החמישייה הטובה
1. חם באגם. הלייקרס ממשיכים לרתוח, וטרם הפסידו בשנת 2008. חוץ מהפסד שאפשר לסלוח לו מול בוסטון, בסוף השנה האזרחית שעברה, הלייקרס ניצחו בסה"כ 11 משחקים ברציפות, כולל ניצחונות מול פיניקס, יוטה, וניו אורלינס. והם לא "סתם" מנצחים, אלא מהממים את היריבות שלהם פעם אחר פעם, כפי שקרה ליוטה (14 נקודות הפרש), לפילדלפיה (31 נקודות הפרש), לאינדיאנה וממפיס (16 נקודות הפרש) ולניו אורלינס (29 נקודות הפרש). אולי הפרט הכי חשוב ברצף הניצחונות המרשימים האלו הוא העובדה שקובי בריאנט לא עשה בחלק גדול מהם משהו מיוחד ולא כפה את עצמו על המשחק, לא קלע באופן חריג ולא הביא את הניצחונות האלו במו ידיו (שלשום, מול סיאטל ובלי אנדרו ביינום, הוא כבר קלע 47 נקודות ונצטרך לחכות ולראות אם זו התפוצצות חד פעמית או מגמה). הלייקרס, כקבוצה, פשוט נראים מצוין, הכימיה הקבוצתית נראית משופרת, ופתאום יש בלוס אנג'לס קבוצה על אמת.
2. הקלאץ' של לברון. לברון ג'יימס מאמץ לעצמו יותר ויותר הרגל מגונה אך מרשים של האצה סטייל קרל לואיס לקראת סיום משחקים. מול טורונטו, לברון הביא לדרגת אומנות את ההרגל החדש שלו, עם שיא מועדון של 24 נקודות ברבע הרביעי, תוך שהוא מתעלל בראפטורס ולוקח שחקן אחרי שחקן פעם אחר פעם עד הטבעת. מול שארלוט הוא שוב נח שלושה רבעים ובא לעבודה רק ברביעי, והשלים את המלאכה עם 8 נקודות ענקיות בהארכה, כולל שלשה ענקית שנתנה לקליבלנד יתרון, לאחר מכן קליעה מוצלחת מהעונשין ומסירה ענקית לדיימון ג'ונס לשלשה נוספת. גם מול ממפיס הוא קלע 25 נקודות ברבע האחרון ובהארכה, בדרך לניצחון. זה אולי נראה כמו זילזול במשך שלושה רבעים, אבל הרבע הרביעי של לברון הפך העונה לממש ספקטקולרי, וזה מרהיב ויפה לעין.
3. מכונה תלת ראשית. ג'ייסון קיד בן 34, אבל זה לא מפריע לו לייצר טריפל דאבלים בקלות דומה לזו בה קולע רשארד לואיס שלשות. בשבוע שעבר רשם קיד שלושה טריפל דאבלים רצופים, פעמיים מול שארלוט ופעם נוספת מול אטלנטה, וחסרו לו שני אסיסטים כדי לרשום את הרביעי מול אורלנדו. הממוצע העונתי של קיד עומד נכון להיום על 11.5 נקודות, 8.8 ריבאונדים ו- 10.6 אסיסטים, והכושר הנוכחי שלו עוזר לנטס לנצח 6 מ-10 המשחקים האחרונים שלהם, לחזור סוף סוף למאזן סביר ולתמונת הפלייאוף. הנטס לא יקחו את האליפות השנה, כנראה, אבל ג'ייסון קיד הוא שחקן שעדיין שווה לקנות עבורו כרטיס למשחק.
4. צמד לוהט. ג'ייסון ריצ'ארדסון וג'ראלד וואלאס נמצאים לאחרונה בכושר מדהים ונותנים, לילה אחר לילה, הופעות נפלאות של כדורסל עתיר השראה. ריצ'ארדסון רשם ב- 11 מתוך 13 המשחקים האחרונים שלו 20 נקודות או יותר, כולל 4 משחקים של 30 נקודות או יותר. במהלך התקופה קלע ג'יי ריץ' 39 שלשות, והוא קולע באחוזים נפלאים מן השדה. וואלאס חזר, אחרי תחילת עונה רדומה משהו, להיות האול אראונד פלייר שתמיד ידענו שהוא, עם חמישה דאבל דאבלים בשישה משחקים, אחרי 28 משחקים רצופים ללא, וכן החל לקלוע שלשות בקצב שלא אפיין אותו בשום שלב בקריירה. כל זה לא עוזר לבובקאטס לנצח יותר מארבעה משחקים בלבד מתוך שלושה עשר האחרונים, אבל רבים מן ההפסדים הללו היו צמודים, מול קבוצות טובות, והתחושה הכללית היא שמשהו טוב נבנה בשארלוט. ניצחונות נפלאים כמו זה מול בוסטון בתשעה בינואר (34, 9, 3 לג'יי ריץ') וזה מול דנבר בארבעה עשר בחודש (40, 8, 5, 2, 2 לג'ראלד וואלאס) בהחלט תורמים ליחסי הציבור של המועדון, ומעמידים אותו תחת אור הזרקורים, כפי שראוי לו.
5. קאמבק קיד. בראד מילר סבל במהלך כל העונה הקודמת מבעיות בכפות רגליו, ורשם ברקורד האישי עונה מזעזעת בכל קנה מידה, עד כדי כך שאוהדים ופרשנים פשוט מחקו אותו מן הרשימות שלהם כשחקן בעל ערך וטענו שהוא גמר את הסוס. בקיץ מילר עבד קשה, הוריד במשקל, נח מספיק וטיפל בבעיות הרגליים שלו, ועתה הוא שוב משחק ברמה הגבוהה ביותר ועוזר לקבוצה מוכת הפציעות שלו להילחם ואפילו להיראות לא רע בכלל. מאז תחילת 2008 רושם מילר 18.8 נקודות (כולל 43 מ-47 זריקות מהקו), 10.2 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, קרוב לבלוק אחד ולמעלה מחטיפה אחת. מילר חזר לעצמו עד הסוף, ורכש לעצמו מחדש את מעמדו כאחד הסנטרים הטובים בליגה.
החמישייה הרעה
1. על סף התעללות. פט ריילי, אולי ברגע של חולשה, גילה בשבוע שעבר שהפציעות של דווין וויד בעונה הקודמת היו חמורות מכפי שנתגלה לתקשורת. פציעת הכתף של וויד, למשל, הייתה חמורה עד כדי כך, שהצוות הרפואי של מיאמי העיד שמעולם לא ראה כתף פרוקה באופן קשה כל כך, כולל נזק עצבי חמור. תזכורת - מיאמי החזירה בכוח את וויד הפצוע למשחקי הפלייאוף בעונה הקודמת, רק כדי לעוף בסיבוב הראשון. אחר כך וויד עבר קיץ ארוך של טיפולים ושיקומים ועד היום לא נראה שחזר לעצמו. כנראה שאין גבול לרצון של הצוות הניהולי במועדון הכושל לסחוט כל דקת משחק מהטאלנט שלהם, גם על חשבון הבריאות שלו. וויד נראה לאחרונה על סף קריסה גופנית, ולא מן הנמנע שיחמיץ פרקי זמן ארוכים עד סוף העונה, בפרט אם להיט לא יהיה סיכוי ריאלי להגיע לפלייאוף, כפי שמסתמן.
2. 52 שניות גורליות. לפני המשחק הבא בין מיאמי ואטלנטה ישחקו הנערים לפנינו. במקרה הזה הנערים הם לא פחות ולא יותר מאשר שתי הקבוצות עצמן, אשר יחזרו על 52 שניות של משחקן הקודם. הטענה של מיאמי, אשר התקבלה על ידי הליגה, הייתה לטעות בזקיפת עבירה אחת יותר מדי לשאקיל אוניל, עבירה אשר הותירה את ההיט ללא הביג מן ל-52 השניות האחרונות של ההארכה. עכשיו, כלומר בחודש הבא, ישחקו שתי הקבוצות מחדש את השניות הגורליות ויחלו אותן בתוצאה 111:114 לאטלנטה. נותרו באוויר רק כמה שאלות קטנות - האם 52 שניות דורשות חימום? האם האווירה בעשר השניות הראשונות תהיה מנומנמת ועשר האחרונות סוערות? האם לברון, לו היה משחק ב-52 השניות האלו, היה נח 39 שניות ובא לעבודה ב-13 השניות האחרונות? והאם כל קבוצה אחרת, שאינה מיאמי, הייתה זוכה למן החלטה שכזו על ידי הליגה? יכול להיות שרק השאלה האחרונה באמת מעניינת.
3. צלע פצועה במשולש. אנדרו ביינום הפך תוך חודש משחקן צעיר ומבטיח לאחד הסנטרים היעילים והטובים בליגה. כבר בדצמבר הוא נראה קרוב לבלתי עציר ובינואר הוא רק הלך והשתפר. אבל דווקא אחרי משחק על מול מילווקי, עם 25 נקודות, 17 ריבאונדים ו-3 בלוקים, כשההייפ סביבו רק הופך להיסטריה מוחלטת, באה פציעת ברך במשחק מול ממפיס, והיא תשבית אותו לתקופה של שמונה שבועות לפחות. זו מכה קשה לביינום, ללייקרס ולאוהדי הלייקרס. ביינום יחזור והלייקרס תמשיך לרוץ, אבל פציעה שכזו, דווקא בזמן קמפיין כל כך לוהט, היא ממש אכזבה קשה.
4. הצד הרע של לוס אנג'לס. אחרי כמה עונות של בנייה, רעננות והתחדשות, העיר לוס אנגל'ס שוב נחלקת לשתי קבוצות בכיוונים מנוגדים לחלוטין, כמו פעם. הלייקרס בעונה נפלאה ואילו הקליפרס מאבדים עניין בליגה כבר בינואר. בנובמבר, ולפחות בתחילת דצמבר, זה עוד נראה היה סביר, אבל כעת כבר ברור לחלוטין שבלי אלטון בראנד אין לקליפרס מה למכור בליגה. הצוות הניהולי פשוט לא מסוגל לעצור את הצניחה החופשית, והקבוצה עם תשעה הפסדים מאחד עשר המשחקים האחרונים, כאשר בתווך הם רשמו ניצחון מול מינסוטה, כנראה הקבוצה החלשה בליגה, וניצחון מפתיע אחד נוסף הלילה מול פיניקס הלא מרוכזת. בכלל לא בטוח שלבראנד יש סיבה טובה להתאמץ ולחזור השנה מפציעת גיד האכילס שלו.
5. כריס קרוס. אורח חדש בפינת כריס קרוס - ג'אמיר נלסון. נלסון איבד לאחרונה את מקומו בהרכב הפותח של המג'יק, אך לאחר כמה משחקים כמחליף של המחליף המקורי, קרלוס ארויו, חזר לתפקידו כנהג הראשי של הקבוצה. הסיבה לפיחות במעמדו של ג'אמיר נבעה, בין היתר, מחוסר היכולת שלו לשמור על יציבות. זה לא טוב לקבוצה, אבל זה מאד מתאים לפינת כריס קרוס. 5 נקודות מול מיאמי, ב- 28 לדצמבר, אבל 22 יומיים אחר כך מול שיקגו. ב-2 לינואר הוא פתח את השנה האזרחית החדשה עם 4 נקודות ב- 17 דקות, מול ניו ג'רסי, אבל שב לפרוח יומיים אחר כך מול יוסטון, עם 20 נקודות טובות, ושוב רק 6 נקודות במשחק העוקב מול סקרמנטו. יום אחד נלסון אולי יהיה פוינט גארד לגיטימי בליגה, אבל לפחות כרגע, הוא עדיין לא מצליח לתת שני משחקים רצופים טובים.