וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מוטב מאוחר. בהחלט מוטב מאוחר

איליה רוסינסקי

16.1.2008 / 20:10

הסיבה שהג'איינטס והצ'ארג'רס ניצחו ביום ראשון הייתה המומנטום הגדול שצברו. כמה רחוק הן יכולות ללכת? לפעמים אפשר עד הסוף

מה המשותף לפיטסבורג סטילרס, בולטימור רייבנס וטמפה ביי באקנירס? אכן, כל הקבוצות הללו זכו בסופרבול בשנות האלפיים, אבל זה לא רק זה. שלוש הקבוצות הנ"ל הגיעו לפלייאוף אחרי שלא בהכרח הרשימו בפרקים גדולים של העונה, והיו רחוקות מלהיות מדורגות גבוה בשלב ההכרעה. אף על פי כן, הן הצליחו ברגע הנכון להתעלות על עצמן, ולנצח ואף לפעמים להביס קבוצות שנחשבו על הנייר לחזקות מהן בהרבה. הכל בזכות העובדה שהן הגיעו למאני טיים בשיא כושרן, לעומת יריבותיהן שהיו אולי המוכשרות יותר, אך לא ידעו להפיק מכך את המיטב בזמן הקובע. הטייטאנס, הריידרס, האיגלס, הג'איינטס, הבנגלס, הקולטס, הברונקוס והסיהוקס שנחשבו עדיפות על שלוש הקבוצות המדוברות, נכשלו מולן כישלון צורב במשחקים החשובים באמת.

בסוף השבוע האחרון שתי קבוצות שעלו משלב הויילד קארד ניצחו בחוץ יריבות שדורגו מעליהן, בזמן שקבוצה נוספת דרסה דריסה מוחלטת יריבה, שאמנם בסך הכל ירדה ממנה על הנייר, אך בוודאי ובוודאי לא ברמה שבאה לידי ביטוי על המגרש. הטענה היא שעם כל הכבוד לכישרון (ויש הרבה), מה שקובע בסופו של דבר היא היכולת של צוות האימון לתכנן את העונה בצורה שתאפשר לקבוצה להגיע לשלבים המכריעים בשיא כושרה הפיזי והמנטאלי. הגמרים האזוריים של השנה הוכיחו זאת בצורה משכנעת ביותר. הכתבה הנוכחית תדון בארבע הקבוצות המנצחות של השבוע האחרון, במקביל לשתיים מתוך הקבוצות המפסידות, במטרה להראות את החשיבות המכריעה של כושר המשחק בזמן הנכון.

אינדיאנפוליס קולטס - ביי, ביי בגלל הביי

במשפט אחד – אחת הבושות הגדולות ביותר בשנים האחרונות. כנגד התקפה בינונית מטה, ללא לדניאן טומלינסון במחצית השנייה, ללא אנטוניו גייטס (כמעט ולא שיחק), עם תופסים שרחוקים מלהיות שייכים לאליטה של הליגה – ההגנה מס' שלוש בתום העונה הסדירה סופגת 411 יארדים ו-28 נקודות. אותם שחקני הגנה בדיוק, שהפתיעו במהירותם העצומה התקפות רבות וטובות במהלך העונה הסדירה וגרמו למבוכתן, מפגינים לפתע חוסר אינטנסיביות ובלבול טוטאלי, שבאים לידי ביטוי בהיעדר פאס-ראש, טעויות נוראיות בכיסוי ואין ספור החטאות של תאקלים.

האומנם התרחש לנגד עינינו נס, ופיליפ ריוורס הפך ביום אחד לקווטרבק הגדול בליגה? ממש לא! אחרי שהוא נפצע ברבע השלישי, בילי וולק (מי???) הניע את הכדור ברבע הרביעי, באותה קלות שאפיינה את התקפת הצ'רג'רס עם ריוורס בעמדת הקווטררבק. במילים אחרות, לא משנה כלל אלו שחקנים היו מתייצבים מול הגנת הקולטס באותו ערב, הם היו קורעים אותה לגזרים.

ייתכן כי זהו מקרה, שבו המנוחה הארוכה והיעדר דקות משחק פגעו פגיעה אנושה בכושר משחק של מרבית שחקני ההגנה, שהיו רחוקים מלשחזר ברגעי האמת את היכולת שהפגינו ברוב שלבי העונה הרגילה. הדבר המעניין הוא, שבעונה שעברה התהליך היה בדיוק הפוך – ההגנה של הקולטס, שדורגה במקום 21 בעונה הסדירה והפגינה את כל החולשות האפשריות, עברה לפתע מטמורפוזה אדירה דווקא בשלבי ההכרעה, מה שזיכה אותה בתואר ההגנה הטובה בפלייאוף ובזכייה בסופרבול. לצער אוהדי הקולטס, בעונה הנוכחית המצב "התאזן".

סן דייגו צ'ארג'רס - כולכם תשתקו את הפה

עם כל ההשמצות המוצדקות כנגד הקולטס, לא יהיה פייר שלא להעניק קרדיט לקבוצה שניצחה אותה. בניגוד לאינדיאנפוליס, הצ'ארג'רס, שלא הציגו בתחילת העונה רמה גבוהה במיוחד של ביצועים, הלכו והשתפרו במהלכה משני צידי הכדור, מה שהוביל אותם לפלייאוף בכושר שיא, ופתח בפניהם את האפשרות להתמודד שווה בשווה מול קבוצה מוכשרת בהרבה. הניצחון האחרון העלה את רצף הניצחונות של סן דייגו לשמונה.

להזכירכם, המקרה האחרון של רצף מסוג זה הסתיים בזכייה של הסטילרס בתואר לפני שנתיים, אז הם ניצחו ארבעה משחקים האחרונים של העונה הרגילה ומייד אחר כך גם את כל ארבעת משחקי הפלייאוף. בעונת 2000, הרייבנס עברו תהליך מרשים אף יותר, כאשר סיימו עם רצף של 11 נצחונות וזכייה בסופרבול. בשנת 2003 פילדלפיה איגלס, שהתחילה את העונה עם מאזן של שני ניצחונות ושלושה הפסדים, ניצחה אחר כך 11 משחקים מתוך 12, אך כמות אדירה של פציעות שחקניה מנעה ממנה בסופו של דבר לעלות לסופרבול.

כאשר בודקים את הנתונים הסטטיסטיים של הקבוצה לאורך העונה, מה שאפיין את הצ'ארג'רס בתחילת העונה היה חוסר יציבות גם בהתקפה וגם בהגנה. כך, למשל, הם הפסידו בבית לקנזס סיטי בשבוע הרביעי בתוצאה 30:16, ושבוע אחר כך פירקו את דנבר בחוץ 3:41, או הניצחון על יוסטון 10:35, ומייד אחר כך הפסד למינסוטה 35:17. סביר להניח, כי חוסר יציבות הייתה תוצאה ישירה של החלפת מאמנים, בזמן שלנורב טורנר לקח זמן לחבר את הקבוצה אליו.

ואולם, אחרי שהצדדים כן התחברו, לקראת השליש האחרון של העונה הסדירה, בששת המשחקים האחרונים שלה סן דייגו לא ירדה מ-23 נקודות בהתקפה, ולא ספגה יותר מ-17 בהגנה. היציבות הזאת מצביעה על כך שהקבוצה סיימה את העונה בכושר שיא, מה שבא לידי ביטוי בעוד נתון שהוא די נדיר: בסיום העונה הרגילה התקפת סן דייגו דורגה במקום 20 וההגנה במקום 14 ביארדים למשחק, אך באותו זמן היא דורגה במקום חמישי בנקודות משחק בשני התחומים. כלומר, היא מצליחה להשיג מקסימום רווח מכמות הזדמנויות מוגבלת – אחד המאפיינים של קבוצה חדה ומאופסת.

ניו אינגלנד פטריוטס - סימנים של חולשה

למרות הניצחון, אוהדי הפטריוטס מתחילים להיות מודאגים, ובצדק, מכיוון שמצטיירת ירידה מתונה אך עקבית בכושר המשחק של הקבוצה. היא אמנם ממשיכה לנצח, אך ניצחונותיה הופכים לפחות ופחות משכנעים: לפני שבוע החופש, הפרש הממוצע במשחקי ניו אינגלנד עמד על 23 נקודות, בזמן שאחריו הנתון הזה הצטמצם ל-14.75 נקודות. ההבדל נובע, בעיקר, מירידה חדה במשחק ההגנה – הקבוצה שספגה 275 יארדים בממוצע לפני הביי, חטפה 311 אחריו, כולל משחק הפליי אוף מול הג'אגוארס.

כיצד ניתן להסביר את הירידה המדוברת? במחצית השנייה של העונה היריבות תוקפות ללא הרף את אמצע ההגנה של הפאטס במסירות קצרות, מכיוון שהליינבקרים שאמורים לעזור בכיסוי של האזור הזה כבר לא נמצאים בגיל שמאפשר להם לעשות זאת ביעילות לאורך העונה כולה. ממוצע הגילאים של וורייבל, ברוסקי, תומאס וסיאו, אשר פתחו במשחק האחרון, הינו 33 שנים וחצי. תוסיפו לזה את פציעתו של רוזוולט קולבין ואת גילו של רודני הריסון בעמדת הסייפטי, ותבינו למה למרות הפאס ראש המעולה, ההגנה מתקשה להסתדר עם מסירות שלושת הצעדים והסלנטים המהירים. לא קיים פאס ראש שמסוגל להגיע לקוורטרבק תוך שתי שניות, לכן שחקני הכיסוי הם אלה שאחראים בפרק זמן הזה באופן בלעדי על ניטרול תופסי היריבה. שחקני הכיסוי של ניו אינגלנד הם או מבוגרים מדי (ראו לעיל), או שאינם מוכשרים מספיק (ג'יימס סנדרס) או סתם אובררייטד (אסנטה סמואל).

למזלם של הפאטס, עדיין יש להם את ההתקפה שמחזיקה אותם חזק מאוד בתמונה. המזל הנוסף שלהם הוא, שמי שמאמן אותם הוא ביל בליצ'יק שהבין בזמן, שגם עם כל הכלים שיש לו במשחק המסירה, ללא ניהול מאוזן של ההתקפה, אין לו סיכוי לנצח בינואר. לכן, במשחק נגד הג'גוארס ההתקפה ביצעה 27 מהלכי ריצה מתוכננים, רק אחד פחות מכמות נסיונות המסירה של בריידי. ברור לחלוטין, שעל אף הירידה בכושר ההגנה, כמות הכישרון הנדירה בהתקפה עדיין הופכת את הפטריוטס למועמדים חזקים מאוד לזכות העונה בסופרבול, אם כי יותר ויותר תקוות עולות בזמן האחרון בליבן של יריבותיהן.

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio

גרין ביי פאקרס - שומרים על פוקוס

לכאורה,לגרין ביי אין מקום ברשימה, היות שהיא ניצחה קבוצה שפחות מוכשרת ממנה על הנייר. אף על פי כן, יש לחדד שתי נקודות – רמת היריבה, שאומנם נפלה מהפאקרס בחלק גדול מהפראמטרים, אך כפי שהראיתי בכתבתי הקודמת, כלל לא בכולם; והדרך שבה הושג הניצחון. כלומר, זה לא שסיאטל היא קבוצה אימתנית, אולם ברור לחלוטין, כי מעטים ציפו לכך שההפרש ביארדים שהושגו בהתקפה לאורך המשחק יעמוד על 208 לטובת גרין ביי. כנ"ל, מעטים ציפו שהמשחק יסתיים ב-22 נקודות הפרש אחרי הבליץ של 14 נקודות מקריות לטובת סיאטל בפתיחה. במילים אחרות, ההבדלים על הנייר בין שתי הקבוצות הללו הם הרבה פחות גדולים, מכפי שזה בא לידי ביטוי על המגרש.

לאורך העונה הרגילה הפאקרס השיגו מאזן של 3:13, אך מעולם לא התקרבו לרמה של משחק, אותה הציגו במוצ"ש האחרון. גרין ביי נהנתה מלוח משחקים נוח, ניצחונותיה הושגו לרוב במשחקים צמודים יחסית, כשאת היריבות החזקות כגון הג'איינטס והצ'ארג'רס, היא פגשה בזמן שהאחרונות גמגמו בפתיחת העונה, שלא לדבר על שני הפסדים מבישים לשיקגו. לכן, עבור רבים הניצחון האחרון, או, יותר נכון הדרך הדורסנית שבה הושג, היה תגלית מפתיעה.

ההסבר לתופעה המדוברת טמון בכושר משחק של הפאקרס בתקופה הנוכחית. אני סבור, כי גיל הממוצע הצעיר של השחקנים הוא זה שמהווה את הגורם לעובדה שהקבוצה הגיע לשלב הפלייאוף בכושר שיא. באופן טבעי, שחקנים צעירים נשחקים הרבה פחות, ולומדים ומתקדמים בקצב גבוה יותר. זה מאפשר לצוות המאמנים את הגמישות המירבית בהכנת הקבוצה, כלומר, פותח בפניו יותר אפשרויות להביא את השחקנים בזמן המתאים ביותר לרמת הכושר המקסימלית, כפי שזה קרה במקרה הנוכחי.

דאלאס קאובויס - לא בגלל רומו

דאלאס עברה תהליך דומה מאוד לזה שעוברת ניו אינגלנד, אך הבעיה שלה היא בכך שאין לה מלחתחילה את הכישרון הנדרש בכדי להמשיך ולנצח גם בכושר משחק ירוד. ההתקפה של דאלאס תפקדה בצורה מאוד משכנעת בחלק הראשון של העונה, בעיקר בזכות החידושים שהכניס לתוכה ג'ייסון גארט. עם הזמן, היריבות למדו את סכמות ההתקפה של הקאובויס, ובמיוחד את המקומות בהם גארט "מחביא" את טרל אואנס. הם שמו עליו שמירה כפולה בכל מקום על המגרש, מנעו מרומו לצאת מהפוקט וע"י כך הגבילו בצורה רצינית את משחק ההתקפה של דאלאס לקראת סיום העונה הסדירה.

גם משקלם העודף (328 פאונד בממוצע, מהכבדים בליגה) של שחקני קו ההתקפה, ופציעתו של TO, שבנוסף לכל כבר לא ילד, לא תרמו לכושר הנוכחי של הקבוצה, שלא לדבר על ההגנה שבמילא מעולם לא הפחידה אף אחד. למרות הפאס ראש המעולה, בהיעדר שחקני כיסוי מהירים לא היתה לקאובויס כל אפשרות להתגונן במהלך העונה כנגד הנשק המוכר לנו מהפרק שדן על ניו אנגלנד – מסירות קצרות ומהירות. אי לכך ובהתאם לזאת, לא ניתן היה לצפות מהגנה כזאת שתוכל לסחוב את הקבוצה אחרי שהתקפתה ירדה בכושרה. לכן, בסיום העונה הרגילה התחילו הקאובויס להסתבך: ניצחון דחוק על דטרויט, הפסד בבית לפילדלפיה, עוד ניצחון דחוק בקרוליינה, והאחרון חביב – הפסד לניו יורק ג'איינטס, לעיני קהל אוהד אך מאוכזב.

אותו משחק גם הראה, כי אפילו ג'ייסון גארט ירד בכושרו: כיצד אתה שוכח ברבע הרביעי שבפלייאוף אין לזנוח את משחק הריצה (4 נשיאות בלבד)? כיצד אתה קורא מסירות ארוכות מדי מהלך ומשחק ישר לידי הפס ראש מספר אחת בליגה? לכן התוצאה: עונה מספר 11 ברציפות ללא ניצחון באוף סיזן.

ניו יורק ג'איינטס - כבוד גדול למאמנים

הג'איינטס הם אולי הקבוצה, שלמאמניה מגיע הקרדיט הגדול ביותר על כך שכרגע היא נמצאת בכושר שבו היא נמצאת. להזכירכם, הג'איינטס התחילו את העונה בצורה נוראית, עם שני הפסדים וללא שום נקודת אור. לאורך העונה הם לא הפגינו פוטבול מרהיב, לא "דרסו" אף קבוצה, אבל הראו שיפור מתון אך עקבי בכל מימדי המשחק. קודם כל, יש לשבח את קאפלין על כך שאחרי פרישתו של טיקי בארבר, עוד במהלך הפגרה, הוא קיבל החלטה להפוך את מערכי ההתקפה לפחות מורכבים, כלומר, לבסס את ההתקפה בראש ובראשונה על ריצה ומסירות קצרות.

להחלטה זו הייתה השפעה מרחיקת לכת על יעילותו של איליי מאנינג. הסתבר, שכאשר לא נדרש ממנו להיות כוכב במרכז ההתקפה ולהוביל אותה בדומה לברט פארב או טום בריידי, היא מתפקדת בצורה טובה למדי. כזכור, כל מה שנדרש מקווטרבק בהתקפת ריצה, זה לדייק במסירות קצרות, בזמן שהרצים עושים את שאר העבודה. ברור, שלשחקנים לקח זמן להתרגל לסגנון התקפה חדש, מה שאולי מסביר את הקשיים, בהם הקבוצה נתקלה בתחילת העונה.

בהגנה הסיפור הוא מאוד דומה. מדובר בעיקר ביכולתו של סטיב ספגנולו לבצע את ההתאמות הנדרשות במהלך העונה, על מנת לבחור את סגנון ההגנה המתאים ביותר לחומר השחקנים שיש לו. הוא הבין מלכתחילה שאין לו את השביעיה האחורית שתהיה מסוגלת לכסות שטחים גדולים ולהיות דומיננטית לכל אורכו ורוחבו של המגרש. לכן הוא איפשר ליריבות להתקדם ביעילות יחסית עד אזור 40 היארד האחרונים, שם הוא נהג לשדרג את האגרסיביות ולהגביר באופן משמעותי את הלחץ על הקוורטרבק בעזרת בליצים שונים ומשונים. עקב העובדה, שככל שההגנה הולכת אחורה, כך מצטמצם השטח שעליו היא צריכה לגונן, שחקני הכיסוי של הג'איינטס הסתדרו לא רע בכלל עם התופסים, בעיקר כמובן, בזכות הפאס ראש הקטלני שעל ידי ההגעה המהירה לקוורטרבק, מה שמנע ממנו לראות את המגרש ולדייק במסירה.

גם משחק הריצה באופן טבעי לא מתפקד ב-40 יארד האחרונים באותה יעילות: שני הסייפטי משחקים יותר ויותר למעלה, ככל שההתקפה של היריבה מתקרבת לאנד זון. אני רק מקווה, שספנגולו לא שכח מי לימד אותו את שיטת ההגנה המדוברת, המכונה "Bend-But-Not-Break", ומקפיד להודות לג'ים ג'ונסון בכל הזדמנות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully