא לה מפוקפקת יהיה אנדרסטייטמנט), יש מניות בהפסד הזה, כשהוא מזכיר את הפייטון של לפני שנתיים ושלוש שלא מסתפק במה שההגנה נותנת לו, וחבל, כי באמת היינו ראויים למפגש פאטס-קולטס שני לעונה.

- איליי מאנינג: על איליי אני דווקא כן יודע מה לחשוב. טום קאפלין כנראה קורא את המדור הזה, כי הוא עשה עם איליי בדיוק מה שאמרתי לו (שימו לב - זה חיקוי יונייטס הכי טוב שלי) לעשות בשנתיים האחרונות – תסתמך על משחק הריצה, תן להגנה שלך לעשות את העבודה ותשאיר לאיליי את הזריקות הבטוחות, מפליי אקשן או כאלה שהוא לא צריך לקרוא יותר מדי את ההגנה בהן (מדהים איך אצל אח שלו מדובר בתכונה הכי חזקה ואצל איליי החולשה הכי גדולה). איליי זרק רק 18 פעם ביום ראשון, כמעט חצי מהממוצע העונתי שלו של 33 (כן, כן, הלכתי ובדקתי) ובדיוק שליש מה-53 שהוא זרק רק לפני ארבעה שבועות מול וושינגטון במשחק שעורר את חמתי – וגם ה-18 הללו היו רובן ככולן מסירות קצרות (ושליש מה-160 יארד שלו היו ממסירה קצרה לטומר שהפכה לט"ד של 52 יארד). השאלה הגדולה היא כמובן אם קופלין למד את הלקח ולא ינסה שוב להפוך את איליי למה שהוא לא. אם זה המצב – לג'איינטס יש יותר מסיכוי לשחק גם בסופרבול.

- פיליפ ריברס ולדניאן טומלינסון: בחצי גמר הפלייאוף, אם יש לך פחות משבר בשתי הרגליים, אתה דואג שהמאמן יכניס אותך בחזרה למשחק, נקודה. כוסיות.

מה עם איזו החרשה, רומו?

- טוני רומו: אין לי בעיה שתצא עם מי שאתה רוצה, אני בטח לא מאמין שחופשה זו או אחרת במקסיקו היא זו שגרמה לביצועים העלובים במשחק – למייקל סטרהאן וחברי קו ההתקפה של הג'איינטס היה יותר קשר לזה. אבל למה כל העולם צריך לשמוע על זה? תסתכל על בריידי שיוצא עם ג'יזל ועדיין במהלך העונה אנחנו לא שומעים מילה על הנושא, בטח שלא בפלייאוף.

- טוני דאנג'י – בזמן כתיבת שורות אלה עוד לא ברור אם דאנג'י חוזר לעונה נוספת או שהוא פורש כדי להשקיע במשפחה שלו (הימור שלי – הוא גמר), וזה די לא נעים לכתוב את זה על מאמן סימפטי כמו דאנג'י שבאמת עושה עבודה נהדרת כבר שנים, אבל האמת היא שאולי זה לא יהיה רע לקולטס אם דאנג'י יילך הביתה. האליפות שהוא לקח בשנה שעברה הצליחה להשכיח הרבה דברים, כמו הכישלונות החוזרים שלו בטמפה וגם הכישלונות שלו בתור מאמן קולטס עד העונה שעברה, אבל המשחק האחרון מצטרף לרקורד מאוד ארוך ולא מרשים של הפסדים בפלייאוף שנראים כשאשמתו הישירה של דאנג'י.

אני לא אלך אחורה לכל השנים שלו בקולטס או בטמפה, אבל מספיק לזכור איך אינדי הפסידה לפיטסבורג נחותה בעליל לפני שנתיים על מגרשה הביתי (בהפסד שמאוד מזכיר את זה שהיה ביום ראשון לצ'ארג'רס) ואת ההופעות הבינוניות שלה מול קנזס ובולטימור בשלבים הראשונים שלה שנה שעברה, לפני שנקלעה לפיגור מביך במחצית מול הפאטס (שוב בבית, שוב מול קבוצה פחות טובה) ורק יכולת שיא של פייטון בחצי השני ורסיברים טיפשים של ניו אינגלנד הצילו אותם מעוד הפסד. הגיע הזמן לומר את האמת – טוני דאנג'י הוא מאמן מצוין שיודע לבנות קבוצה נהדר ובניגוד להרבה אחרים בליגה – גם לנהל משחק טוב, אבל בקטע של להכין קבוצה, במיוחד לפלייאוף, אולי לקולטס עדיף מישהו אחר במקומו.

- ביל בליצ'יק: אחד הדברים שהפכו את הפטריוטס לקבוצה כל כך מצליחה, היא היכולת של בליצ'יק לאתר במדויק את המפתחות לעצירת היריב ולוודא שקבוצתו מיישמת אותם בצורה מושלמת. אם במשחק מול הקולטס בשבוע 10 התמקדו הפאטס בעצירה של פייטון מאנינג, ובתהליך איפשרו לאדאי לחגוג עליהם, הרי שבמפגש מול ג'קסונוויל (כמו במשחקים מול פילי, בולטימור והג'איינטס) ראינו אותם מאפשרים לק"ב שמולם למסור בניחותא במשך שלושה רבעים, במהלך שלדעתי היה בחירה של בליצ'יק, שהעדיף להשקיע את מרבית המשאבים שלו בעצירת משחק הריצה של הג'אגס. לא, זה לא שאני חושב שבליצ'יק באמת התכוון שהפאטס ייתנו לדייויד גרארד (או יותר גרוע – קייל בולר) לחגוג עליהם, אבל בבחירה מבין השניים, הוא העדיף את האחרון, בידיעה שבסופו של דבר אותו ק"ב יעשה את הטעות שתעלה לו במשחק.

גרארד, בניגוד לקודמיו, אמנם לא עשה טעות קריטית, אבל גם לא הצליח לנצח לבדו את הפטס, חלק נכבד מזה בגלל שהג'אגס ויתרו על משחק הריצה שלהם בחצי השני, למרות שהגיעו פעמיים לרד זון של הפטס. אני עשוי לחיות עוד הרבה שנים, ואולי גם משך החיים של ג' הקטן, ואנשים עדיין ייתווכחו לגבי זהותו של הק"ב הגדול בהיסטוריה. אצל מאמני פוטבול, לעומת זאת, זה לא המצב, כשוינס לומברדי הוא הקונצנזוס הגמור לבחירה הזאת, אבל תרשו לי לחלל את הקודש לשניה – אם הפאטס ממשיכים בדרכם לאליפות רביעית במספר (שלא לדבר על חמישית, שתשווה את מספר הטבעות שלו לענק מגרין ביי), בליצ'יק עשוי אף הוא להיות מועמד לבחירה בסופו של דבר.

- השופטים: בדיחה, פשוט בדיחה.

- ברט פארב וטום בריידי: טור שלם ואפילו לא דיברנו על שני הקוורטרבקים המדהימים האלה, אחד שבגיל 38 נותן מספרים בשלג שק"ב אחרים בחיים לא יתקרבו אליהם, והשני מרוחק שתי תפיסות ממשחק מושלם. עד כדי כך הם טובים, שזה כבר הופך למובן מאליו. עד כמה שאני שונא קיטש אמריקאי, אפילו אני מצפה לסופרבול בין שנים מחמשת הקוורטרבקים הטובים בתולדות המשחק.
.
- ה-RCA דום: ברוך שפטרנו.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

לא לילד הזה פיללנו

לסיום, תרשו לי הפעם לותר על הגעגועים לארה"ב בשביל קיטור אחר בעניני דיומא. לפני 10 שנים פחות או יותר התחלתי ללמוד באוניברסיטה, חוויה שאולי היתה המשמעותית בחיי, ולא רק כי שם פגשתי את י'. הדבר שהכי אהבתי בחוויה האקדמאית לא היו הלימודים או אפילו הבחורות (אח, קיץ בבאר שבע, על הדשא של מדעי הרוח), אלא העובדה שידעת שבכל שעה משעות היום אתה יכול למצוא מעבדת מחשבים עם אינטרנט (שבדיוק אז התחיל את הבום הגדול שלו) פתוחה ושבכל יום אתה יכול למצוא ספריה פתוחה לכל דורש, עם כמויות ידע עצומות שרק מחכות לך (כבר אמרתי שאני חנון, נכון?). המחשבה על זה שהחל מיום ראשון, שערי האוניברסיטאות, ויחד איתן גם כל הידע הזה, עשויים להיסגר לתקופה לא ידועה, מעוררת בי חלחלה. לא ככה אמורה להיראות המדינה שבה אני הולך לגדל את הילד שלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully