נטע זר

"אתה שומע את זה? זה נהדר!", שאל קלוד לרואה את כתב ה'גרדיאן' הבריטי, כשזה ריאיין אותו לפני קרוב לשלוש שנים, "באסיה כמעט ואין סיכוי לשמוע את זה ולצערי גם באירופה המינון יורד". הקולות, אם תהיתם, היו של ילדים המשחקים כדורגל מחוץ לביתו של המאמן הצרפתי בקינשאסה, בירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והמאמן הוסיף: "זה מה שאני כל כך אוהב בקונגו, אתה הולך ברחובות ורואה אנשים מכל הגילאים משחקים כדורגל. הם משוגעים על זה".

כשהמאמן הצרפתי, שבתחילת החודש הבא יחגוג את יום הולדתו ה-60, מדבר על אסיה, אירופה ואפריקה, כדאי להקשיב לו. הוא יודע. לרואה הגיע לנבחרת קמרון ב-1985 ובשלוש השנים שלו עם האריות חולל ניסים ונפלאות, כשהוליך אותם לסגנות אליפות אפריקה ב-1986 ולזכייה כעבור שנתיים. מאז ועד היום אימן הצרפתי גם את נבחרות סנגל וקונגו, עשה קדנציה נוספת בקמרון ומאז אוקטובר 2006 הוא מדריך את נבחרת הכוכבים השחורים, גאנה בתרגום לעברית.

בדרך אמנם עבר גם בנבחרת מלזיה, אימן בליגה הסינית, הדריך את שטרסבורג, שימש כמנהל המקצועי של פ.ס.ז' ואימן מספר שבועות את קיימברידג' יונייטד האנגלית, בצוותא עם חברו, הרב רנארד. אולם למרות מסעותיו חוצי היבשות, את מירב זמנו כאמור העביר ביבשת השחורה.

לרואה, שייאמן את הנבחרת המארחת, הוא אחד מהוותיקים בין 12 המאמנים הזרים שידריכו נבחרות שונות באליפות אפריקה שתיפתח בסוף השבוע הקרוב. רק ארבע נבחרות - מצרים, סודן, זמביה ואנגולה יודרכו על ידי מאמנים מקומיים. 13 מ-25 תארי אליפות היבשת נקטפו על ידי נבחרות אותן אימנו זרים וברור שלא מדובר כאן במקרה, אלא בתופעה.

קלוד לרואה מצייר היטב את הפרופיל הממוצע של המאמן האירופאי-אפריקאי, המדהים באחידות שלו מבחינת רזומה. מהבחינה הזו, מדובר בעבודה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים, עולם אחר כמעט לגמרי. המציאות של לא מעט צרפתים, גרמנים, הולנדים וסרבים כמעט ולא קשורה במאומה לעולם הכדורגל שנע סביב ליגת האלופות או הליגות האירופאיות הבכירות. הם נעים ממדינה למדינה, מחליפים עבודות בקצב ומשמשים כשכירי חרב במשך תקופות קצרות למען מטרות מאוד ספציפיות של מעבידיהם.

מאמן מרוקו, הנרי מישל, אימן בליגות בצרפת, יוון, מרוקו ומצרים ואת נבחרות צרפת, טוניסיה, איחוד האמירויות וקמרון. הנרי קאספרצ'ק הפולני הדריך קבוצות בצרפת, פולין וסין ואת נבחרות חוף השנהב, טוניסיה, מרוקו, מאלי ועכשיו סנגל. אפילו ברטי פוגטס כבר הספיק לעבור בכווית ובסקוטלנד לפני שנחת בניגריה. מעל כולם בולט אוטו פפיסטר, הגרמני בן ה-71, שקמרון היא הנבחרת השמינית אותה הוא מאמן באפריקה. לפני כן הספיק לעמוד גם על הקווים של נבחרות בנגלאדש וערב הסעודית ושל קבוצות במצרים, טוניסיה, לבנון וסודן. גם בורה מילוטינוביץ' הוא מאבות השיטה, אבל הודות לעובדה שאימן רק את ניגריה באפריקה, הפעם נעזוב אותו בצד.

"למרות שבאפריקה יש את היתרון של שחקני כדורגל מצוינים, רגשי הנחיתות עוד לא עזבו אותם לגמרי", מסביר אמציה לבקוביץ', שאימן את נבחרת סיירה לאון כבר בשנות ה-80 ועבד גם בבוטסואנה ובגאנה. "יש שם הרבה מאמנים מקומיים שמסתובבים בהשתלמויות באירופה, אבל הם רוצים מאמן שמגיע מבחוץ. אצלם הכי חשוב זה הוירטואוזיות, אבל מבחינה טקטית הם עדיין קצת מאחורה. הם צריכים כדורגל יותר מסודר, יותר טקטי ובשביל זה הם מביאים מאמנים מאירופה".

אפשר לבקר את המאמנים שעובדים כבר שנים ביבשת השחורה על דרכם היהירה וחסרת העקבות וגם להעלות תיאוריות על גזירת הקופונים שהם עושים בשוק השחקנים האפריקאי הפרוץ. אבל למרות שמבחינות מסויימות מדובר בג'וב חלומי, לא כל אחד יכול למלא אותו. מאמן מצליח בנבחרת אפריקאית יהפוך לנערץ במהרה ואולי אפילו יזכה למעמד ששמור לנשיאים, אבל החלק האירגוני לוקה לא מעט בחסר ואליו מתווספת חוסר היציבות בלא מעט מהמדינות.

"אני משתדל ללכת לכמה שיותר משחקי ליגה, אבל לא תמיד זה קל", סיפר קלוד לרואה באותו ראיון ל'גרדיאן', "באחד מהשבועות הראשונים אחרי שהגעתי לקונגו התכוננתי ללכת למשחק, אבל אז התקשרו אלי מהשגרירות הצרפתית, סיפרו לי שהיה ניסיון התנקשות בנשיא ושעדיף לי להישאר בבית".

למזלו, לרואה כבר שוחה היטב בביצות האפריקאיות. כשאימן את קונגו התעקש על כל הפרטים הקטנים ושיגע את ראשי ההתאחדות ואת שר הספורט במדינה. מבקשות לקונוסים באימונים ועד לטיפול בהסדרי הטיסות למשחקי החוץ, הצרפתי הדקדקן לא ירד למעסיקיו מהווריד ולא הירשה למצב הבסיסי של הכדורגל האפריקאי, סוג של "נחיה ונראה", להימשך. לרואה, שרדף אחרי ההתאחדות הקמרונית במשך 10 שנים כדי לקבל מענקים שהגיעו לו, התרגל כבר לסגנון החיים הזה כמאמן.

מי שפחות הצליח לחיות בשקט עם הבלאגן הוא הארי האן הגדול. כמו מאמנים רבים אחרים, גם ההולנדי נטל את מקל הנדודים אחרי שפרש ועבר בקבוצות בהולנד, בלגיה, גרמניה, יוון, קפריסין ואוסטריה. בנוסף אימן את נבחרת סין ולפני שנחת באלבניה, אותה הוא מאמן כיום, ניסה את מזלו גם באפריקה. האן מונה לאימון קמרון באוגוסט 2006, אבל סבל מיחסים גרועים עם ראשי ההתאחדות והתפטר כעבור פחות מחצי שנה.

ההסבר של ההולנדי לא איחר להגיע: "אני לא נמצא בעמדה בה אני יכול לבנות נבחרת טובה, בעיקר בגלל ההתערבויות בעבודה שלי. כולם מתערבים, ובעיקר הנשיא, מוחמד אייה. לא כיבדו את הבקשות שלי לפני משחק הידידות מול טוגו וכל ההכנות נעשו ללא אישור שלי".

גם הצלחות ספורטיביות לא מרימות את הרמה המעט חובבנית על פיה מתנהלים הדברים. אחרי מונדיאל מאוד מוצלח בקיץ 2006, עזב את משרתו מאמן נבחרת גאנה, ראדומיר דויקוביץ', כדי לנדוד מזרחה ולהדריך את הנבחרת האולימפית של סין. חודש לאחר מכן החלו החיפושים אחרי מאמן חדש, כשהמטרה היא כמובן אליפות אפריקה 2008.

בגאנה מצאו שיטה מקורית לחיפוש מועמדים. במקום לעשות טלפונים ולהתעניין אצל מאמנים פנויים, פירסמה ההתאחדות המקומית מודעת דרושים באתר הרשמי שלה. במודעה ביקשה מהמתעניינים לשלוח את מועמדותם למזכיר ההתאחדות עד ה-16 באוגוסט 2006. דרישות התפקיד פורטו היטב: תעודת אימון, ניסיון, יחסי אנוש טובים, הכרת הכדורגל האפריקאי וגיל מקסימום שעמד על 60.

על פי המציאות שמכתיבות ההתאחדויות הכדורגל המקומיות באפריקה ההישגים המיידיים הם לב ליבו של ההצלחה ואילו הדרך נשארת בצד. ראשי הכדורגל האפריקאים מעדיפים להתמקד במטרה הראשונה שניצבת בפניהם. פעם זו אליפות אפריקה ופעם מונדיאל. בהתאחדויות לא בונים על מאמן שבנוסף לעבודתו על הקווים יהיה מעורב בפיתוח הכדורגל במדינה, אלא על כזה שיגיע רחוק בטורניר הקרוב ותו לא. אגב, גם הצלחה נקודתית לא תבטיח לאף מאמן בעולם חוזה לשנתיים נוספות בנבחרת אפריקאית.

מצד שני, רבים מהמאמנים האירופאים לא מתחברים למדינות ובדיוק כמו מעסיקיהם, תורמים את שלהם לאותה מערכת יחסים לא מחוייבת ומחייבת, של חוסר אמון ואפילו חשדנות הדדית. אחת מהטענות העיקריות נגד אותם מאמנים היא על ישיבתם הממושכת במולדותיהם והגעתם למדינה רק לקראת משחקים.

באפריקה כבר דבק בהם הכינוי "מאמני קלאב מד". וויני שאפר, שאימן את קמרון בין השנים 2001-2004, תירץ שממקום מושבו בגרמניה הוא יכול לעקוב בצורה טובה יותר אחרי השחקנים המשחקים באירופה. גם אותו הארי האן מהחלק הקודם לא הקפיד לצפות במשחקי הליגה הקמרונית ועלה לראשי ההתאחדות על העצבים עוד טרם התפטרותו. אבל למרות ביקורות חוזרות ונשנות נגד צורת העבודה הזו, ההתאחדויות ממשיכות למנות מאמנים זרים.

עולם כמנהגו נוהג, המאמנים האירופאים כאן לעוד שנים ואם לא תקרה הפתעה באמת יוצאת דופן, גם באליפות אפריקה ה-26 תזכה נבחרת שתודרך על ידי אחד מהם. חלק מהנבחרות פתחו את קמפיין המוקדמות שלהן תחת מאמן מקומי, שבהמשך פינה את מקומו לזר לקראת הטורניר הגדול. כרגע לא נראה שהמגמה הזו תשתנה.

האפריקאים רוצים מאמן סמכותי עם קורטוב של טקטיות, שמכיר את הכדורגל המקומי, אבל לא כזה שיבקש מערכת יחסים יותר מדי רצינית. הם מקבלים את זה מחבורת המאמנים האירופאים, שמצידם נהנים ממשחק הכיסאות המוזיקלים בין טוניסיה, מרוקו, גאנה וכל השאר.

מי שנדמה היה שפורצת את תבנית הסטוצים הזו היא דרום אפריקה, שבונה על קרלוס אלברטו פריירה הרים וגבהות לקראת המונדיאל אותו תארח. אלא שהברזילאי, שבעצמו הספיק לאמן ארבע נבחרות שונות בחמישה מונדיאלים ואת גאנה בשנות ה-60, כבר הספיק לעצבן את העיתונאים במדינה ועד המונדיאל יש עוד שנתיים וחצי. אף אחד לא יודע מה יוליד יום ביבשת אפריקה, בוודאי לא ראשי ההתאחדויות והמאמנים שהן מעסיקות. מישהו מוכן להמר על כך שפריירה, או כל מאמן אחר בנבחרת אפריקאית, יחזיק במשרה שלו עד מונדיאל 2010?