פרס קטן לפני הפרס הגדול

כמעט תמיד בסיום העונה הרגילה אנחנו מתלוננים על כמה עונת הפוטבול קצרה, אבל לא השנה. אפילו המחזור ה-17, שבדרך כלל רע מאוד, היה יותר גרוע מתמיד. בינתיים כבר נכנסנו אל הפלייאוף, ראינו כמה מותחנים ורגע לפני שארבע הגדולות של העונה הרגילה, ניו אינגלנד, אינדיאנפוליס, דאלאס וגרין ביי, הגיע הזמן לבדוק מי היו הטובים והרעים של עונת 2007. הפתעות? לא חסר.

רנדי מוס שבר את שיא הטצ'דאונים של ג'רי רייס (נכון שהוא עשה את זה בעונה שלמה של 16 משחקים, אבל השיא רשום על שמו). על הנייר יש לו קייס אבל אני פשוט לא יכול לתת פרס כזה לשחקן כל כך שחצן, שכשלא בא לו לשחק הוא לא שם קצוץ, והעונה הוא החליט כן לנצל את הפוטנציאל שלו. גם אחר כך, לא התבייש לזלזל בג'רי רייס, שהוא ללא ספק התופס הטוב בכל הזמנים שעשה הרבה יותר מהרבה פחות נתונים פיזיים.

הזוכה מין ההפקר, כמה אירוני, הוא בריאן ווסטברוק, שבמשחק מול היריבה הגדולה מדאלאס עצר יארד לפני האנדזון כדי להבטיח את הניצחון בלי לחץ. לא בגלל זה הוא זוכה בתואר, הוא זוכה בו בתור השחקן שממשיך למשוך את הקבוצה שלו, שהשיג הכי הרבה יארדים כוללים עבור הקבוצה שלו, ולמעשה השחקן היחיד שהשיג השנה מעל 2,000 יארדים כוללים.

שחקן ההגנה הטוב של העונה: אנטוניו קרומארטי לא רק הוביל את הליגה בחטיפות, אלא גם העלה במו ידיו הבטוחות את סן דייגו לסיבוב השני של הפלייאוף. היו עוד שחקני הגנה מצויינים, כמו בוב סאנדרס, אלברט היינסוורת וניק בארנט, אבל השינוי שהביא קרומארטי במחזור ה-10 היה הכי משמעותי. הצ'ארג'רס היו אחרי הפסד משפיל למינסוטה, ולפני שני משחקים מול אינדי וג'קסונוויל. ההתקפה היתה תקועה, בזכות טרנר שהתעקש להוציא את הכדור למהיידים של טומלינסון, והפסד כפול היה גורם להדרדרות ולמאבקים על הפלייאוף עד הסוף.

קרומארטי חטף בוירטואוזיות את פייטון שלוש פעמים, והיה חלק מכריע בעובדה שסן דייגו שרדה את המשחק הזה. שבוע אחר כך הם אמנם הפסידו בג'קסונוויל (כי את דיוויד גרארד אי אפשר לחטוף וכי המאמן של קרומארטי אידיוט), אבל השינוי בקבוצה נעשה. ההמשך היה שרשרת ניצחונות קלים, שביחד עם הנפילה של פיטסבורג עזרה לסיים במקום השלישי ולארח את טנסי (מה שהבטיח עליה לסיבוב הבא, שוב מול הקולטס). עיתונאי הליגה בחרו בסנדרס, אנחנו נמשיך לדבוק במגן הפינה המצוין של הצ'ארג'רס.

יש בכלל ספק מיהו שחקן הקאמבק של השנה? ויני טי נתן קצת פייט מעצם העובדה שהוא קם מהכורסה ועדיין היה הקוורטרבק הכי טוב בקרוליינה מהרגע שדלהום נפצע, ג'מאל לואיס מצא בית חדש בקליבלנד, אבל הפרס הוא של עוף החול מויסקונסין, שעשה השנה את הלא ייאמן בצורה מושלמת. אחרי שנתיים שבהן הוא נחטף יותר מאשר מסר לטאצ'דאונים, עם ירידה באחוזי הדיוק ונתוני יארדים פר מסירה הכי נמוכים בקריירה שלו, אחרי שנראה היה שהוא נשאר רק כדי לשבור את שיא הטאצ'דאונים, פתאום בעונה ה-17 שלו פארב חזר להפציץ עם 28 טאצ'דאונים מול 13 חטיפות ושוב עבר את ה 4,000 יארד, תוך השגת שיאי קריירה באחוזי השלמה ויארדים לנסיונות מסירה.

הפתעת השנה: דרק אנדרסון. השחקן שפתח את העונה בתור המחליף של צ'ארלי פריי, וזה שאמור לעזור להחזיק את התפקיד עד שבריידי קווין יעלה ויבוא, כמעט והוביל את קליבלנד עד לפלייאוף. למעשה, אם הקולטס היו מתאמצים טיפה במחזור האחרון, הוא היה מצליח להוביל את קליבלנד לפלייאוף. לקראת סיום העונה, כשקבוצות התחילו להכיר אותו, המספרים שלו ירדו והוא נחטף יותר, ועדיין הוא סיים את העונה עם 29 טצ'דאונים ו-19 חטיפות, ועוד שלושה טאצ'דאונים על הקרקע. אף אחד, אבל אף אחד, לא ראה את זה מגיע, וככה הוא משאיר מאחור שני רצים שלא נבחרו בדראפט, וקמו מהספסל כדי לעזור לקבוצה שלהם להגיע לפלייאוף – ארנסט גראהם וראיין גראנט.

הרוקי ההתקפי הטוב של העונה: חבל מאד שריאן גראנט לא עומד בקריטריונים. הוא נבחר בשנה שעברה, לא ראה דקת משחק והעונה הגיע משום מקום כדי לתת לגרין ביי את המימד הנוסף ההכרחי. אני פשוט לא יכול לתת בלב שלם לאדריאן פיטרסון, שאחרי חצי ראשון חלומי נפצע והפך לרץ השני בקבוצתו, במיוחד כשרואים מה צ'סטר טיילור עשה מאחורי קו ההתקפה הזה. פיטרסון עוד יזכה קרוב לוודאי בתארים בליגה, אבל לא בתואר הזה. התואר הולך לג'ו תומאס, שעזר להפוך את דרק אנדרסון להפתעת השנה. בעונה שעברה הקוורטרבקים של קליבלנד היו בין המובילים בליגה בנפילות לדשא, השנה הם בצד השני של הקשת. בעונה שעברה ג'מאל אנדרסון נראה גמור, השנה הוא חזר לעצמו. בהתחשב בתפקיד הקשה יותר שתומאס ממלא על המגרש, הוא מנצח את אדריאן פיטרסון.

הרוקי ההגנתי הטוב של העונה: רג'י נלסון נכנס להרכב של ג'קסונוויל והשתלב מצויין. אמובי אקויה נעמד באמצע קו ההגנה של יוסטון ועזר לשדרג אותו בצורה רצינית. אף אחד מהם אפילו לא מתקרב למה שפטריק וויליס עשה. הוא נכנס לתפקיד הליינבקר האמצעי בקבוצה שההגנה שלה מבלה זמן רב על המגרש. הליינבקר האמצעי הוא מי שמכוון את ההגנה, לדוגמא בראיין אורלכר. בנוסף, רוקים סובלים מבעיה קשה של בטחון עצמי באינסטינקטים שלהם, ולכן מוצאים את עצמם הרחק מהכדור עקב הטעיות של שחקנים מנוסים יותר. וויליס תיקל יותר מכל אחד אחר בליגה, ובהפרש עצום. נכון שקו ההגנה שלפניו נפרץ בקלות, אבל הוא עשה את התפקיד שלו מצויין והוא רוקי ההגנה ללא תחרות אמיתית.

מאמן העונה: קליבלנד הגיעה הרבה יותר רחוק מהצפוי השנה, אבל זאת לא היתה התוכנית שלה. היא עשתה את זה בזכות הפישולים של פריי, שהיה מדורג מעל דרק אנדרסון, במקביל ההגנה לא התקדמה בכלל ולכן רומיאו קרנל לא יכול לזכות בתואר.

מייק מקארת'י הוביל את גרין ביי למאזן השני בטיבו ב-NFC, תוך בניית סגל מרשים. כשהוא הגיע אמרו שזה בגלל פארב ושהוא צעיר מדי ולא מספיק מנוסה. בינתיים, בגרין ביי נבנית קבוצת הגנה צעירה וטובה, ובהתקפה מתחילים לראות כשרונות חדשים. מצד אחד, מקארת'י לא אחראי על גילוי הכשרונות בדראפט, אבל יחסית לאחד שלא ציפו ממנו להרבה, הוא הגיע בשנתיים רחוק מאד. בשנה שעברה הם סיימו עם 8:8, השנה כבר 3:13. אם הפטריוטס לא היו מסיימים עונה שלמה ללא הפסד, הוא גם היה זוכה בתואר מאמן השנה. אבל אין ברירה אלא ללכת על ביל בליצ'יק.

הוא אנטיפט, הוא תחרותי בצורה מוגזמת, בתחילת השנה קראו לו בליצ'יט ובסופה כבר הישוו אותו לאנטי-קרייסט. אבל איכשהו, הוא הצליח לגרום לקבוצה הכי טובה בליגה לעלות עם פלפל בתחת כמעט כל משחק, ולהרגיש שיש להם מה להוכיח. מי שחושב שזה קל עם קבוצת גלאקטיקוס אמיתית לנצח כל משחק לא מבין שום דבר בספורט, בטח שלא בספורט קשוח ופיזי כמו פוטבול.

ה-MVP של העונה: אין צורך להרחיב, נכון? אם במקרה של המאמן שלו יש הרגשה קצת לא נעימה, כאן אין התלבטות. 4,800 יארדים. 50 טאצ'דאונים. 16 נצחונות. טום בריידי. MVP.

עד כאן היה חלק המצטיינים, ועכשיו, לחברים שלא כל-כך הבריקו השנה.

שחקן ההתקפה הגרוע של העונה: קארסון פאלמר. קשה להאשים את סטיב סמית בבלאגן שהיה בקרוליינה. כשדלהום היה בריא הוא השיג בשניים מארבעת המשחקים שלו 100 יארד ומעלה, הוא גם תפס 87 מסירות אבל פשוט לא היה לו עם מי לשחק. לפאלמר אין את התירוץ הזה. ה 4,130 יארד שלו מהווים שיא קריירה וממקמים אותו חמישי בליגה, אבל יחס הטאצ'דאון לחטיפה שלו היה באיזור של איליי (26 טאצ'דאונים ו-20 חטיפות, שמהוות שיא קריירה שלילי). כל סינסינטי נראתה רע, עם המון טעויות ואיבודים. זה מתחיל במרווין לואיס שאליו עוד נגיע בהמשך, אבל נעצר בקארסון פאלמר.

שחקן ההגנה הגרוע של העונה: לאנטוני סמית' קשה להתמודד על התואר כי הוא בסך הכל סייפטי מחליף, אבל הוא היה חלק מאד גדול בסיום העונה הרע של פיטסבורג, שדירדר אותה ממאבק אמיתי על שבוע הביי למקום הרביעי ולהדחה מוקדמת מול ג'קסונוויל הקשוחה כבר בסיבוב הווילד-קארד. במקום, הפרס הולך לג'ייסון דוד, הקורנר שהגיע דרך השוק החופשי במטרה לשדרג את הגנת הסיינטס ונשרף כמעט כל משחק. וזה לא שהוא טעה בגלל שהוא ניסה ללכת על המהלך הגדול ופיספס חטיפה, הוא פשוט שיחק גרוע. הוא לבד לא האשם היחיד, אבל הוא חלק אינטגרלי מנפילה הקשה של הסיינטס השנה.

אכזבת השנה: יש שני מתמודדים על התואר, שניהם רצים צעירים. פרנק גור נתן פה פייט יפה על התואר עם העונה המזעזעת, ובמקום לעזור להוביל את סן פרנסיסקו לשלב הבא הוא עזר לה להתבוסס בתחתית. אבל הוא לפחות סיים בצורה קצת יותר טובה ועזר לניינרס להשיג חמישה ניצחונות. רג'י בוש, לעומתו, הוכיח שהוא לא הצליח ללמוד שום דבר מהעונה הראשונה שלה, לא התקדם, וכשמקאליסטר נפצע לא העלה את הרמה ולא לקח על עצמו. העובדה שהוא נעצר על 998 יארדים כוללים היא החותמת על הכישלון שלו ושל הסיינטס השנה.

הרוקי ההתקפי הגרוע של העונה: קלווין ג'ונסון מדטרויט. אחרי שלקחה שלושה רסיברים בעשיריה הראשונה שלוש שנים ברציפות, בשנה שעברה דטרויט חרגה ממנהגה ולא לקחה אף רסיבר בדראפט. השנה, בבחירה השנייה היא שוב לקחה רסיבר, שאמור היה להשלים את התקפה אווירית נוצצת ונהדרת. במקום זאת היה לו רק משחק אחד טוב כל העונה, כשרוי וויליאמס נפצע הוא לא הרים את הכפפה ורמת המשחק, ולמעשה הוא אפילו לא היה הרסיבר השני של דטרויט, בקושי השלישי. אגב, הרסיבר השני היה שון מקדונלד, שנבחר בסיבוב רביעי בדראפט של 2003, הדראפט שהתחיל את ההסתערות של דטרויט על רסיברים, עם צ'רלס רוג'רס שהיום נמצא מחוץ לליגה.

הרוקי ההגנתי הגרוע של העונה: שחקן ההגנה הראשון שנבחר בדראפט, היה הקיצוני ההגנתי גיינס אדאמס, שנבחר בבחירה ה-4 . הוא השיג 6 סאקים, תוך הפגנת שיפור ככל שהעונה מתקדמת. ג'מאל אנדרסון היה שחקן ההגנה השלישי שנבחר והקיצוני ההגנתי השני, בבחירה ה-8. הוא פתח בהרכב הראשון של אטלנטה כל העונה, והסתפק ב-0 סאקים. לשם השוואה, אמובי אקויה, שנבחר 10, השיג 5.5 סאקים. אמנם, אנדרסון השיג יותר תאקלים מכל שאר השחקנים בעמדה שלו (30), ונכון שכבר כשהוא נבחר לפרוספקט עתידי שעדיין לא מוכן מספיק, אבל מהבחירה השמינית מצפים שיתרום קצת יותר מאפס סאקים בעונה שלמה. מי יודע, אולי זאת תחילתה של קללת הבחירה הזו, שם בשנה שעברה בפאלו בחרה את דונטה וויטאקר היעיל מוקדם מדי.

המאמן הגרוע של השנה: לא ברור למה, אבל מדי עונה זה אחד התארים עם המאבקים הכי צמודים וקשים. יש את המאמנים שהתפרקו לגמרי, כמו ב-AFC מזרח, ויש את המאמנים שהקבוצות שלהם היו במאבק על הפלייאוף אבל ניצלו חלק קטן מהפוטנציאל שלהם, כמו ב-NFC דרום. לכל מאמן יש את הדרך שלו לפשל ולהיראות רע, והשנה היה לנו מבחר גדול.

שני הפיינאליסטים מהשנה שעברה מופיעים פה בגדול. אריק מאנג'יני הוביל את הג'טס משום מקום בשנה שעברה, רק כדי לאבד לגמרי את הקבוצה השנה ולסיים את העונה עם ארבעה ניצחונות ומעט תקווה לעתיד. שון פייטון לקח את הסיינטס עד לגמר ה-NFC בשנה שעברה, והשנה אותה קבוצה, פחות או יותר, נאבקה על הפלייאוף. אלא שבשום שלב היא לא היתה בתמונה ממש, תמיד רדפה והייתה תלוייה באחרים, ואף פעם לא ניצחה את המשחק שהיא באמת היתה חייבת לנצח. אזכור של כבוד חייבים להרמן אדוארדס, שאחרי שטחן לגמרי בעונה שעברה את לארי ג'ונסון, קיבל בחזרה בצורה מדהימה את פריסט הולמס ואז טחן אותו לגמרי וסיים לו סופית את הקריירה כבר במשחק הראשון שלו מאז החזרה. גועל נפש מזוקק.

לאורך רוב העונה זה נראה כמו דו-קרב צמוד בין שניים: סקוט ליינהאן הצליח להוביל את הראמס למאזן יותר גרוע משל הניינרס, קאם קמרון נחלץ ברגע האחרון מהעונה הראשונה ללא ניצחון אי פעם לקבוצה שהיא לא קבוצת אקספנשן. לאחד יש תירוצים של פציעות, לשני יש את התירוץ של "ניק סייבן השאיר לי שרידים מרוסקים". אלו, כמובן, רק תירוצים, כי כשמסתכלים על כל מה שהם עשו העונה, מבניית הקבוצה דרך שחקנים חופשיים והדראפט והכנת הקבוצה למשחקים ועד לניהול המשחק, רואים פשוט ערימת טעויות מרשימה.

אבל ממש ברגע האחרון, כמעט על קו הסיום, הצליח בריאן ביליק לחלוף על פני שניהם. מדובר במאמן שאיבד לגמרי את הקבוצה שלו, ואין הוכחה טובה יותר מאשר במשחק היחידי שבו היה להם טיפה איכפת ואז הם נראו נהדר. מיד אחרי המשחק חזרנו למוד של התפרקות, שבשיאו הוא פיספס הזדמנות לנצח את מיאמי בזמן החוקי ונתן לה במתנה את הנצחון היחידי שלה העונה. גם כשהכל היה גמור הוא לא ניסה לראות מה יש להם ביד עם טרוי סמית, שאולי קצת נמוך אבל יש לו לב ענק והרבה יותר יכולת ממה שלקייל בולר אי פעם תהיה. פשוט מאמן גרוע, שבצדק גמור היה למאמן הראשון שפוטר, מייד בסיום העונה.