יוצאים לרגילה

עם סיום אחת מהעונות יוצאות הדופן ביותר מבחינה סטטיסטית מאז האיחוד, אני מקיים את הבטחתי מהשבועות האחרונים ומגיש סיכום סטטיסטי-היסטורי של העונה הסדירה. חשוב להדגיש כי הסיכום הינו חלקי: התמקדתי בקטגוריות העיקריות בלבד, והכיסוי של יתר התחומים יתמצה באזכור נתונים יוצאי דופן וקוריוזים. הסיבה פשוטה: שפע הנתונים עלול לגרום לעומס יתר ובלבול, שלא לדבר על רוחב היריעה, והפלייאוף כבר מעבר לפינה, וגונב את הפוקוס. אז עכשיו אנחנו כבר בפלייאוף, אבל יש קבוצות שגנרל חורף כבר השתלט עליהן, ולכן שווה לתת מבט לאחור על 17 השבועות הסוערים שעברו עלינו, ומבט קדימה לעונה. כמובן, לחובבי ההיסטוריה, מקומו של היכל התהילה לא ייפקד.

למעשה, ניתן להניח שאפשר לתמצת את סיכום העונה לביטוי אחד: 0:16. אך כפי שנראה, נתון חד פעמי זה לא צמח בחלל ריק ולא ניצב לבדו. בהמשך אנסה להבהיר כיצד התחוללה הסערה המושלמת עליה רכבו בריידי, וולקר ומוס בדרך לספר השיאים.

נתחיל דווקא בריצה, וברוקי המעולה אדריאן פיטרסון. בלי מקהלת מעודדות בתקשורת סטייל רג'י בלוף, ותוך ניצול מקסימלי של המאסה האדירה בקו ההתקפה של מינסוטה, שעט פיטרסון לשיא ליגה: 296 יארד במשחק. חשוב להזכיר כי השחקנים הקודמים שהחזיקו בשיא (בסדר יורד: ג'מאל לואיס, קורי דילון, וולטר פייטון וג'ים בראון) לא היו רוקיז בעת קביעת השיאים. פיטרסון החמיץ הזדמנות לאיים על שיא הרוקי של אריק דיקרסון (1,808) עקב פציעה, ומעניין יהיה לראות אותו בהמשך מסתער גם על שיאים עונתיים ועל קו ה-300 יארד למשחק בתנאים האידיאליים של המטרודום, אצטדיון שחי על זמן שאול.

נעבור לבעיטה: שם כיכב רוב בירונאס, שבעונה שעברה ניצח את הקולטס בנשוויל עם בעיטת 60 יארד. העונה ניצח את יוסטון עם 8 שערים במשחק אחד ונחרט בספר הזהב של הבועטים. בירונאס קיבל בתמורה כרטיס לפרובול והועדף על פני גוסטקובסקי זולל הנקודות מניו אינגלנד.

בתחום ההחזרה כיכב שוב דווין הסטר. לאחר שקבע שיא עונתי כרוקי עם 5 החזרות בעיטה לט"ד, שבר העונה את עצמו עם 6 – כשאת האחרונה ראינו בשידור חי נגד הסיינטס במחזור הסיום. הסטר רשם 11 החזרות בעיטה לט"ד בשתי עונות, וראוי לזכור כי שיא הליגה הוא 13 בלבד! בשיא מחזיק בריאן מיצ'ל האגדי (וושינגטון/פילדלפיה/ג'איינטס), אך הוא צבר אותו ב-14 עונות – פי שבע מהסטר. בעונות הבאות נראה אם הסטר יעבור שקיעה דומה לזו של דנטה הול, או שאולי בועטי הליגה יעדיפו פשוט לבעוט החוצה ולא להתעמת עמו. שיא הקריירה כמעט מובטח לו, בהתחשב בגילו הצעיר.

וכך הגענו להתקפה האווירית, ולצמד חמד בריידי-מוס. שניהם השיגו שיאים שהם צדדים של אותו מטבע, והיה זה הולם ששני השיאים יושגו באותו מהלך. בריידי שבר את שיאו של מאנינג בט"ד אחד, ומוס את שיאו של רייס באותו ט"ד עצמו. כאן נשים את האצבע על האלמנט המרכזי בסטטיסטיקה של עונת 2007: השיפור בנתוני המסירה.

בעונת 2004 שבר מאנינג את שיאו של מרינו, שהחזיק מעמד 20 שנה, גם כן בט"ד אחד בלבד. היה זה מייד לאחר גמר ה-AFC של 2003, בו ביצעו מגיני ניו אינגלנד עבירות פס אינטרפירנס רבות על תופסי הקולטס, מה שגרם לליגה להדגיש בפני השופטים את חשיבות החוק והביא לריבוי שריקות בעונה הבאה. התוצאה: אינפלציה של מסירות מוצלחות, יארדים וט"ד. מאנינג קבע לא רק שיא ט"ד אלא גם שיא רייטינג, וכן שיא יארדים של הקולטס; קולפפר הוביל את הליגה עם יותר מ-4,700 יארד (שיא יארדים של מינסוטה) ו-39 ט"ד; טרנט גרין קבע שיא יארדים של קנזס סיטי; מקנאב קבע שיא יארדים של פילדלפיה והשיג 31 ט"ד ואפילו ג'ייק פלאמר השיג 4,000 ירד לראשונה בקריירה שלו וקבע שיא יארדים של דנבר – יותר מכל עונותיו של אלוויי הגדול!

וגם העונה, נהנו המוסרים בליגה ממגמת שיפוט – הפעם בתחום עבירת ההולדינג. השופטים מיעטו לזרוק את הדגלים נגד שחקני הקו, והעניקו לק"ב זמן ממושך בהרבה להחזיק בכדור ולחפש שחקן פנוי. התוצאות: שוב אינפלציה של מסירות, יארדים וט"ד; שבעה מוסרי 4,000 יארד – שיא של כל הזמנים; אחוז השלמה כולל של מעל 60 אחוז – לראשונה בתולדות הליגה; מבחר שיאי מסירה ותפיסה קבוצתיים, כפי שאפרט בהמשך; והדובדבן שעל הקצפת – בריידי עם 50 ט"ד, מוס עם 23. למרות כל הנסיבות שפירטתי, עדיין אין להמעיט מערך הישגיהם של בריידי ומוס – משום שהם סיימו ביתרון גדול מאד על כל מתחריהם, שנהנו מאותם תנאים, ולכן ייחודם ברור ובלתי ניתן לערעור. ניתן רק להצטער על כך שמוס הגיע לניו אינגלנד בעונתו העשירית, ולא מוקדם יותר – כך שלצמד בריידי-מוס יהיה זמן מוגבל לשחק ביחד ולהסתער על השיאים המצטברים בתחום האווירי (כולם, כמובן, מוחזקים היום ע"י מאנינג-הריסון).

מכיוון ששיאו של מאנינג שנשבר העונה טרי יחסית, ובוודאי זכור היטב, אנצל ההזדמנות דווקא להתייחס לשיאו של רייס משנת 87'. מדובר בשיא שנקבע ע"י רסיבר צעיר (עונה שלישית) ומוכשר, עדיין ללא תארי אליפות וללא מוניטין של ממש. בעונתו הראשונה לא צבר אפילו 1,000 יארד, ובעונתו השניה פרץ עם 15 ט"ד ויותר מ-1,500 ירד. בעונה השלישית, בה שיחק רק 12 משחקים עקב שביתת השחקנים, ובכל זאת תפס 22 ט"ד (מה שמעניק לו יתרון מסויים על מוס העונה), חתם סופית את מעמדו כגדול התופסים, כבר בגיל 25, ושם ללעג את כל המנהלים שלא בחרו בו בדראפט בגלל אטיותו היחסית.

חשוב לזכור, כי עונה קודם לכן פרש צ'רלי ג'ויינר כמלך התפיסות של כל הזמנים עם 750, ובעקבות פרישתו נותרו בליגה שלושה תופסים בכירים: לופטון, לרג'ונט וארט מנק. אין ספק כי השלושה הבינו כבר בעונת 87' שגם אם ישברו את שיאו של ג'ויינר, לא יחזיקו מעמד זמן רב בראש הדירוג. לרג'ונט אף אמר זאת במפורש, ואכן רייס עבר את שלושתם כעבור 8 עונות נוספות ופרש עם יותר מכפליים התפיסות ויותר מפי שלושה ט"ד מאשר ג'ויינר! עם זאת, לדעתי דווקא העונה שלאחר מכן, בה ניצח רייס את סינסינטי בסופרבול ונבחר ל-MVP, היא שקיבעה את מעמדו בתולדות הליגה (כידוע לכל מי שקורא את תגובותיי, אני רואה בו את גדול שחקני ההתקפה בהיסטוריה, ואת התפיסה שלו בדאון שלישי בדרייב המכריע נגד סינסי – כמהלך ההתקפה הגדול בהיסטוריה). כעת עלינו להמתין ולראות כיצד ימשיך מוס את הקאמבק שלו ואיזה מקום יכבוש לעצמו בספרי ההסטוריה.

ראוי לציון גם מאבקו ההרואי של בריידי לשבירת שיאי הדיוק, הרייטינג, ויחס הט"ד/חטיפות. הוא נכשל בכולם, אך התקרב בשניים הראשונים, עד שהחורף הכריע אותו. נראה כי שלושת המוסרים שעברו את ה-70% בעונה יישארו בבדידותם. מדובר בקן אנדרסון (השיאן), וכמובן מונטנה ויאנג, אמני הווסט קוסט.

בנוסף לכוכבי הפאטס, נזכיר גם את דרו בריס, ששבר את שיאו של ריץ' גנון מאוקלנד 2002 בתחום המסירות המושלמות לעונה. בריס נהנה מהמצב החדש כמו שאר המוסרים, אך לסיינטס זה לא עזר להגיע לפלייאוף.

וגם קבוצות השיגו השנה שיאי ליגה נקודתיים. ראשית, כמובן, הפאטס, ששברו את שיאה של מיאמי 72'. השוואה בין הקבוצות בעונה הסדירה פועלת לטובת הפאטס, שהיו אטרקטיביים יותר, ניצחו יותר משחקים באופן מכריע, ובעיקר נהנו מהתקפה מאוזנת יותר. למרות חולשת משחק הריצה של ניו אינגלנד ברד זון, הרי שמבחינת יארדים היתה להם הצלחה גם על הקרקע, בעוד שמיאמי 72' היתה קבוצה חד מימדית כמעט ללא משחק אווירי (ההיפך הגמור מהקבוצה שבנה שולה בשנות השמונים והתשעים סביב זרועו של דן מרינו). למיאמי 72' עדיין יש יתרון אחד ברור: טבעת האליפות, כלומר 0:17. אך אנו עוסקים בעונה הסדירה, וכאן יש לתת את היתרון לחבורת בליצ'יק.

הפאטס, כמעט בדרך אגב להישגם הגדול, שברו גם את שיא הנקודות של מינסוטה 98' וכרכיב שלו קבעו גם שיא ט"ד לעונה. יש להדגיש כי שיאי נקודות אינם מתייחסים רק להתקפה אלא גם לנקודות שהשיגו ההגנה והספשל טים; לכן מקובל בליגה לבדוק התקפה (והגנה) לפי יארדים התקפיים בלבד. בתחום זה הפאטס לא שברו את השיא (שייך לראמס 2000). לכן הוויכוח על היותם ההתקפה הטובה בהסטוריה (איכותית וכמותית) יימשך גם בעתיד.

הקולטס, מצידם, קבעו שיא היסטורי של חמש עונות רצופות עם 12 ניצחונות. ראוי לציין כי בעידן 16 המשחקים בעונה, בו ניתן מבחינה ריאלית ליצור רצף כזה, היו אימפריות ושושלות רבות, שאף אחת מהן לא הגיעה להישג זה. רשימה מלאה: דנבר של אלוויי (5 הופעות בסופרבול ב-13 עונות); פיטסבורג בסוף ימי ברדשו (שתי זכיות בסופרבול ברציפות); הניינרס של מונטנה וינג (חמש זכיות ב-14 עונות); דאלאס של השלישיה (שלוש זכיות ועוד הופעה בגמר ה-NFC בארבע עונות); שיקגו של ה-46 (שלטון מוחלט בבית המרכז ז"ל במשך 5 עונות וזכיה בסופרבול); וושינגטן בהנהגת גיבס (4 הופעות בסופרבול כולל 3 זכיות ב-10 עונות); הפאקרס בימי פארב (שתי הופעות רצופות בסופרבול ו-7 אליפויות בית ב-13 עונות); בפאלו של קלי ותומאס (4 הופעות רצופות בסופרבול); וכמובן, הפאטס בשנות האלפיים (3 זכיות ועוד הופעה בגמר ה-AFC בשש עונות). דנג'י ופוליאן הוכיחו שהם יודעים לשמור על רמה גבוהה ויציבות גם לאחר עונת אליפות ואבדן שחקני הרכב רבים, הן בפגרה והן לאורך העונה, בדרך להישג הנדיר.

הקולטס והפטס חולקים שיא נוסף בעידן השחקן החופשי: חמש זכיות רצופות בראשות הבית. סיאטל רודפת עם ארבע, כשהיא נהנית מחולשתו הרבה של הבית (אין ספק שלא היתה מצליחה לרשום הישג זה לו נשארה ב-AFC).

כאן שולטים בכיפה שני זקנים: ברט פארב ומורטן "מתושלח" אנדרסן. פארב הציג את עונתו הטובה ביותר מאז 96', ימי מלכותו כ-MVP של הליגה ומנצח הסופרבול. הוא השיג את אחוז הדיוק הגבוה ביותר בקריירה שלו, את הרייטינג השלישי בטיבו, וגם את מספר היארדים השלישי בגובהו. כל זאת תוך שהוא מוביל את גרין ביי למאזן השווה לטוב בתולדותיה (87 עונות), ולשבוע חופש בפלייאוף. כגמול על כך, שבר פארב תוך שבועות ספורים את ארבעת שיאיו העיקריים של מרינו: מסירות, מסירות משולמות, יארדים וט"ד, והמשיך להגדיל את שיא המשחקים הרצופים בעמדת הק"ב. מנגד שבר גם את שיא החטיפות...

כאן המקום המתאים לדון בשאלה: פארב לאן? האם עליו לפרוש כמנצח (אולי אפילו כאלוף) או להמשיך? בעונה שעברה היו קולות רבים שקראו לו לפרוש מייד, והם השתתקו בעקבות תצוגותיו העונה. הבדיקה הבאה מוכיחה לדעתי כי על פארב להמשיך לפחות עוד שנתיים בגרין ביי, ולפרוש רק ב-2009.

בחנתי את נתוני הק"ב ששיחקו 18 עונות או יותר, כדי לגלות מה השיגו בעונתם ה-17 (עונתו הנוכחית של פארב). התוצאות היו חד משמעיות: איש לא מתקרב לפארב. פראן טרקנטון שיחק רק בתשעה משחקים, רשם 9 ט"ד ו-14 חטיפות, ובכל זאת המשיך לעונה 18 בה היה טוב יותר אך עדיין לא מזהיר. טסטאוורדי שיחק רק בשבעה משחקים, רשם מספרים טובים יחסית והמשיך לעונה בינונית בדאלאס. יונייטס שיחק רק בשמונה משחקים, רשם מספרים חלשים ועזב לסן דייגו, שם היה אפילו פחות אפקטיבי בעונתו האחרונה. דייב קרייג היה בינוני כק"ב פותח בשיקגו, והמשיך לספסל של טנסי. ג'ים הארט היה כבר שחקן ספסל בקרדינלס בעונת השביתה המקוצרת (82'), והמשיך לעוד עונה על הספסל. ג'ורגנסן היה מחליף בוושינגטון והמשיך לעוד עונה כמחליף, בה רשם מספרים טובים. פרגוסון היה שחקן ספסל זניח בטמפה והמשיך לעוד עונה על ספסל הקולטס. ריץ' גאנון שיחק רק בשבעה משחקים באוקלנד, הפגין יכולת בינונית, והמשיך לעונה שנקטעה עקב פציעה. ואילו לן דוסון שיחק רק בשמונה משחקים בקנזס סיטי, בהם הפגין יכולת בינונית, והמשיך לעוד עונה מאכזבת במדי הצ'יפס.

שורה תחתונה: פארב נמצא במרחק שנות אור מכל שאר הק"ב הוותיקים שהמשיכו לעונה 18, ויכולתו הגבוהה העונה מצדיקה שנתיים נוספות בלמבו פילד. כהערת אגב נציין, שטסטוורדי קבע העונה שיא משלו, כשמסר לט"ד ב-21 עונות רצופות, ואז חבר לפארב לקוריוז הסטורי: שיא גילאים של שני הק"ב הפותחים במשחק אחד – 82...

באשר לאנדרסן, לאחר שהפך בעונה שעברה למלך הנקודות בכל הזמנים ועבר את תאומו הסיאמי אנדרסון, הגיע העונה ל-2,500 נקודות. אנדרסן נחוש לקבוע שיא נוסף, ולעבור את ג'ורג' בלנדה במספר העונות (בלנדה עם 26). אנדרסן הוא, כמובן, גם שיאן המשחקים של הליגה (ג'ף פיגלס, מלך הפנטים של כל הזמנים, הוא שיאן המשחקים הרצופים). ראוי לחזור ולהזכיר: בעונת הרוקי שלו שיתף אנדרסן פעולה עם ארצ'י מאנינג, כוכב הסיינטס. היום הוא משחק נגד בניו, פייטון ואיליי. עוד ראוי להזכיר כי אנדרסן נחתך מהסיינטס בתום עונת 94' כי נחשב זקן מדי. מאז השיג עוד 1,200 נקודות, הופיע בסופרבול, והסיינטס עדיין מחפשים את יורשו – העונה החתימו את אולינדו מארה, חתכו אותו והביאו את.... מרטין גרמטיקה.

כפי שציינתי קודם, האינפלציה ההתקפית הביאה לריבוי שיאים קבוצתיים עונתיים בהתקפה האווירית. אך תחילה ניתן כבוד לשישה שחקנים שהשיגו הישג משמעותי יותר – והפכו למובילים בתולדות קבוצותיהם.

ראשית, פייטון מאנינג, שבנוסף לכמה וכמה נקודות ציון אישיות שעבר העונה, ועל חלקן עוד נרחיב, הפך למלך המסירה והט"ד במסירה של הקולטס, ושבר את שיאיו בני ה-36 של ג'וני יונייטס האגדי. עקיפת שחקן בשיעור קומתו של יונייטס בתולדות הקולטס מעניקה לשיאים של מאנינג נופך מיוחד. נזכיר רק שעם פטירתו של יונייטס ביקש מאנינג מהליגה לשחק משחק אחד בנעליים שחורות גבוהות כמו של "זרוע הזהב", אלא שהקומישינר טגליאבו דחה את הבקשה.

הבא בתור הוא דייוויד אייקרס, שהפך למלך הנקודות של פילדלפיה, ושבר שיא בן 45 שנה – העתיק ביותר שנפל העונה. השיאן הקודם, בובי וולטסון, שיחק בשנות החמישים, בתקופה בה עדיין שיחקו רוב השחקנים ביותר מתפקיד אחד, ושימש כתופס ובועט, כך ששיא הנקודות שלו הורכב הן משערים והן מט"ד. אייקרס שיחק ברמה גבוהה מאד מאז ראשית דרכו בפילי, והשיא בהחלט מגיע לו. אך בניגוד לוולסטון, שזכה באליפות האחרונה של העיטים בשנת 1960 – לאייקרז עדיין חסרה טבעת...

השלישי הוא צ'ד ג'ונסון, שניצל את הסתמכות הבנגאלס על המסירה העונה, עם פציעתו של רודי ג'ונסון, ועקף את קרל פיקנס, התופס משנות ה-90', כמלך התפיסות והיארדים של סינסינטי. כפי שנראה מייד, זה לא היה שיאו היחיד של פיקנס שנשבר העונה...

הרביעי הוא אמאני טומר, שעשה קאמבק יפה העונה, ולמרות המגבלות הידועות של התקפת הג'איינטס הצליח לעקוף את טיקי בארבר הברברן, ולחזור לעמדת מלך התפיסות של הג'איינטס. עד כמה שזה נשמע מופרך, עד להגעתם של טומר ובארבר לקבוצה לא היה בכל תולדות הג'איינטס (71 עונות עד עונת הרוקי של טומר!) שחקן עם 400 תפיסות! היום השיא של טומר עומד על 620.

ולסיום, שני שחקנים לא ממש מרשימים שמכח האינרציה זכו מההפקר ושברו שיאי קבוצה מגוחכים. ראשית קייל בולר, ק"ב חלש ומאכזב, שנבנה מפציעתו של מקנייר והצליח בצליעה לשבור את שיאו של טסטוורדי, שעמד על כ-7,100 יארד בלבד. בולר נזקק לחמש עונות כדי לעבור את המכשול ה"גבוה" הזה. אין צורך להוסיף דבר על מחוייבות בולטימור למשחק המסירה או ליציבות בעמדת הק"ב של הקבוצה.

ושנית, דשון פוסטר, רץ שתמיד נראה כאילו הוא מתקדם לאחור... כדי שלא לזרות מלח על פצעי הפנתר, נזכיר רק כי פוסטר הפך העונה למלך הריצה של קרוליינה, כשהוא שובר את שיאו ה"מרשים" (2,500 ירד) של צ'ימנגה ביאקבוטוקה (טוב, השיא לא מרשים, אבל איזה שם!). מעניין אם אי פעם יביאו הפנתרים רץ אמיתי צעיר ויתחייבו לו באופן ממשי. בקטגוריה משנית ניתן להזכיר כאן גם את מייקל סטרייהן, שעבר נקודת ציון משמעותית מבחינת תולדות הג'איינטס כשעקף את מספר הסאקס של LT המקורי.

השיאים העונתיים, מטבע הדברים, מרשימים הרבה יותר. נתחיל עם המוסרים, שחגגו השנה באופן חסר תקדים. רומו הפך למוסר ה-4,000 יארד הראשון בתולדותיה של דאלאס, ואין זה דבר של מה בכך בקבוצה בה כיכבו דון מרדית', רוג'ר סטאובק, דני ווייט (השיאן הקודם) וטרוי אייקמן. הוא גם קבע שיא ט"ד עונתי בדאלאס.

דרו בריס, קרסון פאלמר ומט האסלבק שיפרו כל אחד את שיאו הקבוצתי, שיפורים זניחים בכל המקרים. פציעתו של האסלבק במהלך המשחק האחרון מנעה ממנו להפוך למוסר ה-4,000 יארד הראשון בתולדות סיאטל, קבוצה בה כיכבו ג'ים זורן, דייב קרייג ו-וורן מון. וכמובן, איך אפשר בלי בריידי, שבנוסף לשיא הט"ד ההיסטורי שלו שבר גם את שיאו של דרו בלדסו והעמיד את השיא הקבוצתי על 4,806. בריידי עבר ביארדים ספורים את מאזנו של דן פאוטס בסן דייגו 80', ולפיכך הוא כעת במקום השלישי בהיסטוריה (אחרי מרינו 84' וקורט וורנר 01').

מוסרי 4,000 יארד נוספים, שלא קבעו שיא קבוצתי, היו מאנינג כמובן, קיטנה וברט פארב הנצחי. נראה כי פארב החמיץ את ההזדמנות לשבור את שיא המסירה היחיד של גרין ביי שאינו שייך לו – השיא העונתי של לין דיקי משנות השמונים. אם הוא לא הגיע אליו העונה, ודאי כבר לא יגיע בעתיד. ניחא, פארב "יתנחם" בשלל שיאיו האחרים.

התופסים, ובעיקר תופסי הסלוט והטייט אנד, נהנו מעונת שיא בזכות זמן ההגנה הארוך יותר על הק"ב, שאפשר למוסרים שהות למצוא את האופציות המשניות. כך אירע לטוני גונזלס, דאלאס קלארק, ג'ייסן וויטן ואנטוניו גייטס, כמו גם לווס וולקר וטי ג'יי חושמנזאדה, שסיימו כמלכי התפיסות במשותף. וולקר וחושמנזאדה קבעו גם שיאי קבוצה, כשוולקר שבר את שיאו של טרוי בראון ואילו חושמנזאדה את שיאו של פיקנס.

שיאנים טריים נוספים כוללים את דרק מייסון, שרשם עונת 100 תפיסות ראשונה בתולדותיו ובתולדות בולטימור; בובי אינגרם, הקאמבק של העונה, שהפך לראשון בתולדות סיאטל לחצות את קו 90 התפיסות; בריאן ווסטברוק, שמעמדת הרץ שבר את שיאו של ארווינג פריור משנות התשעים; וכמובן מרקז קולסטון הצעיר, שעקף את ג'ו הורן מייד לאחר שהאחרון הלך לקבור את עצמו בג'ורג'ה דום... קולסטון נמצא בעמדה מצויינת להפוך למלך התפיסות של הסיינטס בכל הזמנים, שיא שהורן החמיץ רק במעט (שייך לאריק מרטין שעזב ב-93').

עקב הדגש הרב על המסירה, לא נשברו העונה שיאי ריצה עונתיים, בניגוד לעונות הקודמות בהן נפלו שיאים אלה על ימין ועל שמאל. גם הבועטים לא הרשימו יחסית, מלבד שני הצעירים גוסטקובסקי ופולק, שרכבו על הצלחות קבוצותיהם כל הדרך לשיאים עונתיים (פולק קיבל גם מקום בפרובול בעונתו הראשונה). בקטגוריה משנית נזכיר את בריילון אדוארדס, שקבע שיא ט"ד של קליבלנד (הישג יפה בהתחשב ב-62 העונות של הקבוצה ובארבעת תופסי היכל התהילה ששיחקו בה).