הגיע הזמן למתג מחדש

בדצמבר 1982 אירחה מכבי תל אביב את ריאל מדריד הגדולה במסגרת גביע אירופה לאלופות. טרם פתיחת המשחק, רבבת צופים ביד אליהו וצופי הטלוויזיה, לא הבינו היכן הסנטר האגדי של הצהובים, אולסי פרי. באותה שעה, לא רחוק משם, בחור רזה וגבוה בשם אלישע בן אברהם, שכב בביתו כשהוא מסומם לחלוטין. בימים ההם התקשורת שירתה את מכבי תל אביב, והעיתונאים, שידעו על מצבו של פרי, יישרו קו עם הנהלת הקבוצה ודיווחו ש"אולסי חלה בשפעת". מכבי הסתדרה במשחק גם ללא פרי וניצחה 93:99, אבל הימים ההם של שמלוק ומזרחי רחוקים מאוד מההווה ביד אליהו.

עד 1995 מכבי תל אביב הייתה עמותה, אבל הגירעון הכלכלי חייב אותה להפוך לעסק שמורכב מקבוצת ניהול. דיויד פדרמן ומאוחר יותר רענן כץ, הצטרפו ליו"ר הנצחי. גם עולם התקשורת, שהורכב בעבר מכמה עיתונים וערוץ 1, השתנה והפך אט אט למפלצת שלוחת מיקרופונים, מכשירי הקלטה וכתבים. שמעון מזרחי מצא עצמו מול מציאות חדשה, בה קולו אינו היחיד שיוצא מן המועדון. סדקים נתגלו בחומה המכבית, והמועדון שלעולם כיבס את הכביסה המלוכלכת בחדרי חדרים, מצא עצמו נחשף לאור השמש ולתאורת המצלמות. ערבי חמישי הם עדיין לחם חוקם של רבים מבני ישראל, ומכבי מרכזת סביבה התעניינות עצומה. פרשת ביינום חמורה ומורכבת בהרבה מזו של פרי, אבל די ברור שאם כיום אולסי היה שוכב מסומם ערב משחק, אף אחד לא היה מיישר קו עם מכבי.

התקשורת אמנם אינה בוחלת באמצעים כדי ללקט כל בדל מידע מרעיש ממבצר יד אליהו, אבל במובנים רבים מכבי היא עדיין "הקבוצה של המדינה". כן, הכינוי הזה עדיין תופס. בעולם הספורט, אתם יודעים, מודבקים כינויים לשחקנים, מאמנים וקבוצות, והללו משקפים סטיגמה מסוימת, שלעיתים קרובות יש לה אחיזה במציאות. אבל המציאות משתנה, בעלי שם כבר אינם מצדיקים את הכינוי לו זכו, ונראה שזה בדיוק הזמן לאוורר כמה מן השמות.

מאמנה של מכבי תל אביב מעולם לא היה אהוב על שחקניו, ומגיל צעיר נודע שרף, האמוציונלי והאסרטיבי, כרס"ר. גם בגלל שזה היה תפקידו בבקו"ם אבל לא רק, הוא דגל במשמעת על המגרש ומחוצה לו, לא היסס להפגין מי הבוס בקבוצה (זוכרים את דחיקת מיקי ברקוביץ'?) וביצר את האוטוריטה שלו מול ההנהלות מולן עבד. בשנים האחרונות שרף מצא עצמו יותר ויותר כחלק מעולם התקשורת, ולפתע התגלה שהוא יודע לחייך. כן, כן, עם שיניים והכל. פתאום הוא הפך למעין דמות אב בכדורסל הישראלי, כממשיך דורם של יהושע רוזין ורלף קליין. כשנקרא אל הדגל והתייצב בנבחרת ישראל, גברה ההערכה כלפיו, אולם כשחזר לקווים גילינו שהרס"ר אמנם פטריוט, אבל כבר לא ממש רס"ר. כניסת מצלמות הטלוויזיה לחדר ההלבשה של הנבחרת, הדיבורים על משתמטים (שלא גרמו לאף אחד מהם להתנדב לסגל), ביקורת שחקני הנבחרת על האימונים הקלילים והכניעה לליאור אליהו (שחגג את חתונת אחיו), כל אלה הראו שאולי במהלך המשחק צביקה הוא רס"ר, אבל משהו התרכך בו.

כשמונה לג'נרל-מנג'ר במכבי תל אביב, ושמר על משרתו כמאמן נבחרת, הורמו גבות ורבים התפלאו מה פשר שני הכובעים אותם הוא חובש. כשמונה למאמן מכבי תל אביב במקום קטש, אף אחד כבר לא עסק בזה. משום מה, לרבים זה נראה טבעי. האב הגדול ייסדר הכל בכדורסל הישראלי ובמכבי. משהו בשקט התקשורתי הזה מטריד. כנראה שהתרככות של צביקה (כלפי חוץ), שני הכובעים על הראש וההתנהלות התקשורתית גורמים לשקט הזה. הרס"ר, כמו הרבה אנשי צבא בכירים, הפך לפוליטיקאי.

ימק"א הצנוע, הרעוע והפסטורלי (אח, הברושים, הברושים), שלעומתו הקופסה בנתניה נראית כמו אצטדיון, נהרס, ובית"ר, "הקבוצה של העם", עברה לטדי החדש והענק. ימי צ'רנוחה, נוימן, מלמיליאן, אוחנה ודדש פינו מקומם לשכירי החרב של הכדורגל הישראלי. בית"ר של שמעון כסאח מהגשש, זו שמסמלת את העוני, ישראל השנייה והימין המקופח, קיבלה את רסן השלטון. מאז 1977 ישב על כס ראש ממשלה מי ממנהיגי תנועת העבודה פחות מ-8 שנים, ועדיין הימין חושב על עצמו כאופוזיציה. כזו היא בית"ר: טובעת בכסף, נובורישית, אלופה, אבל אוהדיה עדיין מדברים על התל אביביות.

תושבי ירושלים, מהעניות בערי ישראל, נשארו בעליבותם, והקבוצה, שפעם ייצגה את העיר, הלכה והתרחקה. מנורה? עבור שמעון גרשון זה הדבר הזה שמדליקים כשנכנסים לחדר. בית וגן? בוודאי, ישיבו השחקנים, אבל כולה על חצי דונם. מתוך שחקני הסגל ישנם רק 7 ירושלמים, ורק עידן טל (איש הפועל ירושלים) באמת רואה דשא. אבירם ברוכיאן עוד מעט בן 23, ובגילו אוחנה ומלמיליאן כבר היו הסטארים של בית"ר.

מה ליושבי קטמון ולארקדי גאידמק והמיליארדים שלו. הטייקון קנה לעצמו את נשיאות בית"ר העולמית, ומזלו של זאב ז'בוטינסקי שהוא מת מדי כדי לראות מיהו ממשיך דרכו. העם, כלומר אוהדי בית"ר, מכר את נשמתו לכסף. אוהדי בית"ר, ימניים שכמותם, מעריצים כוח וממון וקיבלו את הגביר המגיע להם. ירושלים המתחרדת, הענייה, שערבים רבים חיים בתוכה, מתבוססת בעליבותה ואילו בית"ר, בסוג של התנתקות חד צדדית, רצה קדימה. כיום זו לא הקבוצה שמתיימרת לייצג את העם (המילה "עממיות" אולי הולמת יותר), אלא סתם הקבוצה של ארקדי. נוצץ מבחוץ, ריק מבפנים.

היו ימים שלאלי כהן המשופם, "השריף מרמת עמידר", היה חסר כובע בוקרים שחור וסיגר קטן בזווית הפה, כדי להיראות כאילו יצאה דמותו מכרזת אחד המערבונים המופתיים של סרג'יו לאונה. בלם העבר הקשוח, זכה בצדק לכינויו, אך שנותיו כמאמן דורשות שינוי. העיירה כבר צוחקת עלייך במשך שנים, שריף.

זה התחיל עם יוסי בניון, שסירב להתחלף באותו משחק גביע נגד הפועל חיפה, אקט שפגע קשות בדימויו של המאמן. אחרי קדנציות כושלות במכבי נתניה והפועל באר שבע, הוא הגיע למכבי תל אביב העגלאקטית, וחסה בצל הכוכבים. בהמשך, נכנע לאיזה יצור כלאיים משונה בו שחקן בקבוצתו הוא גם הג'נרל-מנג'ר שלו, תקדים ברמה עולמית. אתם רואים את דוביד שוויצר או יצחק שניאור מסכימים לסידור כזה? רק רכיכות כמו כהן, או ניר לוין, יסכימו לשרת תחת מבנה היררכי שכזה. הגיע הזמן לנתק את כוכב הזהב מחזהו של כהן. הוא כבר לא שריף, הוא סתם שטיחון.

טקטיקה, סדר, ארגון, משמעת, ירידה לפרטים והקפדה על זוטות, כל אלה הפכו את אלי גוטמן לחריג בנוף הכדורגל הישראלי. לפי איך שהכדורגל שלנו נראה, "הגרמני" הוא כינוי מכובד שמכוון למקצוענות. ההצלחות עם הפועל באר שבע והפועל חיפה הומרו בזעם בית"רי לא מוצדק, ובדשדוש מה עם הפועל פתח תקוה. הכדורגל הישראלי לא רצה את הגרמני, ובתדמית המאמן המצליחן דבק איכשהו רבב. אחרי גלות מרצון בקפריסין, חזר גוטמן לנתניה בקול תרועה. נתניה, קבוצה מעוטרת, שנרכשה על ידי בעלים שהדבר היחידי שאירופי בו הוא מוצאו, לא הסתדרה עם גוטמן. האוהדים בקופסה דרשו את ראשו, והמאמן גורש משם בבושת פנים, כשאת הודעת הפיטורין הוא קיבל בזמן שרץ בחוף הים. שוב מצא עצמו גוטמן משתכשך בחופי קפריסין, עד שהגיע הטלפון מהפועל תל אביב.

"מה יעשה אותי מאושר בהמשך? מקום אחד מעל הקו האדום", אמר גוטמן אחרי ההפסד לנתניה, בהופעת הבכורה כמאמן האדומים. הנה כי כן, המאמן, שאוהב לעשות הכל לאט וביסודיות, חולם לבנות קבוצה, זה ששם דגש על תנועה ללא כדור ותאום קבוצתי, אותו גוטמן נכנע למבחן התוצאה הישראלי כל כך. השנים במחיצת אישים כמו אלי זינו ואייל ברקוביץ', לא עשו לו טוב. גוטמן עסוק בלשרוד. הוא הפך לדמות מיוסרת, כזו שלאף אחד כבר אין סבלנות אליה. בידיעה שתמיד ייתכן שיימצא עצמו שוב בקפריסין, גוטמן, פעם גרמני, מגלגל ללא תכלית את אבן תדמיתו בכדורגל הישראלי, משל היה סיזיפוס.

היו ימים שהנער ממושב רגבה גילם סוג של ישראליות. קטן, תחבולן וערמומי, חצוף, אחד שלא נותן לאחרים לדרוך עליו ובעל רצון עז להוכיח לכולם. "הקוסם" ליהטט וכישף את הכדור. חדור מוטיבציה הוא פילס דרכו בעזרת כישרונו לליגה האנגלית, וגם שם קנה לעצמו מקום של כבוד בעזרת יכולתו האישית הגבוהה. אמנם ברקוביץ' היה שחקן מוגבל, אך למרות איטיותו, חולשתו הפיזית והיותו חסר יכולת הגנתית, הוא הפך בורג מרכזי בקבוצותיו. בשלב מסוים נבחרת ישראל הפכה תלויה בשתי רגליו.

השנים לימדו כמה ישראליות זו של ברקוביץ' היא מכוערת. החוצפה הפכה ליהירות. תגידו, כמה שחקנים חטפו בעיטה בפנים מחבר לקבוצה? בנוסף, היה מביך לראות את ברקו מסלק מעליו שחקן אוסטרי שבא ללחוץ את ידו אחרי התיקו של הנבחרת שהיה כולו הפסד. מופע הצרחות והגידופים שלו על מאיר לוי, העלה את מפלס הגועל לשיאים חדשים. כחבר פאנל ביציע העיתונות, ברקוביץ', עבד כי ימלוך, פנה במהלך תגובתו של אייל לחמן לפרשת עידן סרור בהפועל פ"ת אל המאמן במילים: "אהה, לחמן, אני לא מעוניין לתת לך לדבר, או שאתה מתנצל או שתרד מהקו". אכן, מופת לדרך ארץ. והוא עוד חושב שמגיע לו לאמן את נבחרת ישראל. אגו נפוח וחוסר הכרה בערך עצמו תמיד אפיינו את ה"קוסם", שאפילו דניאל יאמר לא הצליח להתחבר אליו. אייל ברקוביץ' הוא שכונה רעה, שאף קסם מן העבר, לא יצליח למרק את תדמיתה.

כולנו התרגשנו כשהילד מדימונה חזר מאייאקס, אחרי שהגעגועים כילו כל חלק בגופו הצנום. דמעותיו, לאחר שניצח את מכבי חיפה ובכל זאת ירד ליגה עם הפועל באר שבע, חקוקות בזיכרוננו. את ההתרסה שלו כלפי אלי כהן במדי חיפה, ייחסנו לילדותיות ולרצון העז לשחק ולנצח. ההצלחה בסנטאנדר, והמעבר לווסטהאם מילאו את לבנו בגאווה. כשבניון הגיע לטופ, וחתם בליברפול, ההכשר לגדולתו לא היה ישראלי בלבד.

עם פרישת דור הזהב של שנות ה-90, נותרנו עם "היהלום" ככישרון העל היחיד של הכדורגל הישראלי. ברמת הנבחרת, הרי שבניון, כבר מזמן לא ילד, אינו מלוטש וסוחף. חוץ מהצמד נגד שוויץ, לפני כמאה שנה בערך, קשה לזכור משחק גדול של "הילד" בן ה-27, במדים הלאומיים. גם בליברפול האפורה של בניטז, בניון נדבק באובר קבוצתיות ושכח את הדריבלים הקסומים מפעם. נבחרת ישראל ואולי גם ליברפול בפרמיירליג, על אף ההקרבה האמיתית של בניון, לא יגיעו לשום מקום עם הדיפלומט מדימונה.

הכישרון של ניר דוידוביץ' מעולם לא הוטל בספק. זריזותו, יכולתו באחד על אחד והאינסטינקט הבריא הפכו אותו לאחד השוערים הטובים בתולדות הכדורגל הישראלי. ההצגה שנתן נגד נבחרת ספרד במחצית הראשונה היתה בלתי נשכחת, עד שסובב את הברך לקראת סיום המחצית הראשונה ושוב הושבת. אולי המשחק הזה מתמצת את הקריירה של התמנון, מן תפסת מרובה לא תפסת. מצד אחד, יכולת מזהירה, ומצד שני, חוסר מסל משווע שמסתיים בפציעה. איכשהו אצל דוידוביץ', זה תמיד מסתיים באיזה ניתוח.

דוידוביץ' הוא אחד הספורטאים הפעילים בישראל, שסובלים מהכי הרבה פציעות בקריירה. כמות הפעמים בהם נותחו גפיו של השוער הן רבות, וחודשים ארוכים מהקריירה שלו הוא בילה בשיקום. אבל הפציעות הן נדבך אחד שמונע ממנו להתקבע בתודעה כשוער הטוב בזמננו. לא, הסיבה השנייה אינה דודו אוואט, אלא יכולתו של דוידוביץ' לספוג שערים מביכים ביותר, שאינם הולמים את הכינוי שלו. הקריאה "אוי דוידוביץ'" כבר הפכה לקלאסיקה, והשוער החיפאי טורח להזכיר לנו זאת מדי פעם באיזה שער מצחיק, דוגמת זה שספג מבית"ר ירושלים בחצי גמר גביע הטוטו. נו טוב, אתם יודעים כמה קשה להפעיל את הזרועות...