שריקת השופט לפתיחת המשחק בין בני סכנין למכבי נתניה הכריזה שפגרת החורף באה לסיומה, אבל החורף סירב להתחשב בלוח הזמנים שנקבע לו. מעל אצטדיון דוחא עמדה שמש חלושה, קרניה מעלות באש את העננים שריחפו ממעל אבל לא מגיעות אל הדשא למטה. השחקנים נראו כמי שכפאם הקור, וגם כמי שקופאים על שמריהם. הם הסתגרו בהגנה מפני מזג האוויר הסגרירי וגם מפני התקפת היריב וסיימו בתיקו מאופס משמים, השני ברציפות של סכנין. ביציעי המוזמנים גם מקבלי-הכרטיסים היו עסוקים במגננה מפני הקור. בלאל, שבדרך כלל מתרוצץ על הקווים עם מצלמה, בחר להתכרבל ביציע הכבוד; אחרים עטפו כאפיות סביב פניהם כמו היו חג'אב אותה רעלה המשמשת לכיסוי הפנים ולא משום שהשתכנעו בצדקת השלטים ברחוב הקוראים, "רעלתך? היא יופייך". רק ביציעים של קוני-הכרטיסים סירבו האוהדים לחרוג ממנהגם. השמש לא ממש זרחה, אבל המקללים קיללו: אחרי שסיימו לשיר בגנות נתניה, הם עברו לגדף את בית"ר ירושלים. כמו קאטו הזקן, שחתם כל נאום שנשא בסנאט הרומי בתוכחה, "מלבד זאת, אני סבור שיש להשמיד את קרתגו", כך גם עבור אוהדי סכנין ואוהדי בית"ר השורה התחתונה תמיד זהה.
הבורות של בית"ר
סכנין משחקת נגד בית"ר רק שלוש פעמים בשנה, אבל בתודעת אוהדיה הם משחקים נגדה תמיד. בעיניהם, בית"ר היא הרבה יותר מקבוצת כדורגל שאיתה הם היו רוצים להתחרות על המקום הראשון בליגת העל היא התגלמות הגזענות היהודית שמאיימת על מקומם בחברה הישראלית. בני סכנין, מנגד, נתפסת מאז העלייה הראשונה לליגת העל, וביתר שאת לאחר שהיתה לקבוצה הערביה הראשונה שזוכה בגביע המדינה ב-2004, כמבשרת על מהפכה: דו קיום, אחווה ושוויון! יהודים שמתגוררים במרכז לא יודעים ערבית ולא מכירים ערבים, מבזכה חסן את המצב כיום, וטוען שיחסי יהודים-ערבים היו משתפרים לאין ערוך לו רק היה מגע רב יותר, לו רק היו יהודים מגיעים לסכנין וערים ערביות אחרות. משחקיה של בני סכנין, נוח לחשוב, יוצרים מסגרת למפגשים כאלו, ומסמלים פתח לעתיד טוב יותר.
גם העלייה השנייה של סכנין לליגת העל היתה ספוגה בסמליות. באותו סוף שבוע אביבי אשתקד שבו הבטיחה סכנין את העפלתה, חגגה ליגת הבייסבול האמריקאית 60 שנה לשבירת מחסום הגזע על ידי שחקנה השחור של ברוקלין, ג'קי רובינסון. נזכרתי ברובינסון ביומי השני כאן, כשנכנסתי לחנות שהתיימרה למכור ספרים אבל הכילה ציוד משרדי בלבד. לשווא עברתי בין מדפיה בחיפוש אחר ספר, עד שניגש אליי המוכר וביקש ממני, פעמים מספר, לצאת משם. חנוק מעלבון צורב, הרגשתי אז כמו רובינסון ושחקנים שחורים אחרים שבאותה תקופה היו נדחים מאותם בתי מלון שבהם השתכנו חבריהם הלבנים לקבוצה. היום, כשאני משחזר את מה שקרה ומבין שהשולחן שעמד באמצע החנות תחם איזור שאינו לשירות עצמי, כפי שהמוכר ניסה להסביר אני פשוט מרגיש כמו טיפש.
אבל לא טיפש כמו דבריו של עו"ד אלעד אייזנברג, שבדיון שבו הורשעה בית"ר בקריאות גזעניות ניסה לטעון, כדרכו של ילד בגן המנסה לחמוק מעונשה של הגננת, שגם סכנין צריכה לעמוד לדין מכיוון שגם קריאת אוהדיה "אללה אכבר" היא גזענית. דוברה של בני סכנין העיר בצדק ש"אללה אכבר" אינו יותר גזעני מ"שמע ישראל", ולו אייזנברג התמצא באסלאם כפי שדובר סכנין בקיא ביהדות סביר שלא היה מביך את עצמו כך. לו כתבים ועורכים באמצעי התקשורת העבריים היו יודעים ערבית, או לפחות מכבדים אותה, הם היו מתאמצים לתעתק נכון את אותה קריאה, ולא כותבים "אללה הוא אכבר", כפי שהם עושים תדיר. סתם סמנטיקה? לא בדיוק, דווקא תחביר ההברה שנשמעת בין שתי המלים מסמנת מעמד תחבירי, ואינה מילה בעלת משמעות כשלעצמה. ובכל מקרה, "מוחמד מת" הוא הרי רק היסטוריה, היגד סתמי שמציין את המובן מאליו, אבל מה שפוגע ברגשות הערבים הוא הכוונה שמאחורי הדברים.
השנאה לבית"ר
אם השכלה של משפטן שהוא חבר הנהלת בית"ר אינה ערובה לנאורות, בורותם של אוהדיה אינה יכולה לתרץ את גזענותם. ג'רולד קסל, כתב CNN בעבר שגם צילם סרט על הקבוצה, אמר לי פעם שמעולם לא פגש אנשים חכמים כמו אלה שפגש בסכנין. אני לא כל כך בטוח למה הוא התכוון, אבל אולי אני לא חכם מספיק כדי להבין זאת. בכל מקרה, חוכמתם אינה שאובה מהמקורות המקובלים על התרבות המערבית. השכלה לא נמצאת בראש מעייני אף אחד מהאוהדים הצעירים של הקבוצה שאני פגשתי, שמדברים על למידה באוניברסיטה כאילו הרעיון מעולם לא עלה בדעתם. אותה חנות ציוד משרדי מייצגת את נקודת השיא בחיפוש שלי אחר ספרים בסכנין; סוחרים מחיפה מארגנים יריד מדי מספר חודשים, אבל נראה שגם הרעיון לקנות ספרים זר לתושבי העיר.
ובכל זאת, אשתו המקסימה של וסאם החנווני, שנכשלת מפעם לפעם בחיסור ומתקשה לתפוס את מושג החילוק בכלל והיא יותר אינטליגנטית מבעלה מהנהנת בהסכמה כשהוא שואל באופן רטורי איזה הבדל יש בינינו מלבד השפה שבפינו, ואז מתפרץ בכעס, לעבר נמען בלתי מזוהה, "אז תתנהג כמו בן אדם!". כבר עשרים שנה שהוא לא עובר בתחנה המרכזית של חיפה, בגלל האופן המשפיל בו נוהגים בו שם.
בתו הקטנה של חמודי, ממנהיגי האוהדים ובעל תיקים רבים מספור במשטרה, טיפסה על ברכיו אבל נרתעה כשראתה אותי יושב על הרצפה מולו. "זה יהודי טוב", הוא הרגיע אותה ברוך. היא רוצה הגדרות פשוטות, הוא הסביר, קשה לה להבין שיש יהודים טובים ורעים וגם ערבים טובים ורעים. כשהם רואים בחדשות יהודים הורגים ערבים, או ערבים יורים קסאמים על שדרות, הוא נאלץ להסביר לה איזה סוג של יהודי או ערבי הם.
התנהגותו של חמודי במשחקים שונה לחלוטין, אין בה רוך ואין בה רציונליות. הוא היה מעורב בלא מעט תקריות אלימות בעבר, והוא עדיין שולט בכנופיה שלא בוחלת בשירים גזעניים. קל לטעות בהם, כפי שנחפזתי למסקנות באותה חנות, ולחשוב שהם מייצגים דעות חשוכות שמקבילות לגזענות הבית"רית. אבל אם זו מערכת יחסי שנאה-שנאה ששוררת בין בית"ר לסכנין, הגזענות אינה הדדית. ככלל, הקריאות הגזעניות של אוהדי סכנין אינן אלא הד קלוש העונה לקריאות של בית"ר, תגובה אינסטינקטיבית שמביעה תסכול ובוקעת מעומק עלבונם, כמו עשן הנרגילות שעלה מריאות הלקוחות בבית הקפה של אבו עבדו והתאבך בחלל האוויר בשלהי אוגוסט האחרון.
האוהדים המקומיים גדשו את בית הקפה באותו ערב כדי לצפות במשחק בין בית"ר להפועל תל אביב, וצפו בו בדריכות כאילו השתתפה בו סכנין. אבל היא לא היתה צריכה, כי בית"ר השתתפה בו, וכל עוד היא היתה בפיגור הם היו מרוצים. הם דיברו ביניהם, אכלו צ'יפס, עישנו כל אחד מהנרגילה האישית שלו. אבל אז הפועל תל אביב החמיצה הזדמנות להכפיל את יתרונה, ומהעבר השני בית"ר השוותה. אנחות אכזבה התחלפו בקללות. ידיים הלמו בשולחנות. אלימות עמדה באוויר. ואז תל אביב פספסה שוב, ובית"ר הצליחה בתוך שניות להבקיע שנית ולהכריע את המשחק. הר הגעש התפרץ, ולבה רותחת של שנאה התפשטה לכל עבר. אלימות מילאה את האוויר, מילולית קללות נזעקו, נרגילות נזרקו, והאוהדים היכו בכל מה שבא ליד. לרגע, חששתי.
בשבועות שלאחר מכן, ברגעים מתים באוטובוסים, הזדמן לי להרהר באירועי אותו לילה, בשנאה המזוקקת שהעמידה בצל גם את אהדתם לסכנין. אני לא חושב שמעולם ראיתי עוצמה כזאת של רגשות, מכל סוג שהוא. זה היה הרבה יותר מכדורגל.
העונש של בית"ר
בשבת הקרובה תיפגשנה סכנין ובית"ר בסיבוב השני בגביע הגזענות באצטדיון טדי, לנגד 20,000 מושבים ריקים. הכניסה תימנע מהאוהדים הצהובים-שחורים מתוקף עונש שהוטל על בית"ר בעקבות קריאות "מוחמד מת" בחצי גמר גביע הטוטו לפני שלושה שבועות. העונש הוחל על המשחק שבו היא מארחת את סכנין לא מחשש מפני שפיכות דמים, וגם לא משום שהקריאות הגזעניות שבגינן הוטל על בית"ר העונש הזה כוונו לעבר אוהדי סכנין, שתי סיבות בכלל לא רעות, אלא מכיוון שדרכיו של לוח המשחקים מקריות. אבל אם זהו רק צירוף מקרים, התאונה הזו עדיין נוטפת אירוניה מרה. הכדורגל הוא הגשר שדרכו מבקשים הערבים להשתלב בחברה הישראלית, והנה מגיע המשחק מול אלופת המדינה, בבירת המדינה, והאלימות כה פושה בכדורגל הישראלי שהוא עומד להיערך בלי קהל, בשטח מפורז, באצטדיון ריק שהוא תהום פעורה, עמוקה כמו השנאה השוררת בין שני הצדדים.
ובכל זאת, הספורט יכול לסייע בסלילת הדרך לשינויים חברתיים, ואין טוב ממנו כדי להמחיש את סכלות הגזענות. ההיסטוריה שאותה נהנים אוהדי בית"ר לשנן עשויה יום אחד להתנקם בהם. כשרובינסון הגיח ממחשכי ליגות השחורים ב-1947, הוא פתח את השערים לגל של שחקנים שחורים אתלטיים ומהירים, שתוך עשור השתלטו על ענף הבייסבול וחוללו בו מהפכה דרמטית. אבל הניו יורק יאנקיז, מעצמת העל שמשלה בבייסבול בשנות ה-40' וה-50', סירבה להכיר במציאות המשתנה וביהירותה נמנעה במשך שנים מלשתף שחקנים שחורים. ב-1964 נוצחה קבוצתה החד-גונית והמזדקנת בסדרת הגמר על ידי סט. לואיס, קבוצה רב-גזעית ופתוחה, מלאה בשחקנים שחורים חדורי להט אידיאולוגי. האימפריה שלה התפוררה, והיא נאלצה לחכות 15 שנים עד לאליפות הבאה שלה, שאליה הוביל אותה שחקן שחור גאוותן.
בספורט מתברר לעתים קרובות שהגזענות היא לא רק בלתי מוסרית, היא גם טיפשית. וכך בית"ר, שבשורותיה מעולם לא שיחק שחקן ערבי, עמדה בעונה שעברה לרכוש חלוץ אפריקאי בשם מוחמד צ'יטה תמורת מעט יותר ממיליון יורו. לא ברור לחלוטין מדוע לא הגיע בסופו של דבר, אבל אוהדי הקבוצה לא הותירו שום ספק באשר לעמדתם בנוגע להחתמת שחקן שעונה לשם הנביא. לפני מספר חודשים, הוא נמכר לקבוצה ספרדית תמורת 7 מיליון יורו.
