מי יבלום את הנפילה?

בעידן בו הכדורגל הפך לעיסוק כמעט מדעי, לאנשים עדיין קשה להבין את ההצלחה של ראובן עטר בנתניה. עטר לא מייחצן לתקשורת תרשימים על מערכים מתקדמים, הוא לא רץ לספר על ההשתלמויות שלו אצל קאפלו וליפי ולא מדבר עם שחקנים דרך מכשיר הוידיאו. אז איך בכל זאת הוא מצליח עם כל סגל שיאמר זורק עליו? פשטות. כל תיאוריה בכל תחום חותרת אליה, אבל לא תמיד מגיעה ולרוב רק מסבכת. עטר מפשט את משחק הכדורגל מדויק יותר מכל תיאוריה חדשה, המסרים שלו ברורים יותר מכל תרשים מודרני, השחקנים שלו מבינים מה הם צריכים לעשות על המגרש בלי זיבולי שכל, בלי אימונים אישיים מתוחכמים ובלי תוכנות מחשב מבריקות. וחשוב מכל: עטר יודע כיצד להגיע אליהם בצורה הפשוטה ביותר. מסרים פשוטים, גישה פשוטה, משחק פשוט.

הדוגמה המושלמת לסוד ההצלחה של עטר היא יחיאל צגאי. כמה מאמנים ישראלים כיום היו מהמרים על הקשר מבאר שבע, אחרי ההסתבכות החמורה שלו בעונה שעברה? כמה מהם אחר כך עוד היו מוכנים לסלוח לו על היכולת החלשה ולעלות אותו שבוע אחרי שבוע בהרכב? כמה מהם לא היו נכנעים אחרי הביקורת על המהלך התמוה הזה בתקשורת וממשיכים לתמוך בצגאי גם כשקצת לא הולך? אפילו לא אחד. עטר הוא אחד השרידים האחרונים מהימים שעוד היה כאן דבר קסום ופשוט שנקרא כדורגל, ולמזלנו הוא מצליח להציל עוד כמה איתו.

לא רק המאמן המפוזר, יצחק שום, צריך להדאיג את בית"ר ירושלים, גם מצבו המנטלי של הסגל, ובראשו שמעון גרשון. בעונה שעברה גרשון היה סמל האליפות של בית"ר: עוד כוכב שנגנב מקבוצה אחרת בעבור חופן דולרים, עוד שחקן שכולם חיכו לנפילתו בקבוצה החדשה אבל הוא לא נתן להם את מבוקשם, בלם שהקרין שקט ורצינות על מערכת מוקפת רעש ואויבים.

גם העונה, לצערה הפעם, בית"ר התחפשה לשמעון גרשון: איטית, מסורבלת, כבדה, כבוית עינים וחסרת השראה, שלא לומר שבעה מאליפות אחת והרבה דולרים בבנק. שירותי הליווי שהעניק גרשון למאור בוזגלו במוצ"ש רק המחישו את המצב העגום בו נמצאת העונה של גרשון, שמזכירה במידה רבה את העונה הקודמת בה הבלם התנסה במוזיקה. בית"ר ספגה אמנם הכי מעט בליגה, אבל בטח לא בזכות גרשון השחקן אלא בזכות כוח ההרתעה של גרשון שהולך ונשחק. ההתעסקות הטוטאלית של גרשון בכדורגל, הריכוז והרעב שלו, תמיד היו אבן הבוחן של הבלם שיכול היה לצאת לאירופה לולא האהבות הנוספות שלו מחוץ למגרש. להבדיל מהדיסק הקודם שלו בהפועל תל אביב, במקרה של בית"ר, ליגיון זרים שנבנה בצלמו ודמותו של גרשון, זה מקרין על רוב השחקנים ומשביע גם את הצעירים. בית"ר יכולה לזכות באליפות למרות שום, אבל לא למרות שמעון גרשון.

הדבר הכי טרגי בסיפור של שלומי ארבייטמן הוא לא מצבו של השחקן עצמו, אלא האנשים שמנהלים לו את הקריירה. ארבייטמן, כך נדמה, ממשיך להיות שבוי של אינטרסים אפלים. למרות שהדבר לא מוכח עובדתית, לכל בר דעת ידוע שארבייטמן נחוש לעבור להפועל תל אביב הרבה בגלל הקרבה של המאמן אלי גוטמן, לפרשן/עסקן/איש העסקים/המקורב, שלמה שרף. שומר ראשו של גוטמן רוצה להעביר אותו כנראה ליקירו (וזה, כנראה, יהנה מהגנה אמיתית ביציע העיתונות), למרות שהדבר האחרון שהקריירה המתפוררת של ארבייטמן צריכה זה לחץ של קבוצה גדולה, ועוד כזו שמתמודדת נגד הירידה. מספיק להביט בבחירה המוזרה של מאור בוזגלו בבני סכנין בקיץ, כדי להבין עד כמה הוא צדק אז וארבייטמן טועה עכשיו. ארבייטמן צריך קבוצה שתחזיר לו חדוות היצירה, שתתן לו דקות משחק ותחזיר לו את הביטחון. את זה מוצאים בקבוצות הקטנות, השמחות, עם מאמנים שדוגלים בהתקפה ואוהדים שלא חוששים שכל החמצה תוריד אותם ליגה. לא בהפועל תל אביב.

התגובה האינסטינקטיבית של התקשורת למופע היחיד של ארקדי גאידמק היתה למה בכלל נותנים לו במה. למה העיתונאים שוב הולכים שולל אחרי הספין התורן שלו ומאפשרים לו שטח נרחב על דפי העיתון. במקום פשוט להתעלם ממנו, עיתונות הספורט רצה לבכות למה היא ממשיכה לעשות זאת. באנגליה, למשל, החליטו שלא מסקרים את האנשים שרצים עירומים לכר הדשא תוך כדי משחק. לא מראיינים אותם, לא מצלמים אותם, לא כותבים עליהם. פשוט מתעלמים. גם באנגליה התחרות בין כלי התקשורת היא גדולה וצהובה, והיא מגיעה לכל אייטם ואייטם, אבל יש גבולות סירחון שלא חוצים. עד שזה יקרה אצלנו בארץ, תמשיכו לקונן על המלכודות שגאידמק מניח לפנינו.

"מכבי פתח תקווה מפעילה לחץ על גיא לוזון שיחזור לאמן"

לא רק שאלי כהן לא היה צריך את בני יהודה – מאמן יסודי שעיקר כוחו בבניית קבוצה בקיץ – גם בני יהודה לא היתה צריכה את אלי כהן. בני יהודה לא היתה צריכה מאמן שילמד אותה איך לשחק כדורגל, אלא מאמן שיזכיר לה שהיא יודעת לשחק כדורגל. לא טקטיקן, אלא מוטיבטור. לא כוחני, אלא רוחני. לכל מי שראה את בני יהודה משחקת כדורגל נהדר בתחילת העונה ברור שהקבוצה הזאת היתה זקוקה למאמן שהוא קודם כל פסיכולוג ואחר-כך מנהיג – בדיוק שתי התכונות שהיו חסרות לאלי כהן כדי להפוך למאמן דגול. מאמן שיזכיר מה יש, ולא שכל הזמן יתעסק במה שאין. גם היום, לבני יהודה יש קבוצה שעדיין יכולה לשרוד בליגה, אבל לא בטוח שיש לה מאמן שיודע כיצד לעשות זאת.