כמה שאני מנסה, דטרויט לא נותנת לי או לאף אחד אחר להתעלם ממנה יותר. עם 11 נצחונות רצופים, רובם בפער רציני, הפיסטונס התייצבו כקבוצה עם המאזן השני בטיבו בליגה (7:26) והקבוצה החמה של התקופה האחרונה. כן, לפני 12 שניות זאת הייתה פורטלנד ועכשיו זאת דטרויט, זאת התקופה, הכל קורה מהר.
השמות שאחראים על ההצלחה מוכרים - צ'ונסי בילאפס מנהיג, ריפ המילטון שכח איך מחטיאים, ראשיד וואלאס נועל את הצבע וקולע שלשות וטיישון פרינס שומר ועושה קצת מהכל בהתקפה. זה הבסיס, והוא אחד הטובים בליגה כבר כמה שנים. עד כמה זה רציני? האם ניתן לראות בפיסטונס אחת משתיים-שלוש המועמדות הרציניות ביותר לאליפות, עוד אחת מהקונטנדריות או שעדיף לא להתלהב מהריצה הנוכחית? יש טענות לכל צד, הנה השלוש הבולטות, לטובה ולרעה.
למה כן לקחת את הפיסטונס ברצינות
1. הספסל
מה נשתנתה השנה הזאת מהשנתיים הקודמות? בעיקר העומק. ג'ייסון מקסיל השתפר והפך למחליף נהדר לשחקני הפנים, ג'רוויס הייז הגיע בקיץ ונותן תפוקה טובה מהצפוי, הרוקי רודני סטאקי רק חזר מפציעה וכבר עושה רושם נהדר והרוקי השני, אהרון אפללו, פחות מוכשר אבל מוסיף ווינריות וחוכמת משחק. הרביעייה הזאת מאפשרת לפליפ סונדרס לתת לכוכבים לנוח יותר מהרגיל השנה וחלוקת הדקות מזכירה בעיקר את זו של הספרס. הרוטציה הרחבה והאיכותית תביא את דטרויט לפלייאוף רעננה הרבה יותר מבשנתיים האחרונות ותאפשר לסונדרס להגיב עם יותר כלים כאשר יתעוררו בעיות. כמעט כל השחקנים ברוטציה הזאת הם שומרים נהדרים, כאשר הייז הוא סטופר נוסף מהספסל. יש לפיסטונס כמה סוגים של הרכבים נמוכים שניתן להשתמש בהם, כולל הרכב של חמישה קלעי שלוש שיעשה כאב ראש לכל הגנה.
2. המאצ'-אפים
אפשר לנסות לחפש בכוח את התחזקות המזרח ולדבר על קונפרנס שוויוני ומרתק השנה, אבל בכל מה שקשור לקבוצות שנראות בשלות להצלחה בפלייאוף יש שם בדיוק שתיים וחצי. מי שהיו אמורות לתת את הטון בפוסט סיזן, כמו שיקגו, קליבלנד ומיאמי, לא נראות רלוונטיות השנה. איך שזה נראה כרגע, הדרך לגמר עוברת בעיקר דרך אורלנדו ובוסטון. אורלנדו חסרת נסיון וההרכב הנמוך של דטרויט, עם פרינס והייז כשני סטופרים על לואיס וטורקוגלו, יכול לנטרל אותה די בקלות בהגנה ולחגוג בהתקפה.
בוסטון לא תעשה חיים קלים, אבל נראה שדטרויט היא הקבוצה שבנויה הכי טוב בליגה כדי להתמודד מול השלישייה. יש לה מספיק סטופרים כדי לא להצטרך להשתמש בדאבל טימים בהגנה וכך לנטרל את השחקנים המשלימים ועדיין להקשות על הכוכבים. יש לה חמישייה שבה כולם קולעים מבחוץ ולכן היא יכולה להוציא את קווין גארנט וקנדירק פרקינס מהצבע. ובעיקר - יש לה יכולת לנצל את עקב אכילס ההגנתי של הסלטיקס - הגארדים. את בילאפס ניתן לבודד בפוסט על רייג'ון רונדו והמילטון ישגע את ריי אלן עם הריצה הבלתי פוסקת. כל הדברים האלה באו לידי ביטוי במשחק הראשון בינהן, בו הפיסטונס הנחילו לירוקים את הפסד הבית היחיד שלהם העונה - הספסל של בוסטון קלע 5 נקודות ובילאפס והמילטון חגגו עם 49 נקודות משותפות. הלילה הן נפגשות שוב, הפעם בדטרויט, למשחק עם תחושה חזקה של פלייאוף.
3. הנסיון
לכמה מהקבוצות שרואות את עצמן כקונטנדריות יש שחקנים בכירים שכבר עשו את זה פעם? בדיוק שתיים - סן אנטוניו ודטרויט. כאשר הפלייאוף ייכנס לשלבים המאוחרים שלו זה יוכל לבוא לידי ביטוי. זה יהיה רלוונטי במיוחד למקרה בו הפיסטונס יגיעו לגמר נגד קבוצה שהיא לא הספרס, במקרה כזה לנסיון יכולה להיות משמעות גדולה מאוד. מכיוון שבמערב יש הרבה יותר משוכות קשות לעבור, זאת לא אופציה שכדאי להתעלם ממנה.
למה לא לקחת את הפיסטונס ברצינות
1. המאמן
כלל ברזל שעובד יותר מדי טוב בעשורים האחרונים קובע שלא לוקחים אליפות בלי מאמן גדול. מאמנים ששנה אחרי שנה הכשילו את הקבוצה שלהם בפלייאוף לא לומדים פתאום איך לנצח סדרות. הספסל אולי מאפשר אופציות, אבל בכלל לא בטוח שסונדרס יידע להשתמש בהן בחוכמה. בתקופת סונדרס דטרויט הסתבכה גם בסדרות שהיא הייתה אמורה לטייל בהן, והפסידה בפעם הראשונה בה היא נתקלה בהתנגדות יחסית רצינית. הווינריות מתקופת לארי בראון, בעיקר כאשר הסדרה הגיעה לשלבים הקריטיים, פינתה את מקומה ללחץ והיעלמות דווקא במשחקים החשובים. יש מעט מאוד סיבות להאמין שהפעם זה ישתנה.
2. אפקט דאלאס
ובמילים אחרות - הרעיון שלא כל קבוצת ליגה מצוינת תהיה גם קבוצת פלייאוף מצוינת. אם בוסטון חשופה לביקורת על כך שהמזרח לא מספק לה מספיק מבחנים רציניים, אין ספק שגם במקרה של דטרויט הטענה תופסת. הסיבה שדטרויט מזכירה לי את דאלאס היא שהיא מנצחת בקלות את כל המשחקים הקלים ומסתבכת ברוב הקשים יותר. מכיוון שהיא במזרח, יש לה המון משחקים קלים. קבוצות כמו אינדיאנה, טורונטו, אטלנטה, וושינגטון וניו ג'רזי, שנמצאות חזק במאבקי הפלייאוף במזרח ומהוות חלק גדול מהקבוצות אותן דטרויט ניצחה ברצף האחרון, לא יכולות להיחשב לאינדיקציה אמיתית ליכולת בזמן אמת.
את המסע למערב, שלא כלל משחקים נגד הגדולות ביותר, דטרויט סיימה עם שלושה הפסדים מחמישה משחקים. היא הפסידה גם ליוטה בבית, ליוסטון ופעמיים לשיקגו. במשחקים מול קבוצות קצת יותר רציניות מהבינוניות של המזרח המאזן של דטרויט לא מדהים. אם הם ייתקלו בסיבוב הראשון בקבוצה כמו שיקגו או קליבלנד הם חשופים להפתעה, וגם אם הם ייקחו בסופו של דבר את המזרח לא בטוח שהם מספיק טובים כדי להתמודד מול אלופת המערב, למרות הנסיון.
3. החסרון של ביג בן
היכולת הבינונית של בן וואלאס בשיקאגו מצביעה, בין היתר, על ההתאמה המדהימה שלו לדטרויט. וכמו שהפיסטונס חסרים לו, גם הוא חסר להם, בעיקר כי לא הגיע במקומו מחליף ראוי. אנטוניו מקדייס יעיל ומקסיל באמת סבבה, אבל יחד עם ראשיד הם משלימים קו פנימי די כבד שמתקשה נגד שחקני פנים זריזים וכאלה שקולעים מבחוץ. ראשיד הוא הסנטר הלגיטימי היחיד בסגל כרגע ובמשחק בו הוא לא שיחק קרלוס בוזר חגג מול דטרויט עם 36 נקודות. הוא לא היחיד - טיירוס תומאס, למרכוס אולרידג', אנדריס ביידרינס, למאר אודום, טייסון צ'אנדלר, האקים ווריק, לואיס סקולה ואנדראה ברניאני - כולם נתנו את אחד המשחקים הכי טובים שלהם העונה (רובם את הכי טוב) דווקא נגד הפיסטונס. הצבע של דטרויט גם הרבה פחות מפחיד עבור שחקני חוץ שחודרים (לפרטים נא לפנות ללברון). יש לדטרויט מספיק שחקני הגנה טובים מסביב כדי לחפות על כך רוב הזמן, אבל בפלייאוף ונגד קבוצות רציניות זה יכול להפוך לחסרון משמעותי.